מלבושי יום טוב חלק א רה

ע"י רוח התמידי א"כ לא הוי חציו מ"מ חייב משום ממונו מפני שהיה ליה לגדור בעדה שלא יוליכנה הרוח מצויה ולא גדרה לכך הוה כשורו ולא טפח באפי' לכך פטור בזה על הטמון. ומאי דקאמר וכי מאחר דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' משום ממונו מ"ב א"ב לחייבו בארבעה דברים היינו שהזיק ע"י רוח התמידי א"כ אז הוה כמו חציו לכך חייב בארבעה דברים. עוד נ"ל שלפי"ז יש ליישב הקושיא החמורה מה שהקשו על דברי רבא שם (סא:) דמחלק לענין טמון בין מדליק בתוך שלו למדליק בשל חבירו והאיך לא הזכיר כלל שיש לחלק אף במדליק בתוך שלו גופא בין כלו חציו להיכא דלא כלו חציו דהא רבא ס"ל שם (כבי) כר"י דאשו משום חציו. עיין במהרש"ל ביש"ש שדחק בזה הרבה אבל לפי מש"ב ניחא שפיר דהא זה ברור דהיכא דאף דהדליק בתוך שלו כיון שהאש יכול לבוא בתוך של חבירו אף ברוח התמידי א"כ הוה כזורק חץ על של חבירו א"כ זה מיקרי מדליק בתוך של חבירו ממש אף היכא דהדליק בתוך שלו וע"כ הא דאמר רבא הדליק בתוך שלו פטור על הטמון לא איירי אלא היכא דבשעת הדלקה לא היה האש ראויה לבוא בתוך של חבירו אלא אח"כ בא הרוח שלפעמים הוא בא והוליך את האש לתוך של חבירו דאינו חייב אלא משום ממונו שלא שמרו ולא גדר בעדו לכך פטור בזה על הטמון. א"כ כוונת רבא נמי כמו המסקנא דהגמרא שם (כג.) דהכלל בזה דהיכא דחייב משום חציו אף היכא דהדליק בתוך שלו זה מיקרי כמו הדליק בתוך של חבירו אבל הדליק בתוך שלו לא מיקרי אלא היכא דאינו חייב משום חציו אלא משום ממונו בלבד. ובזה יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם מה שתמה עליו הה"מ שם ה' ט"ו מאחר שהוא ז"ל פוסק כר"י האיך לא חילק בין טמון כמו שחילק שם בסוגיא דלא משכחת לר"י טמון פעור אלא היכא שנפל גדר שלא מחמת הדליקה כו' אבל לפי דברינו נ"ש כיון שמחלק הרמב"ם בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו לענין טמון א"כ א"צ להזכיר זאת דהא דמדליק בתוך שלו ע"כ לא איירי אלא היכא שלא היה ראויה לבוא בתוך של חבירו בשעת הדלקה אלא אח"כ ע"י הרוח שלפעמים הוא בא דאז הוה כמו כלו חציו ואינו חייב אלא משום ממונו בלבד וזה יעלה כפי מה שבארתי לעיל דדעת הרמב"ם הוא דהיכא שכבר האש הוא בעולם חייב אפי' ע"י רוח שלפעמים הוא בא אך רק משום ממונו בלבד כשיטת התוס' דסנהדרין

ולפי דברינו אלה יתישב שפיר דברי הרמב"ם שם בה"י דכתב וז"ל המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור עכ"ל והנה הראב"ד כתב וז"ל א"א זה איני יודע מהו דהכא לאו בממון מיירי עכ"ל ועי"ש דהבטל מגיה הגיה בדברי הראב"ד דהכא לאו בטמון איירי ונראה דכונתו להשיג כיון דהכא לאו בטמון איירי א"כ למאי נ"מ כתב הרמב"ם המדליק בשל חבירו ומה שפי' שם המ"מ לא יכולתי להבין אבל לפי מש"ב דהיכא דחייב משום חציו מיקרי בכ"מ מדליק בתוך של חבירו כיון דהוה כזורק חץ לתוך של חבירו ומדליק בתוך שלו לא מיקרי אלא היכא שלא היה ראוי לבוא בשעה שהדליק אלא ע"י הרוח שיבוא אח"כ א"כ א"ש מה דכתב הרמב"ם המדליק בשל חבירו משום דהתם פעור על הגדי ועל הגדיש משום דקלב"מ ואין זה אלא היכא דחייב משום חציו. ויותר נ"ל לומר דאף לר"ל דס"ל דחייב בכ"מ משום ממונו בלבד מ"מ זה ודאי דהוא לא פליג על רב כהנא ורבא דפטור על הטמון אינו אלא במדליק בתוך שלו כדמיירי קרא כי תצא אש משמע מעצמה והיינו במדליק בתוך שלו. וכן איתא שם (סבי) בברייתא להדיא. ע"כ נראה דאף לר"ל דהיכא דהדליק בתוך שלו אך כיון שיכול האש לבוא שם ע"י רות התמידי א"כ זה מיקרי כמדליק בתוך של חבירו ממש וחייב גם לר"ל על הטמון בזה וגם לר"ל אינו פטור על הטמון אלא דוקא דבשעה שהדליק לא היה יכול לבוא שם ע"י רוח התמידי. ולפי"ז אין נ"מ בין ר"ל לר"י לפי דברינו בפטור על הטמון דכ"מ דמיקרי מדליק בתוך של חבירו חייב גם לר"ל על הטמון והיכא דמיקרי בתוך שלו גם לר"י אינו חייב אלא משום ממונו בלבד ופטור על הטמון ובזה יתישב שפיר דברי הגמרא שם (כג.) דקאמר מ"ב א"ב לחייב בד', דברים ולא קאמר פטור על הטמון היכא דלא כלו לו חציו דאיירי שם גופא והתוס' כתבו שם באמת דהוה מצי למימר הך נפקותא. והגר"א שם נתקשה הרבה בזה כיון דהגמרא גופא איירי שם בזה מדוע לא קאמר הך נ"מ אבל לפי דברינו אלה ניחא כי סברת הגמ' דליכא נ"מ בין ר"י לר"ל בפטור על הטמון. כי במקום שחייב לר"י משום חציו מיקרי זאת מדליק בתוך של חבירו וא"כ גם לר"ל חייב בזה על הטמון

