מלבושי יום טוב חלק א קצז

דמנחות ומגיטין דהטעם דתפשת מרובה לא תפשת זהו מדה ודאית בכל התורה לפע"ד נראה דיש לחלק בין אם הספק הוא באיכות או בכמות. דאם הספק הוא בכמות מוכח להדיא בפ' י"ג דמנחות דאם אמר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ ואם אמר הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוג ולא מספקינן דאולי כונתו ליותר אע"ג דמקדיש בעין יפה מקדיש אלא משום דזהו מדה ודאית דהיכא דהספק הוא בכמות אמרינן דתפשת מרובה לא תפשת. ולכך גבי גט נמי אי לא משום דלצעורי קמכוין הוה אמרינן דסגי בהנקת יום אחד כיון דלשון ע"מ שתניקי את בני משמע נמי אפי' יום אחד אבל היכא דהספק הוא באיכות לא אמרינן תפשת מרובה לא תפשת לכך היכא דאמר אחד משורי הקדש כיון דהתם הוה הספק באיכות אם לגדול נתכוין או לקטן אמרינן גבי הקדש משום דמקדיש בעין יפה מקדיש אמרינן דלגדול נתכוין. והיכא דיש לו שלשה שורים מספקינן להגדול שבהם ולבינוני משום דגם בינוני הוא עין יפה לגבי קטן כמבואר שם (קח:). והיכא דאמר שור בשורי אמרינן דודאי לגדול נתכוין אבל לגבי מכר אמרינן שם דהיכא דאמר בית מבתי נותן לו הגרוע שבהם וזהו משום דיד בעל השטר על התחתונה ולא מטעם תפשת מרובה לא תפשת לגבי מכר דא"כ הדקל"ד ליחזי הי נפל כיון שלא נפל הקטן אמאי יכול המוכר לומר להלוקח שלך נפל. אלא ע"כ דהא דיכול ליתן לו הקטן שבהם הוא רק מטעם דהמע"ה. וא"כ פשיטא דהיכא דלא נתן הלוקח עדיין מעות יכול למימר לגדול נתכונתי. אך מדברי כת"ר נראה דגבי בית בבתי מודה שאם לא נתן הלוקח עדיין מעות יכול למימר לגדול שבהם נתכונתי. א"כ לפי"ז יהא חילוק בין אמר בית בבתי מראהו נפל והיכא דאמר אחד מבתי אין יכול להראהו נפל משום דשם ודאי לקטן נתכוין דתפשת מרובה כו' אבל זה לא משמע כלל מהפוסקים ומסתימת השו"ע. ועוד נ"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בב"ב (קעג.) אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועין ופריך רבינא לר"א אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו. ומשני התם משום דיד בעל השטר על התחתונה. הרי דגבי מכר היכא דאמר שדי מכורה לך דאמרינן דרק קטנה מכורה לו הוא מטעם דיד בעל השטר על התחתונה והמע"ה. ולא מטעם דתפשת מרובה ל"ת ולכך גבי שטר אמרינן דהגדול הוא פרוע כנ"ל בזה

וחזר הגאון הנ"ל והשיב לי עוד וז"ל בדין המוכר לחבירו חפץ או מתנה סתם שירד מעכ"ת לחלק בין איכות לכמות דבע"מ שתניקי את בני סגי בכל דהו לפי שהוא בכמות. אבל באיכות כגון בית גדול או קטן לא מסתבר לי' למעכ"ת שלא יכול הלוקח אם הוא מוחזק לומר בית גדול היה בדעתי. הנה מצד הסברא לא ידעתי שום מקום חילוק ולדידי פשיטא לי מסברא דכיון דלא התנה בפירוש גדול הרי סבר וקבל רק על שם בית והתחייב עצמו בקנין גמור שיתן לו כך וכך אם יתן לו חבירו בית וכיון ששם בית עליו הרי קיים תנאו ומחוייב הלוקח לתת הכסף ומנ"מ בין איכות לכמות. ויש אתי ע"ז ראיות ודוגמאות עצמו מספר ואזכור קצת מהנה. א' בקדושין (מט.) ע"מ שאני כו' ופסקו כל הפוסקים שם דהוי ודאי קדושין לבר מתרי בתראי. וא"א חוששין לספק תורה אפי' צוחה ואמרה לתלמיד או חכם גדול נתכונתי. ב' בנדרים (נד) רבנן סברי כל מידי דמימלך כו'. אלמא דכל ששם ירק עליו רשאי השליח לקנות וא"צ לשאול שמא היה בדעת בעה"ב ירק אחר טוב מזה ג' במעילה (כא) האומר הבא לי מן החלון כו' אעפ"י שאמר בלבי הי' מזה כו' הרי לנו דכל שהוא בכלל דבריו א"י לומר לאחר כונתי וקרינן לה דברים שבלב דלא מוכחי. ד' בנזיר (יב) האומר צא וקדש לי אשה סתם כו' וכל הסוגיא שם. ומדאסר סתמא אלמא דאפי' קרובותיו כעורות ולא ישרו בעיניו מ"מ אם קדשן השליח מקודשות. ה' בכמה מצות ואיסורין שבתורה שלא נאמר בהן שיעור מה"ת או מהל"מ מחייבינן כל ששמו עליו כגון בית למזוזה ומעקה וכנ"ל. ובגד לציצית ודומי' ואתרוג דלא מהל"מ נאמר שיעורו פליגי ר"מ ור"י היכא מקרי הדר או גמר פרי ול"ח דלמא קרא לגדול מזה נתכוין. והכל מטעם תפשת מרובה ל"ת שהוא כלל גדול בתורה הן היכא דהמדה כלה הן היכא דאינה כלה ותו לא מידי. ודעת התוס' דהמניח צע"ג. והא דב"ב (קעג.) שהביא כת"ר לענין טענת פרעון כמ"ש הב"י סי' ס"ה בשם הרד"ך ז"ל וגם בזה הוי ס"ד דגמרא דהוי כשדי מכורה כו' ומתני' דהתם שאני דשכ"מ המודה שלא בפני הלוה מאימת הדין כמ"ש הרשב"ם ז"ל שם מסתברא דאגדול מודה כדאמר בירושלמי התם אינו דומה אימת שמ"ג כו' ומשני דגם במודה ללוה יד בעה"ש עה"ת כיון דמספקינן בפרעון. והלוה טוען ברי אבל במחילה לא נמחל רק הקטן מסברא הנ"ל [אע"ג דל"ד כ"כ] ולא מטעם שכתב האו"ת שם דהוי כא"י אם פרעתי דהא איירי גם ביורשים דהוי כא"י אם פרעתני. דל"ד לטענת פרעון דמשתבעי שבועה שלא פקדנו ושקלי. דהתם איתא לסברא דשטרא בידן מאי בעי אבל הכא ל"ש. אלא ע"כ משום דלשון זה שבא להפקיע כח השטר כל כמה דמצינן ליצורי בי' עדיף ואפי' אי נימא התם דלא כהרד"ך ש"ה דמספקינן אכונתו בההיא שעתא דאמר מחול לך אהי כונתו. אבל בנ"ד נתחייב ודאי בסתם בית איזה שירצה וכ"ז ברור לענ"ד. עכ"ד

