מלבושי יום טוב חלק א קצט

אבל כעת ראיתי שדבריהם נכונים הם דהנה בשו"ע נשמט סוף דברי הרמב"ם דכתב שם ואחר רוב לשון בנ"א הידוע להם וכן איתא בטור ונ"ל דכונתו הוא דודאי היכא דבמקום אחד איכא מיעוטא ורובא דהמיעוט קרו לה לחביתא כדא כו' והרובא קרו לה לחביתא חביתא לא אזלינן בממונא בתר רובא אבל היכא דכל אנשי המקום האזרחים המתגוררים פה מקודם קורין לחביתא חביתא כו' ובאו לשם אנשים ממקום אחר לגור פה אשר במקומם אינם מקפידין לומר על חבית כד כו' אפי' כשהם מדברים בינם לב"ע אינם מקפידין מ"מ לענין מו"מ לא אזלינן בתרייהו כלל משום שהם בטלין לענין מו"מ לאנשי המקום הידועים מקודם וגם הם נגררין אחריהם כיון שאנשי המקום הקבועין כאן מקודם הם רובא כנגד אלו שבאו מארץ אחרת וידוע הדבר לכל שבכל ענינם ועסקם הם נמשכין אחריהם לכך אמרינן מסתמא היה כונתו אחרי לשון המתהלך בארץ הזאת כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם והטוש"ע מפני חומר הקושיא הנ"ל: סימן ז כבוד י"ג עוז הרב המאוה"ג חו"ב אוצר היראה והמדע מו"ה ניסן נ"י אב"ד דק"ק שינאווקא כעת הוא אב"ד דק"ק קרעווא

ע"ד שאלתו נידון ד"ת שבא לפניו בראובן שהיה לו פלאץ במקום אשר כל דריה מחוייבים לשלם מס להדוקעס כל שנה כפי חק הקצוב ואשר בפירוש נכתוב בהפראווט באם לא ישלמו מס הקצוב ג' שנים אז הרשות ביד אדון העיר לטרוף את הפלאץ בלי שום דו"ד בעולם והנה מחצה מפלאץ הזה מכר לשמעון ונתן לו שטר מכירה כנהוג גם קיבל עליו אחריות אך בחצר נשאר כל הפלאץ כתוב על שם ראובן והיה המדובר ביניהם אשר הלוקח יתן המם מהמחצה אשר קנה ליד המוכר. והמוכר ימסור אותם להאדון בצירוף המחצה המגיע ממנו ואח"כ מת המוכר והוריש מחצה הפלאץ שלו לבנו זולת זה לא השאיר אחריו שום דבר וזה כמה שנים קיים הלוקח ככל המוטל עליו ושילם תמיד המס המגיע לחלקו ליד היורש אך היורש מעל בשליחות ולא מסרם להאדון וגם מחצה שלו לא נתן והאדון נלאה מלבקש את המגיע לו עד אשר הגיש משפטו לפני שר המשפט וטרף את כל הפלאץ ואחרי נעשה כל אלה הלך היורש הנ"ל וקנה את כל הפלאץ מהאדון על אופן שלא יצטרך עוד לשלם מס. וכעת אינו רוצה להשיב להלוקח המחצה מהפלאץ שלו. ובקשו שניהם להורות להם האיך הוא הדין עפ"י ד"ת. ע"כ ד"ש

