מלבושי יום טוב חלק א כ

אי קפיד או לא ולפי"ז ודאי דאין חילוק בין מומין שנבדקין בשעת כניסה או לא. מ"מ נ"ל דגבי מומין גדולים דאנן סהדי דקפדי אינשי בזה גם הם מודים דלא בעי גט מה"ד בקדשה סתם או בכניסה וא"א לבודקה כגון נכפית או משועממת לזמן וכן הובא בש"מ שם לתרץ קושית התוס' שהקשו מאי איריא ע"מ הא אפי' סתם נמי דלהכי אמרינן דארוסה לכהן לא תאכל בתרומה משום גזירת סימפון אלמא דמומין מבטלין הקדושין ותירץ הריב"ש דדוקא במומין קטנים כגון אותן שפוסלין בכהנים בזה כשלא אתני מספקינן אם אדם מקפיד ע"ז אם לאו אבל במומין הגדולים כגון ריח הפה והחוטם ומכות שבגופה אף כשלא אתני נמי הוה מקח טעות ולהכי לא תאכל המאורסת לכהן בתרומה משום דחיישינן למום גדול וכן תירץ הר"י מטראני ומשועממת נמי הוה ממומין גדולים עיין בתשו' הרא"ש כלל מ"ב דכתב שם גאון אחד דנכפית הוה ממומין גדולים משום דמדמי בפ' האומנין נכפית לשוטה ומשועממת יעו"ש אף שלכאורה נראה דהתוס' לא ס"ל לחלק בהכי מדלא מתרץ התוס' כתי' הריב"ש והרי"מ דהא דחיישינן לסימפון היינו למום גדול וכן כתב הש"מ דהתוס' לא ס"ל הכי אבל לפע"ד אינו נראה כן ובודאי גם התוס' מודים לדבריהם אלא דס"ל דהא דחששו חכמים לסימפון משום דזה מיעוטא דשכיחי והוא דוקא אם חיישינן לכל המומין הפוסלין בכהנים אבל אם חיישינן רק למומין הגדולים ודאי דלא היו חוששין בזה לאסור אותה בתרומה כיון דזה לא שכיח וכן כתבו התוס' שם (נח.) ד"ה הנהו כו' וז"ל ומפר"ת קלא אית להו ולא שכיחי ולא חיישינן בהו לסמפון כיון דלא שכיחי והנהו נמי דפ' האומנין לא שכיחי כו' עכ"ל. ונראה דגם רש"י מודה לזה דהני מומין דחשיב בפ' האומנין הם לא שכיחי רק רש"י ס"ל דליסטים מזויין או מוכתב למלכות גבי עבד הוא שכיח מדהתקין ר"י בשטרא דעבדי עבדא דנן מוצדק לעבדות ופטור ועטיר מן ערורי מלכא ומלכתא ולפי' ר"ת ע"כ צריך לדחוק לדבריו דזה משום שופרא דשטרא אבל רש"י לא ניחא לי' בהכי

אך כ"ז בכניסה לבד דבזה נראה לפע"ד דבמומין גדולים כה"ג וגם שאין כאן חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כיון שהוא לפרקים לא בעי גט מה"ד אלא מדרבנן בלבד לכמה שיטות הגדולים כמש"ב. אכן אם נבעלה כיון דאנן קיי"ל דאין אדם עושה בב"ז א"כ נראה דבעי גט מה"ד מטעם הביאה אף במומין גדולים כה"ג אך שאין לה כתובה וא"כ בנ"ד שיש כאן עדי סתירה צריך לחקור בזה אם נאמן לומר שלא בא עליה ואינה צריכה גט מה"ד או לא ונראה לפע"ד כיון שהוא טוען שלא בא עליה מפני שלא נתרצית לו מחמת טירופה ושגעונה ואנו רואין אמתלא שלו מבוררת הנראה לכל כי נתגלה ביום מחר טירופה ושגעונה לעיני כל נראה דבכה"ג הוא נאמן ולא אמרינן בזה לא מוקים אינש אנפשי' ובודאי בא עליה כיון שיש כאן טעם הגון לדבריו א"כ לא אמרינן בזה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ויותר מזה דעת הב"ש בסי' קי"ז ס"י בדין דפסק השו"ע דבא על אשתו כו' וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אין שומעין לו וכתב שם בהג"ה ואם שהה עמה ל' יום אינו נאמן לומר שלא בעל והקשה הח"מ דהא קיי"ל בסי' ס"ח לענין טענת בתולים כר"י כיון דנסתרה עמו מיד צריך לטעון ט"ב ואם לאו אינו יכול לטעון ואמאי פסק הרמ"א דעד ל' יום נאמן ותירץ הב"ש דהרמ"א פסק כן אליבא דאוקימתא דרבא שם דאמר אף לר"י לא אמרינן דבעיל מיד היכא דאיכא איזה טעם דלא בעיל כי הא דאמר שם ביבמה אמרינן דאוקי נפשי' עד ל' יום משום דמבזז בזיז מינה כו'. אע"ג דקיי"ל ביבמה אפי' תוך ל' צריכה ממנו גט היינו לחומרא אבל לקולא, י"ל דלא בעל ה"ה להוציא ממנו הכתובה כן ה"נ י"ל כשראה המומין לא בעל כו' ועדיין לא גמר בדעתו אם ימחול כו' עכ"ל א"כ ס"ל להב"ש דגם ביבמה עד ל' יום לא אמרינן דודאי בעל אף שהטעם דמבזז בזיז הוא טעם קלוש ולהכי באמת ר' יוחנן שם לא ס"ל טעם זה וסובר דגבי יבמה אמרינן דודאי בעיל. וכן טעם של הב"ש לענין מומין דמשום דראה המומין לא בעיל הוא ג"כ טעם קלוש דא"כ אמאי לא טען זה מיד למחר והב"ש דחק בטעמו משום דעדיין לא גמר בדעתו אם ימחול או לא וא"כ הרי חזינן דאפי' היכא דאיכא רק טעם קליש' אמרינן דאין כאן חזקה דודאי בעיל משום דלא מוקי אינש אנפשי' כ"ש בנ"ד שנותן טעם הגון לדבריו ואמתלא שלו מבוררת נראה דודאי אין כאן חזקה דבעל

