מלבושי יום טוב חלק א רד

כשרה כיון דהיה ראוי לפול משעת הנחתו הוה כמו שהפילה כיון דס"ל אשו משום חציו וזה ברור כנ"ל: ידידו יו"ט ליפמן הכהן: סימן י

ביאור בדברי התוס' הנ"ל דכתבו שם וז"ל עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצינה וארי לבוא כו' אפי' כפתו והביא שם פטור דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם כו' דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפ' כיצד (כג.) דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו והגיה שם המהרש"ל אלא ברוח שאינו מצויה והמהרש"א השיג עליו דאי ברוח שאינו מצויה א"כ לענין ממון נמי פעור ולכך פי' דאף שלמ"ד אשו משום חציו מחויב מיתה אפי' אם לא הצית בגופו של עבד מ"מ בעינן שיהי' יכול לבוא שם דוקא בלא רוח כלל אבל אם אינו יכול לבוא אלא ע"י רוח אף שהוא רוח מצויה פטור ממיתה ואינו חייב אלא נזקו עכת"ד ולפע"ד נראה דגם דברי המהרש"א הם תמוהים דלפי דעתו דחציו לא מיקרי אלא דוקא שיכול לבוא בלא רוח כלל א"כ לפי הה"א דהגמרא דב"ק דר"י ס"ל דוקא משום חציו ולא משום ממונו א"כ פטור לר"י אבנו סכינו ומשאו שנפלו ע"י רוח מצויה והא מפורש בברייתא שם (כט.) דכו"ע מודים דחייב בזה ועוד דאמאי לא הקשה הגמרא לר"י מהמשנה דגץ שיוצא מתחת הפטיש דשם נמי הזיק האש ע"י רוח מצויה כדמוכח בב"ב (כו.) אך בזה יש לדחוק דר"י יפרש דשם הזיק שלא ע"י רוח אלא רק מכחו בלבד וכן הוא שיטת הרא"ה בש"מ אבל יותר קשה מדברי ר"י עצמו דמחייב כשמסר לחשו"ק גווזא סלתא ושרגא וכיון דלפי הה"א אינו חייב לר"י אלא דוקא כשיכול לילך שם האש בלא רוח א"כ אמאי מחייב בהוליכן החשו"ק והדליק אף כשמסר לו גווזא סלתא ושרגא הא לא עדיפא הולכת חשו"ק מרוח שהוליך את האש ואפי"ה פטור לר"י כיון דבעינן דוקא חציו ע"כ נ"ל לבאר כונת התוס' באופן אחר. דהתוס' בב"ק (נט:

) ד"ה לבתה הרוח כו' מסיק שם דהמתני' איירי ברוח שאינו מצויה והביאו ראי' לזה מהירושלמי דגרסינן התם לבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרינן ברוח של אנוסים אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב ר"י ור"ל תרוייהו אמרי אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אין בא עכ"ל. א"כ לדברי ר"י ור"ל אפי' רוח שהעולם מתנהג בו כיון דלפעמים בא ולפעמים אינו בא מיקרי רוח שאינו מצויה דרוח מצויה לא מיקרי אלא דוקא רוח שמצוי תדיר שהוא רוח היום. כן הוא דעת התוס' וכן ביאר הרשב"א בחידושיו יעו"ש אמנם בש"מ הביא תוס' ר"פ שכתב שזה ודאי כיון שלפעמים הוא בא מיקרי רוח מצויה אלא מחלק היכא שכבר נעשה האש ואינו צריך רק הולכת הרוח כאבנו סכינו ומשאו ודאי דחייב ברוח מצויה אבל בזמן שהאש מחוסר לבוי ואין שם אש עליו לא קרינן בו המבעיר את הבערה אע"ג דהיכא דנתלבה ע"י רוח מצויה. והא דאמרינן גבי גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא דמשמע אם היה דרכה להתלבות ע"י טלטול של חרש היה המוסרה חייב ש"ה כיון שכבר החרש בעולם דמי כמו שנשבה כבר הרוח בשעה שהניח האש והעצים ונתלבה דודאי חייב עכת"ד. וכן הוא שיטת הרא"ה שם יעו"ש בש"מ ולפע"ד נראה דגם שיטת הרמב"ם הוא כשיטת הר"פ והרא"ה דהא הרמב"ם לא הביא זאת דעל רוח שאינו מצויה תמיד פטור אלא גבי לבתו הרוח אבל בכל מקום דחייב על רוח מצויה לא הזכיר הרמב"ם כלל דבעי שיהי' מצוי תמיד דוקא ע"כ נראה דגם הוא ס"ל דבכל מקום חייב לכו"ע אף על רוח שלפעמים הוא בא משום דזה מיקרי רוח מצויה וזה דלא כמשמע מדברי הה"מ שם ובהלכה י"ד דבכל מקום דחייב על רוח מצויה בעי שיהי' מצוי תמיד והוא נמשך אחרי דברי הרשב"א. אבל לפע"ד דעת הרמב"ם אינו כן והנה מדברי הטור שכתב ליבתה רוח שאינו מצויה פטור והשמיט מה שהוסיף הרמב"ם בזה דכתב דאף על רוח שאינו מצויה תמיד נמי פטור נראה ברור דס"ל להטור דהעיקר כמו דאמרינן בירושלמי תמן אמרינן דברוח של אנוסין כו' א"כ ברוח שהעולם מתנהג בו חייב אפי' היכא דליבה ולא היה האש בעולם ונפלאתי על האחרונים שהביאו דברי הה"מ בסתם ולא העירו בזה כלל כי לפע"ד נראה ברור דיש בזה שלש שיטות דעת הרשב"א והה"מ הוא דבכל מקום בעי רוח מצויה תמידי ודעת הרמב"ם והר"פ והרא"ה הוא שיש חילוק בין היכא שהאש בעולם או לא דהיכא שהאש בעולם חייב אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו ולפרקים הוא בא מ"מ חייב אבל היכא שאין האש בעולם אינו חייב אלא דוקא ברוח שהוא מצוי תמיד. ודעת הטור הוא דבכל מקום חייב על רוח שהעולם מתנהג בו וכן נראה דזהו דעת הנמוק"י יעו"ש היטיב

