מלבושי יום טוב חלק א רא

לו עד כדי דמיה וכדבעי' לפרושי בגמ' כו' עכ"ל נראה מדבריו להדיא דס"ל דאף כשחזרו הפועלים אינו מוצא לשכור פועלים כלל מ"מ אינם מחוייבים לשלם בעד הזיקו משום דמעיקרא לא קבלו עלייהו אלא עד כפל שכרן או אם באה חבילה לידו עד כדי דמיה ונראה דזה הוא דעת הרמב"ן שהביאו הב"י דכתב וז"ל ומיהו אם לא שכר עליהן אלא הפסיד בהמתנתו אינם משלמין שהרי לא קבלו עליהם לשלם וכ"ז שלא נעשו שומרין אעפ"י שפשעו פטורים עכ"ל וכן כתב הר"ן בחידושיו והנ"י וז"ל ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנתם [צ"ל בהמתנתו] אינם משלמין שהרי לא קבלו עליהם לשלם אלא שאם רצה בעה"ב שוכר עליהם בכל זה הסכימו האחרונים ז"ל עכ"ל והש"ך דחק עצמו לפרש שהרמב"ן והנ"י מודים להדין של הג"א ות"ה אלא דהרמב"ן והנ"י מיירי שהיה מוצא לשכור אלא שהמתין ולכך לא ישלמו מה שהפסיד בהמתנתו והג"א ות"ה מיירי שלא היה מוצא לשכור או שנפסד מיד ע"כ אבל לפע"ד דבריו אינם נראין כלל כי נראה להדיא דהרמב"ן והריטב"א והר"ן והנ"י קיימי בחדא שיטה דאפי' אינו יכול לשכור כלל מ"מ אינם מחוייבים הפועלים לשלם לבעלים בעד הזיקו כמו שמבואר בדבריהם שהרי לא קבלו עליהם לשלם אלא שאם רצה הבעה"ב שוכר עליהם. וטעמם כפי מה שביאר הריטב"א משום דמעיקרא לא אסוקי אדעתייהו שלא ימצא פועלים אף בכפל שכרן לכך לא נשתעבדו יותר מזה רק אם באה חבילה לידו ומדבריהם נראה דס"ל דחזרת פועלים או בעה"ב לא מיקרי דינא דגרמי אלא דחיוב זה הוא מטעם ערבות. וכן ביאר להדיא הריטב"א בשם הרא"ה הובא בש"מ בפ' איזהו נשך על הא דיהיב זוזי לחברי' למיזבן כו' וז"ל ומורי הרב תירץ דהכא אעפ"י שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו ואלמלא הוא לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מטותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד לי' מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים דפירקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו כו' עכ"ל מ"מ נראה דדוקא היכא שבשעה שחזרו עדיין יש שהות לשכור פועלים אף שעתה לא מצא לשכור פועלים אף בכפל שכרן בזה ס"ל דפטורים הם לשלם משום דמעיקרא לא אסקי אדעתייהו שלא ימצא פועלים אף. בכפל שכרן א"כ מעיקרא לא קבלו עלייהו יותר מזה אבל היכא דבשעה שחזרו אין שהות כלל לשכור פועלים וע"י חזרתן נפסד הדבר מיד ודאי דגם הם מודים דחייבים הפועלים לשלם מה שגרמו הפסד בחזרתן כיון דבעה"ב סמך עליהם ואלמלא הבטחתן לא היה בא לי' שום הפסד וכן מוכח מהא דדקדקו בלשונם וכתבו אלא הפסיד בהמתנתו אינן משלמין משמע דוקא היכא שיש שהות לשכור פועלים ולהציל הסחורה ולא תפסד אף שעתה נזדמן שלא מצא הבעה"ב לשכור פועלים בשום אופן והפסיד בהמתנתו מ"מ אינם משלמין רק עד כפל שכרן אבל אם אין שהות כלל לשכור פועלים בשעת חזרה וכיון שחזרו נפסדה הסחורה א"כ לא הפסידו בהמתנתם על פועלים אלא הם הפסידו לי' בחזרתן גם הם מודים דמשלמין כל ההפסד. כנ"ל ברור. ובזה נתישב שפיר דברי הרמ"א שהביא מעיקרא דברי הנ"י ואם לא שכר עליהם אחרים אין הפועלים חייבין לשלם לו הזיקו דמשמע אף אם א"א לשכור פועלים אחרים ואח"כ מביא דברי הג"א ות"ה דבדבר האבוד של ממון צריך לשלם לו כל הזיקו ולפי מה שבארתי א"ש דמעיקרא מיירי היכא שיש שהות לשכור פועלים בשעת חזרה אף שעתה לא מצא הבעה"ב לשכור פועלים בשום אופן מ"מ אינם מחוייבים לשלם לו בעד הזיקו משום דמעיקרא לא אסקי אדעתייהו שלא ימצא לשכור פועלים אף בכפל שכרן [מ"מ מבואר בריטב"א שם בר"פ האומנין דבכפל השכר מחוייבים הם לשלם לבעה"ב ואם בא חבילה לידו מחוייבים הם לשלם לו עד מ' או נ' זוז רק דבכל הזיקו אינם מחוייבים הם לשלם לו ודלא כדברי המהר"ם שיף שהביא הקצה"ח בס"ק ג' וכן הוא דעת קצה"ח גופא דלפי דעת הנ"י אם לא שכר עליהן לא בעי לשלומי כלל ובמחכ"ת נעלם מהם דברי הריטב"א הנ"ל שמבאר להדיא דין זה ולפי מש"ב דברי הנ"י הן הן דברי הריטב"א ומבואר להדיא בדבריו דאף אם לא שכר עליהן מ"מ כדי שכרן מחוייבים הם לשלם לבעה"ב או כדי חבילה] ואח"כ מיירי הרמ"א היכא דאין שהות כלל לשכור פועלים בשעת חזרה לכך מחוייבים הם לשלם לו הזיקו מה שהפסידו לו בחזרתן דבזה מודה הנ"י להג"א דמחוייבי' הם לשלם לו מה שהפסיד ע"י