ועתה עיינתי היטיב בזה ונ"ל דדברי התוס' דב"ק נכונים בפשיטות ונראה לבאר עוד בזה דודאי גם התוס' מודים דהיכא דאחד התחייב א"ע לחבירו לקנות לו בית אז אינו מחוייב לקנות לו אלא רק בית הפחות שבבתים ואפי' היכא שכנגדו הוא מוחזק במעות אינו יכול לטעון שאני לגדול נתכונתי משום דבכה"ג דהמדה המרובה אינה כלה ודאי דאמרינן דתפשת מרובה ל"ת וזה הוה מדה ודאית אפי' ללשון בנ"א. כמש"כ התוס' סוכה (ה:) ד"ה תפשת כו' דריב"ב בא ללמוד ממנהג העולם שתופשין מדה כלה ומניחין מדה שאינה כלה ואפי' היכא דהספק באיכות והוה כמו שפירש להדיא רק בית קטן. וע"כ נראה דאף לגבי גט היכא דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתקני לי בית וקנתה לו בית קטן מה שנקרא בית לפי הדין ה"ז קיימה כפי התנאי ואינו יכול לטעון שהוא לבית גדול נתכוין משום האי טעמא דתפשת מרובה ל"ת היכא דהמדה מרובה אינה כלה זה הוה מדה ודאית ולכן גבי הקדש נמי אם אמר הרי עלי שור יביא שור ונסכיו במנה ולא חיישינן שמא כיון לשור גדול משום האי טעמא דתפשת כו'. והא דצריך להביא במנה משום דזהו מדה הפחותה לגבי הקדש. אבל היכא שמקנה לחבירו בית אחד מבתיו שיש לו ומספקינן אם כיון על ביתו הגדול או על ביתו הקטן לא אמרינן בזה תפשת מרובה לא תפשת כיון דהמדה המרובה יש לה סוף. ולא דמי לשון בנ"א ללשון תורה. משום דהתורה ודאי דברה בלשון ברור ולא בלשון דאיכא לספוקי בי'. ולכך גבי מכר רק מטעם דיד בעה"ש עה"ת אין צריך ליתן לו רק ביתו הקטן. והיכא שהלוקח מוחזק במעות יכול לטעון שאני לביתך הגדול נתכונתי והיכא דנתן לו מעות ואח"כ נפל יכול המוכר לטעון שאני לבית זה נתכונתי אף שהוא בית גדול. וכ"ש לגבי גט היכא דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי בית אחד מבתיך דודאי צריכה ליתן לו הבית הגדול מבתיה. דשם שייך גם טעמא דלצעורי קמכוין אמרינן דבודאי לביתה הגדול נתכוין. ואפי' לגבי קדושין כגון דאמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך בית אחד מבתי כ"ז שלא נתן לה הבית הגדול לא הוה אלא קדושי ספק דשמא לביתו הגדול נתכונו. ולכך גבי הקדש משום דמקדיש בעין יפה מקדיש אמרינן דלבית הגדול נתכוין וכמשב"ל. ולפי"ז א"ש דברי התוס' דב"ק בפשיטות דהיכא שיש להמוכר כדים וחביות והקנה לו מאה כדים כיון שהלוקח מוחזק במעות יכול למימר שאני לחביות שלך נתכונתי כיון דקרי לחביתא כדא

אמנם היכא שהספק הוא בכמות והמדה מרובה היא מדה כלה צ"ע אם אמרינן בזה תפשת מרובה ל"ת היא מדה