ועתה נשובה לבאר כוונת התוס' דסנהדרין בתירוצא בתרא דכוונתם הוא לחלק דהיכא שהלך האש ע"י רוח היום שהוא מצוי תדיר זה מיקרי חציו ממש וחייב לר"י משום חציו אף לענין מיתה אך ברוח שאינו מצוי תדיר אלא לפעמים הוא בא אע"ג דמיקרי רוח מצויה מ"מ אינו מחויב אלא משום ממונו כיון דלא בא הרוח אלא אח"כ אינו חייב אלא משום דלא שמר אשו שלא יוליכנו הרוח שיבוא כיון דהוא מצוי וזהו כוונת התוס' דכתבו ואש שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה היינו ברוח מצויה שלפעמים הוא בא דאז פטור ממיתה ואינו חייב אלא משום ממונו ולפי"ז א"ש דלפי הה"א דגמרא דלר"י אינו חייב אלא משום חצו בלבד אינו חייב גם באבנו סכינו ומשאו אלא דוקא היכא שנפלו ע"י רוח היום וגם בגץ שיצא מתחת הפטיש התם נמי הולך ע"י רוח היום וגם בגווזא סלתא ושרגא כיון שכבר החרש בעולם הוה כמו שכבר נשבה הרוח כמש"כ הר"פ לכך חייב גם לר"י אבל לפי המסקנא דגמרא דר"י מחייב נמי משום ממונו אפי' היכא דכלו חציו א"כ חייב נמי אף ברוח מצויה שלפעמים בא. ולפי"ז ע"כ צ"ל דגם התוס' בסנהדרין הוא כדעת הר"פ דהיכא שהאש בעולם גם ר"י ור"ל מודים דחייב אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו והא דס"ל בירושלמי דפטור ברות שהעולם מתנהג בו הוא דוקא היכא שהאש אינו בעולם וקרוב לומר דגם כוונת המהרש"ל היה לפרש דברי התוס' כמש"פ לכך הגיה בדברי התוס' רוח שאינו מצויה ופירושו שאינו מצוי תדיר. אף שאפשר לפרש דברי התוס' גם בלא הגהה מ"מ הגיה המהרש"ל לבל יהי' דברי התוס' סתומים ביותר. ואפשר שנשמט מלת תדיר מדברי המהרש"ל כנ"ל ברור

אך זה קשה לכאורה לפי דברי התוס' דסנהדרין כיון דהיכא דהזיק האש ע"י רוח מצויה שלפעמים הוא בא אינו חייב אלא משום ממונו בלבד. א"כ אמאי לא משני הגמרא בב"ק בפשיטות הא דפטור טמון באש איירי בכה"ג שהזיק האש ע"י רוח מצויה. ולמה צריך לדחוקי לפרש לדברי ר"י דהא דפטור טמון איירי שנפל גדר שלא מחמת הדליקה והי' לי' לגדרי' ולא גדרה ונ"ל דע"כ צ"ל דהתוס' מפרשי דברי הגמרא דלפי מאי דקאמר אלא למאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו חזר ממה שאמר בתחילה כגון שנפל גדר שלא מחמת הדליקה וכן ביאר הגר"א בסי' תי"ח ס"ק ל"ג שיטת הרי"ף והרמב"ם יעו"ש וכן נ"ל גם לשיטת התוס' הנ"ל אך לשיטת התוס' נוכל לפרש דברי הגמרא בפשיטות טפי וה"פ אלא למאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו וכגון שהיה לי' לגדרה ולא גדרה דהתם שורו הוא ולא טפח באפי' ופי' דאית ליה משום ממונו ואף היכא שלא היה יכול האש לבוא שם