ולפי זה כ"ש היכא ששכר פועלים לעשות בדבר האבוד והם הבטיחוהו לו שיעשו והבעה"ב סמך עליהן וסבר שהם עושים ואח"כ נמצא שלא עשו ועי"ז נפסד הדבר דודאי הם חייבין לשלם מה שגרמו הפסד לבעה"ב לכו"ע ואין בזה שום חולק אי מטעם דינא דגרמי או מטעם ערבות כיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה מה שיפסיד ע"פ. א"כ יוצא לנו גם לנ"ד דבנו של ראובן שקבל לידו המס משמעון ע"ד לשלם להאדון ועיכב ת"י עד שעברו ג' שנים ולא שילם להאדון ובזה גרם שאבד שמעון הזכות שהיה לו על הפלאץ של האדון וע"כ נטרף ממנו הפלאץ מחוייב בנו של ראובן לשלם לשמעון לכו"ע ואין בזה שום חולק וכמשב"ל. וצריך לשום את הפלאץ כמה היה שוה אז וכך צריך בנו של ראובן לשלם לשמעון זה מה שנ"ל לדון בזה אך לענין חזרת הפלאץ לגמרי לשמעון צ"ע בזה דהטעם שכתב כת"ר בזה מטעם תקנת ר"ג שמבואר בשו"ע סי' רל"ז. לפ"ד ל"ד לכאן כיון שכבר טרף האדון את הפלאץ משמעון ואח"כ מכר אותו לבנו של ראובן א"כ לא שייך בזה תקנת ר"ג ובאמת אם יתברר שהוא קנה מן האדון קודם שנטרף הפלאץ משמעון לגמרי אף שכבר יצא הדין בדיניהם שמחוייב הוא להחזיר להאדון מ"מ כיון שעדיין הפלאץ ביד שמעון א"כ הוא מצרן על הפלאץ הזה. דאף בא"י יש בו דינא דב"מ היכא דלא שייך ארי' אברחי ממצרך כמו שהביא הנתיבות שם בשם התוס' דב"מ. א"כ ה"נ כיון דעדיין הפלאץ ביד שמעון אין לך הטוב והישר מזה שהוא קודם לקנותו. אך לפי הנראה קנה מהאדון אחר שכבר נסתלק שמעון מהפלאץ לגמרי א"כ לא שייך בזה דינא דב"מ וגם תקנת ר"ג לא שייך בזה אך יש לדון בזה שמחוייב הוא להחזיר הפלאץ לשמעון מטעם אחר דהא דעת הש"ך בסי' צ"ה ס"ק י"ח דהיכא דחפר בורות שיחין ומערות ואפשר לתקן למלאות החפירות מחוייב הוא לתקן ולמלאות החפירות א"כ ה"נ כיון דהוא צריך לשלם לשמעון בעד הקרקע כפי מה שהיה שוה והפלאץ בידו עתה ואפשר לו לתקן הנזק לגמרי א"כ מחוייב הוא להחזיר הקרקע גופא והוא ישלם לו מס כפי מה שהיה משלם להאדון. [ולזה העירני חכם אחד] אך באמת האחרונים לא הסכימו לדברי הש"ך הללו וס"ל דאין צריך למלאות החפירות וסגי שישלם לו דמים [ואפשר לומר דבזה נסתפקו התוס' בב"ק (מח.) ד"ה אע"ג כו' והניחו בצ"ע] מ"מ הא כתב המל"מ ה' טו"נ פ"ה ה"ב וז"ל אם עפר קרקעו בעינא ועדיין קיים אפשר שביד התובע להכריח לנתבע למלאות החפירות ולא אמרינן שישלם דמי נזקו אלא לומר דאינו חייב לקנות עפר אחר למלאות החפירה כו' עכ"ל ואף שגם דין זה לא ניחא לי' להאו"ת מ"מ דוקא שם כיון שעדיין צריך לשכור פועלים למלאות לו החפירה א"כ לא מיקרי שיש עדיין הדבר בעין אבל בכה"ג כנ"ד שאפשר להחזיר הדבר בעין מה שהזיק לו ודבר זה הוא בידו מסתברא לומר דבכה"ג כו"ע מודים דמחוייב הוא להחזיר לו הדבר שהזיק לו וא"א לסלקו בדמים אך למעשה צ"ע בזה. מ"מ נ"ל שכת"ר ידין בזה לפי ראות עיניו שאם ניכר הדבר שהוא עשה במרמה כדי לקנות אח"כ את הפלאץ מיד האדון ודאי דראוי לקנסו ולפסוק שהוא מחוייב להחזיר את הפלאץ לשמעון והוא ישלם לו מס כפי מה שהיה משלם להאדון:

כ"ד ידידו יו"ט ליפמן הכהן