וזה אשר נ"ל להשיב בזה אם יקבלו שניהם לסמוך על ד"ת. דלפ"ד נראה דבנו של ראובן מחוייב לשלם לשמעון בעד הפלאץ כפי מה שהיה אז שוה כאשר אבאר בע"ה. דהנה זה ברור דאם לא היה בנו של ראובן מקבל המס מיד שמעון על דעת לפרוע להאדון ולא היה מתרצה לזה והיה מודיע לשמעון שאינו רוצה לפרוע מס להאדון היה שמעון בעצמו פורע לאדון ולא היה טורף ממנו רק שהיה מביא ראיה בחצר שהוא קנה מחצית הפלאץ מראובן ע"כ הוא משלם מס בעצמו כי כן הוא הנהוג בכל העיירות של האדונים הללו א"כ בזה שקיבל בנו של ראובן המס משמעון ע"ד לפרוע ושמעון סמך עליו והוא עיכב בידו ולא שילם בזה גרם שטרף האדון הפלאץ משמעון בדין ע"כ הוא חייב לשלם לשמעון משום דהוה כמו פועל בדבר האבוד שאם חזר בו פסקינן בשו"ע סי' של"ג סע"ו בהגהה דבדבר האבוד של ממון צריך לשלם לו כל הזיקו יעו"ש והוא מטעם כיון שבעה"ב סמך על הפועל במה שהשכיר עצמו לו ואם לא היה השכיר עצמו לו הים מוצא פועלים אחרים א"כ בזה שהשכיר עצמו לו גרם לו הפסד ע"כ מחוייב הוא לשלם לו כל הפסדו ומבואר בהג"א בפ' האומנין דחייב מטעם דינא דגרמי. וא"כ בנ"ד נמי כיון שסמך שמעון על בנו של ראובן במה שקיבל המס לידו ע"מ לשלם להאדון ואם לא היה מקבל מידו ע"ד לשלם להאדון היה שמעון משלם בעצמו להאדון ובזה נפסד הפלאץ של שמעון מחוייב בנו של ראובן לשלם לשמעון מה שנפסד ע"י. ואף שזה הוא בחנם מ"מ אין לחלק דהא גם בחנם דינו כפועל כמ"ש הריב"ש סי' תפ"ט דגם בחנם דינו כפועל יעו"ש. ומה שכתב המהרי"ק בשורש קל"ג הובא בהג"ה שם בסע"ה דפועל שעשה בחנם לבעה"ב יכול לחזור אפי' בדבר האבוד כבר פי' הש"ך היינו שיכול לחזור ולומר איני עושה בחנם אלא בשכר ואפי' הוא דבר האבוד יכול לומר כן כו' אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפי' בשכר והוא דבר האבוד כו' ועתה אין כאן פועלים צריך לשלם לו כל הזיקו מדינא דגרמי עכ"ל ואף אם נאמר דדעת המהרי"ק הוא דלא כהש"ך אלא דאף אם אינו רוצה לעשות גם בשכר נמי פטור כדמשמע מפשטות דברי המהרי"ק וכן כתב הגאון בעל מחנה אפרים בה' שכירות פועלים ס"ו. ש"ה דהא כתב המהרי"ק ואע"ג שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן. שמעון הוא דאפסיד אנפשי' דהו"ל לאסוקי אדעתי' מעיקרא דלמא הדר בי' ראובן. יעויין במ"א שמבאר דבריו כיון דהוא בחנם ואינו מחוייב בדבר ע"כ בעה"ב הוא דאפסיד אנפשי' דהו"ל לאסוקי אדעתי' מעיקרא ולא להוציא הוצאות ע"ז דילמא יחזור בי' אבל בנ"ד דלא הדר בי' כלל ושמעון סבר שהוא פורע להאדון כאשר קיבל מידו ע"ד לפרוע להאדון ודאי דגם המהרי"ק מודה דהוא מחוייב לשלם מה דהפסיד לשמעון ע"י מה שלא הודיעו שהוא אינו משלם להאדון ועוד נ"ל דנ"ד הוה כמו עושה בשכר כיון שהיה מחוייב לקבל המס מידו ע"מ למסור להאדון כי ע"ד זה קנה מאביו את הפלאץ שהוא ימסור את המס שלו לידו והוא ימסור להאדון א"כ בנו של ראובן שירד להפלאץ מסתמא ע"ד זה נחית וכיון שהוא מחוייב בדבר ודאי לא הו"ל לשמעון לאסוקי אדעתי' שהוא מעכב בידו ואינו פורע להאדון ע"כ נראה דהוא חייב מטעם דינא דגרמי לכו"ע אף לדעת המהרי"ק

אמנם ראיתי לבעל הנתיבות שם בס"ק י"ד דכתב על דין זה של הג"א שהביא הרמ"א דלאו כו"ע מודים בזה. כיון דפסק המחבר דבדבר האבוד ג"כ אינו חייב רק כשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור. א"כ איך אפשר לומר שיתחייבו לשלם כל ההפסד מטעם דינא דגרמי אמאי אינו שוכר עליהם רק כדי שכרן בשלא באה חבילה לידו הא ודאי יכול לשכור עליהם עד מ' ונ' כדי להצילם מן ההפסד דהא אם יופסד יהיו הם מחוייבים לשלם כל ההפסד וע"כ כתב דהא דכתב הרב בהג"ה מוסב על הי"א שהתחיל הרב בהג"ה אבל המחבר ודאי אינו סובר דין זה עכת"ד אבל לפענ"ד דבריו אינם נראין כלל דא"כ לפי"ז ע"כ הרב בהג"ה קאי לדעת הסוברים דאף אם לא הי' מוצא פועלים אחרים לשכור נמי שוכר עליהן או מטען וזה א"א לומר כלל דהא לא הובא דעתן בשו"ע כלל ואף שהש"ך תמה אמאי לא הובא דעת התה"ר בשם הרמב"ן דס"ל דאפי' אם אין פועלים אחרים לשכור דהא גם דעת הג"א הוא כן. מ"מ גם הש"ך מודה דהשו"ע לא ס"ל לפסוק כמותן מחמת שהטור והה"מ הביאו דעת הרשב"א בסתם א"כ האיך אפשר לומר דהג"ה בשו"ע אזיל אליבייהו כיון דלא הזכיר דעתן כלל אף בשם י"א ועוד דברי הש"ך שהניח בצ"ע לדינא באין מוצא פועלים לשכור לפענ"ד תמוהים מאד דהאיך כתב דתה"ר בשם הרמב"ן קאי בחדא שיטה עם הג"א. הא מבואר בב"י בשיטת תה"ר בשם הרמב"ן וז"ל בדבר האבוד חייבים פועלים אפי' לא היה בעה"ב מוצא פועלים אחרים מתחילה משום דאין אדם רואה ממונו אבד ושותק. ומסתמא טרח בתר פועלים ואי טרח ומטפי להו אאגריהו קצת ודאי משכח כו' עכ"ל א"כ הרי מבואר להדיא בדברי הרמב"ן דדוקא בכה"ג דאף שלא היו פועלי' מצויים לפניו מ"מ אם היה טרח בתר פועלים אחרים היה