ובאמת נ"ל דאף לפי דעת הח"מ שם שחלק על הרמ"א וסובר כיון דנסתרה אינו נאמן לומר שלא בעל. היינו דוקא אם מיד לאחר היחוד לא אמר כלום דאז אמרינן דאינו נאמן ממ"נ אם לא בדק אז ומצא בה מום אמאי לא בעל אותה ואם בדק אותה אז ומצא בה מום ולכך פירש ממנה אמאי שתק ולא אמר מיד כלום וסברת הב"ש דקאמר שם משום דעדיין לא גמר בדעתו אם ימחול לא ס"ל אבל אם לאחר היחוד מיד טוען שלכך לא בעל אותה משום דמצא בה מומין ודעתו לגרשה גם הח"מ מודה דנאמן לומר שלא בעל ואינו מחוייב ליתן כתובה ובזה נתישב לי הא דאמרינן כנסה סתם ונמצא בה מומין תצא שלא בכתובה וכן הא דאמרינן נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראי' שעד שלא נתארסה היו בה המומין דלכאורה קשה הא לפי דעת רוב הפוסקים סתם כניסה הנזכר בגמרא הוא יחוד הראוי' לביאה א"כ לפי הפוסקים שפסקו דהיכא דבעל אע"ג שלא שהה אח"כ אינו יכול לטעון טענת מומין וחייב ליתן לה כתובה. משום דמסתמא בשעת ביאה בודקה יפה. עיין ב"ש שם סקי"ט בשם הפרישה דמפרש דזהו דעת הרמב"ם א"כ היכא משכחת לה שלאחר כניסה תצא בלא כתובה מחמת מומין כיון דאינו נאמן לומר שלא בעל לאחר היחוד אבל לפי מש"כ דאם אחר היחוד טען שלא בעל מחמת שמצא בה מומין נאמן א"ש. דמיירי בכה"ג שטען מיד אחר היחוד שלא בעל מחמת שמצא בה מומין וכיון דחזקה דאין אדם מתפייס במומין מסייע לי' לכך נאמן ואינו חייב ליתן לה כתובה ונפלאתי על המהרי"ק בשורש ק"ה דדחק לפרש לפי דעת הרמב"ם דס"ל דלאחר הביאה אינו יכול לטעון טענת מומין אף לענין כתובה דע"כ הא דאמרינן במתני' דנכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראי' כו' דאיירי בכניסה לחופה ולא נבעלה ולא ידעתי למה למה לא פירש כפשוטו דהתם מיירי שטען מיד אחר היחוד שמצא בה מומין ומחמת זה לא בעל. ועוד לפע"ד מוכח כדברי דהא פרכינן שם בסוגיא (ע"ג.) על שמואל ממתני' דכנסה סתם ונמצא עליה נדרים מאי לאו דקדשה על תנאי כתובה הוא דל"ל הא גיטא בעי אבל לרב ניחא דבעי גיטא משום דבעל. א"כ גבי נדרים ודאי איירי בכניסה ממש ולא בחופה בלבד א"כ מסתמא גבי מומין דקתני כנסה נמי בכה"ג מיירי. א"כ תקשה לדברי המהרי"ק אמאי אין לה כתובה אלא ע"כ צ"ל כדברי דגבי מומין אפי' בכניסה גמורה נמי נאמן לומר שלא בעל מפני שמצא בה מומין לכך אין לה כתובה

מ"מ אין להוכיח מזה דאף בנותן אמתלא מבוררת שלא בעל מ"מ אינו נאמן לענין גט רק לענין כתובה בלבד משום דמידי ספיקא לא נפקא דאולי מ"מ בעל. דאל"כ תקשה דאמאי גבי מומין בעי גיטא כיון דנאמן לומר שלא בעל דאין זה ראי' כלל משום דהא גבי מומין אף בכניסה לבד נמי בעי גיטא מטעם דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ומבואר ברמב"ם דקודם הכניסה בודק אותה אך כנגד זה יש חזקה דאין אדם מתפייס במומין לכך מספיקא בעי גיטא ואין לה כתובה אבל ודאי איכא למימר היכא דנותן אמתלא מבוררת נאמן לומר שלא בעיל אף לענין גט ועוד נ"ל דאף אם נאמר