מלבושי יום טוב חלק א כד

לבודקו. וא"כ ה"ה נמי הכא ס"ל להתוס' דלכתחלה א"צ לבודקה בדדיה דלא כהרשב"א בתשו' הנ"ל וגם אזלי לשיטתם בפסחים שם ד"ה סמוך לוסתה דהיכא שבא על אשתו ויודע שלא הגיע זמן וסתה פטור מן הקרבן כיון דאין צריך לשאול אותה מה"ד כדאמרינן בנדה כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הוה כאנוס ודלא כהרמב"ם דפסק (בהש"ג פ"ב ה"ח) דאם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת אף שלא בשעת וסתה מפני שלא שאלה [יעויין בכ"מ ובמל"מ שם] דהרמב"ם ס"ל כל היכא דאפשר לדקדק אע"ג דא"צ מה"ד לשאול צריך כפרה אבל התוס' ס"ל דכל היכא דא"צ מה"ד לשאול אע"ג דהיה אפשר לדקדק אין צריך כפרה ונראה לפי דברי התוס' הללו דהיכא דנמצאת טרפה במה שא"צ מה"ד לבדוק אין צריך כפרה אף שאם היה מדקדק היה מוצא מ"מ כיון שאינו מחוייב מה"ד לבדוק הוה כאנוס. והא דכתבו התוס' בביצה (כ"ה:) ד"ה אורח כו' וז"ל תימא דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דקאמר נטיעה מקטע רגלייהו דקצביא וי"ל דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טרפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כ"כ עכ"ל. נראה דהתם לא קאי רק על טרפות הריאה כיון דזה היה מיעוט דשכיחא טובא ומיד לאחר הפשט ונתוח היה רואה את הריאה והוא לא המתין עד לאחר הפשט ונתוח ואכל קודם שראה את הריאה לכך הוא נענש כשוגג ולא כאנוס. ועיין מה שהביאו הפוסקים הראשונים ראי' מדברי הגמרא זו שצריך לבדוק אחר טרפות הריאה ועוד הביאו מתנחומא אר"י בן פדייה מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שאתה כו' אדם מישראל לוקח בהמה שה או כבש כו' ושוחט ומפשיט בודק בריאה כו' ע"כ אבל בשאר טרפות כיון דלא שכיח כ"כ לכך אין צריך לבדוק אחר זה משו"ה אם המתין לאחר הפשט ונתוח א"צ כפרה כיון דאז בדק הריאה ורק נכשל בשאר טרפות ולענין זה הוה כאנוס ולפי זה מדוקדק דברי התוס' שפיר במה שכתבו שלא היה לו למהר כ"כ. ונראה דזהו כונת הבעל פנים מאירות בח"ב סי' מ"א אף שלשונו דחוק קצת מ"מ נראה ברור דזה היה כונתו

אמנם כ"ז אפשר לישב דברי התוס' דפ' החולץ הנ"ל. אכן דברי הרמב"ן בחידושיו ליבמות דכתב ג"כ כלשון התוס' הנ"ל עדיין קשה טובא דהא הוא ז"ל ס"ל להדיא בחולין [הבאתיו למעלה] ברוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם כדברי הגאונים דהיכא דאיתא קמן צריך למבדקי' לכתחלה א"כ מסתמא ה"נ ס"ל כהרשב"א בתשובה דצריך למבדקיה בדדיה ולא לסמוך ארובא דניכר לעיני הרואים לג"ח א"כ אמאי הוה אנוס ולא שוגג ולכאורה אפשר לישב דבריו ז"ל ע"פ מה דאמרינן בפסחים (ע"ב:

) ר' יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ומסיק שם הגמרא דלכך פטור משום דבזיז מינה ובוש לשואלה וסמך על חזקת טהרה שלה וגם טריד טרדא דמצוה וא"כ ה"נ כיון דהוא בוש לבודקה בדדיה וסמך טל רובא וגם טריד טרדא דמצוה פטור מקרבן אך באמת אין דעתי נוחה מזה חדא דלמא ס"ל למתני' כהני תנאי דס"ל דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב והכא לא עשה מצוה כלל כיון דנמצאת מעוברת א"כ איכא למימר דמתני' מיירי אף לאחר ג"ח. ועוד דהראי' שלא בשעת וסתה קשה טובא לפי"ז. ויותר קשה דברי הא"ז הגדול בה' יבום וחליצה סי' תרל"ז דכתב ג"כ כלשון התוס' ומסיים שם ועוד דאי לאחר ג"ח איירי לא הוה פליג ר"א אמתני' למקנסי' להוציאה בגט ולפי מה שבארנו דלאחר ג"ח א"א להיות שלא יהא ניכר בדדיה ובהלוכה א"כ איכא למימר דהא דקניס ר"א להוציאה בגט הוא לאו מחמתו אלא מחמתה משום שעברה במזיד על איסור אשת אח כיון שהיא ודאי ידעה בעצמה שהיא מעוברת מחמת היכר דדיה ועיין במהרי"ו סי' ע"ג דמוכח שם להדיא דהיכא דנשא מעוברת או מינקת חבירו בשוגג א"צ להוציאה בגט רק בהפרשה בעלמא מ"מ אם היא מזידה אף שהוא שוגג נמי צריך להוציא בגט [ונפלאתי על האחרונים מה שלא הזכירו זאת להדיא] אבל לאחר העיון גם זה לא קשה דע"כ צ"ל דהיכר דדיה הוא לאו היכר משום גודל דדיה וכה"ג שא"א להיות שאינה יודעת בעצמה אם היא מעוברת. אלא היכר אם יש בהן חלב דאפשר דגם היא בעצמה אינה יודעת שהיא מעוברת כ"ז שלא בדקה עצמה. דאלת"ה קשה קושיא עצומה דהאיך אמרינן שם דאם בא עליה היבם תוך ג"ח ואח"כ ילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דחייבין אשם תלוי דמספקא לן אי ניזיל בתר רובא דלתשעה ילדן אי ניזיל בתר רובא דעוברן ניכר לשליש ימיה. הא תינח לגבי דידיה אבל לגבי דידה אין כאן ספק דממ"נ אם אומרת שלא היה אז היכר עובר בדדיה פטורה אפי' מאשם תלוי דודאי בן שבעה לאחרון הוא ואי אומרת שהוכר עוברה אז חייבת חטאת ודאי אע"כ צ"ל דבלא בדקה היא נמי אינה יודעת ומיירי שלא בדקה עצמה עד שנפל הספק אולי היא מעוברת מן השני וא"כ גם לגבי דידה איכא הך ספיקא דבתר איזה רובא ניזיל ולפ"ז ניחא ראיית הא"ז דכ"ז שלא בדקה גם היא מיקרי שוגגת וא"כ א"א למקנסה גם מחמתה אבל מ"מ קושיא הראשונה שהקשי' על הרמב"ן קשה ג"כ על הא"ז דהא גם הא"ז בסי' שס"ז סובר כדעת הגאונים הנ"ל דכל היכא דאיכא לברר לא סמכינן ארובא לכתחלה ועוד מאי הוה קשה להא"ז אמאי קנס ר"א להוציאה בגט דלמא להכי קנס משום דלא בדקה עצמה בדדיה ואף שמחמתו י"ל דכיון דלגבי קרבן מיקרי אונס משום דבזיז מינה וטריד טרדא דמצוה כמש"ל כ"ש דליכא למיקנסי' מה"ט אבל מחמתה ודאי דאיכא למקנסי'. אך קושיא זו אפשר לישב דראיית הא"ז הוא מדברי הגמרא שם (ל"ו:

) דדחי אביי דברי רבא דקאמר ר"א ור"מ אמרו דבר אחד וקאמר אביי דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"א הכא אלא משום דקפגע באיסור אשת אח דאורייתא אבל התם דרבנן כרבנן ס"ל כו' ואי אמרת דהכא איירי לאחר ג"ח א"כ לא עברו רק על דרבנן במה שלא בדקו וסמכו על הרוב וכיון דר"א כרבנן ס"ל דבדרבנן לא קנסינן א"כ אמאי קנם הכא להוציאה בגט מ"מ דברי הא"ז צריכין ישוב מחמת קושיא הראשונה וגם לישנא דמאי הוה לו למעבד נראה דס"ל דרשאי לסמוך לכתחלה על רובא דעוברן ניכר לשליש ימיה וצ"ע אמאי כיון דאפשר לברר ע"י בדיקת דדין

אח"כ ראיתי שהגאון רעק"א בתשובתו סי' פ"ט העלה ג"כ דפי' הגמרא דיבמות רוב מעוברות ניכר עוברן לג"ח הוא רק הכרה לעיני הרואים אבל בדיקת הדדין היא בדיקה ברורה וכמ"ש. אך מה שכתב שם דליבום מותרת אחר ג"ח וסמכינן ארובא כיון שעכ"פ יתברר לבסוף שהיא מעוברת מהראשון ולא תשב באיסור כל ימיה ואין הולד ממזר בזה לא חששו להמיעוט יעוין שם ונפלאתי עליו דהאיך לא הביא דברי הרשב"א בתשובה דמבואר להדיא דבאמת צריך בדיקה ואדרבה נפלאתי על שאר הפוסקים דאמאי לא הזכירו דבין לחליצה ובין ליבום צריך לבדוק בדדיה קודם שתחלוץ או תתיבם דהא פסקו השו"ע יו"ד גבי רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם דאם עומדין לפנינו דצריכין לבודקן כמש"ל דזהו שיטת הרבה ראשונים דאין סומכין על הרוב לכתחילה במקום שאפשר לברר אך זה אפשר לישב דס"ל להפוסקים דסמכינן ארובא לכתחילה במקום שאין צריך להוציא מחזקה וע"כ דוקא גבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם דצריך להוציא מחזקת איסור צריך לבדוק אבל הכא א"צ להוציא מחזקה דזה ודאי דלאו בחזקת איסור ליבם קיימא כמש"ל לכך א"צ לבדוק בדדיה ובהילוכה וסמכינן ארובא לכתחילה וזה יהיה ראיה לדברי הב"י והמג"א שהבאתי למעלה ובזה אפשר לישב ג"כ דברי הא"ז שהבאתי לעיל מ"מ דברי הרמב"ן עדיין צריכין ישוב