ולפי"ז ניחא שפיר לישנא דהגמרא שם דקאמר למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכא משכחת לה ולא קאמר דאמאי פטור על הטמון לר"י כיון דאשו משום חציו ועיין בהגר"א שם אבל לפי דברינו מדוקדק היטיב הלשון דקאמר היכא משכחת לה לר"י דלר"ל משכחת לה שפיר אע"ג דגם הוא מודה דבמקום דחייב לר"י משום חציו חייב על הטמון דזה מיקרי מדליק בתוך של חבירו מ"מ איכא לאשכוחי במקום דאינו חייב משום חציו לר"י היינו שהאש אינו הולך שם אלא ע"י רוח מצויה שלפעמים הוא בא אבל לר"י כיון דאינו חייב אלא משום חציו א"כ אינו חייב אלא ע"י רוח התמידי א"כ מיקרי בכ"מ מדליק בתוך של חבירו ומסיק דחייב לר"י אף במקום שחייב רק משום ממונו היינו ע"י רות מצויה שלפעמים הוא בא ואז פטור על הטמון וכמש"ב

עוד נ"ל לבאר מה שאפשר ליישב דברי הגמרא מה דלא הביא בסוף הכונס דפטור על הטמון הוא דוקא היכא דכלו לו חציו בדרך אחר דהנה כבר הבאתי למעלה דשיטת הרשב"א והה"מ והטור והנמ"י דפלוגתא דהירושלמי על איזה רוח הוא חייב פליגי אף שכבר האש בעולם [ולא כהתוס' ור"פ והרא"ה והוא שיטת הרמב"ם כמשב"ל] אך סוגית הגמרא דידן הוא כמו שהביא הירושלמי בשם הגמרא דידן דרוח שאינו מצויה לא מיקרי אלא רוח של אנוסין אבל ע"י רוח שלפעמים הוא בא חייב דזה מיקרי רוח מצויה וזה פשיטא להגמרא דאף דחייב לדידן גם ע"י רוח שלפעמים הוא בא מ"מ אינו חייב רק משום ממונו בלבד דחציו לא מיקרי אלא דוקא ע"י רוח התמידי א"כ ניחא שפיר מה שלא הזכיר הגמרא בסוף הכונס דאינו פטור על הטמון אלא דוקא היכא דכלו לו חציו היינו שנפל גדר שלא מחמת הדליקה משום דלדידן א"צ לדחוקי דאיירי בגוונא דלא שכיחא אלא איירי שהדליק האש בתוך שלו ואח"כ הלך האש לתוך של חבירו ע"י רות שלפעמים הוא בא ואינו חייב משום ממונו בלבד וע"כ איירי בכה"ג דאל"כ מיקרי מדליק בתוך של חבירו כיון דיכול לבוא ע"י רוח התמידי כמשב"ל. והא דהוצרך הגמרא לדחוק דאיירי בנפל גדר שלא מחמת הדליקה הוא דוקא לר"י ולר"ל כיון דהם ס"ל בירושלמי דאינו חייב אלא דוקא ע"י רוח התמידי אבל ע"י רוח מצויה שלפעמים הוא בא פטור א"כ לא משכחת דחייב משום ממונו בלבד אלא בכה"ג שנפל הגדר שלא מחמת הדליקה וזה כפתור ופרח

ולפי מש"ב יתיישב שפיר גם דברי הגמרא שם (מג:) דקאמר שם רבא א"ה אשו שלא בכונה ע"פ עדים נשלם דמים ומנא ליה לרבא דלא משלם אילימא מדתנן היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור האמר ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד דק"ל בד"מ כו' והנה ע"כ צ"ל דאיירי רבא אליבא דמ"ד אשו משום ממונו דלמ"ד אשו משום חציו ע"כ פטור אף בשלא בכונה מטעם תנא דבי חזקיה וכן כתבו שם התוס' וזה תמוה דאזיל רבא דלא אליבא דהלכתא מה דהוא ס"ל בעצמו כמ"ד אשו משום חציו אף שיש לדחוק ולומר דהכא איירי בכלו לו חציו מ"מ זה דחוק