מלבושי יום טוב חלק א קצה

ובן המצר קשה ממנו ולפיכך אין דינא דב"מ אלא בפורע מיד. ומסתברא דאפי' יאמר עכשיו המוכר בן המצר נוח לי כראשון אפי' הכי אין בכך כלום לפי שלא תקנו אלא במה שאין דרך המוכרין להקפיד אבל במקום שדרך המוכרין להקפיד הוה קפידא ובזה לא תקנו ואפי' נתרצה המוכר לאחר מכאן בכך והני טבי ותקלי והני שרו והני צריו וחתימי שאין בהם משום דדב"מ ולא חלקו בין מתרצה המוכר בכך בין שאינו מתרצה דבתר התחלה אזלינן ובמה שאפשר להקפיד בהן המוכרין עכ"ל והנה בתשו' הרשב"א הלזו מבואר להדיא דלא כמו שהוכחנו למעלה מדברי הסמ"ע שאפי' מכר המוכר להדיא ברחוק כדי לגאול בקרוב מ"מ אם רוצה המוכר לוותר אח"כ ולו' שישאר לפני המצרן זכה המצרן. דהא ס"ל להרשב"א להדיא דבתר התחלה אזלינן וכיון דבשעת מכירה לא היה בזה דין מצרנות אינו יכול המוכר לוותר אח"כ. ואף שודאי דעת הג"א הוא אינו כן כמשב"ל מ"מ כיון דהרשב"א חולק ע"ז א"כ הוה ספיקא דדינא ובספיקא דדינא קיי"ל דהלוקח מקרי מוחזק נגד המצרן א"כ אינו יכול המצרן להוציא מיד הלוקח כנגד דעת הרשב"א. ותשו' הרשב"א הלזו נעלם מעיני הסמ"ע. מ"מ נ"ל בנ"ד כמו שפסקתי למעלה דזה ברור לפ"ד דהיכא דמכר מפני המם וכדומה ולא הודיע המוכר להלוקח שמוכר מפני זה אף אם יתברר אח"כ שמכר מפני אילו יכול המוכר לטעון שאף שאני מכרתי מפני כל אילו שאין בהם משום דדב"מ מ"מ לא איכפת לי אם ישאר לפני המצרן כיון שאתה לא ידעת מזה ע"כ מחוייב אתה לעשות הטוה"י כיון שאני איני מקפיד ע"ז ומתחילה נמי לא הייתי מקפיד אם הייתי ממתין על המצרן כנ"ל: סימן ד

שאלה איש אחד קנה סחורה הנמכרת במשקל ופסקו המקח מכל פונט ונתן לו או"נ חמשה רו"כ ואח"כ הביא המוכר הסחורה בשקו לבית הקונה ואמר לו שנמצא סחורה בשק הלזה ערך חמשה וארבעים פונט והניח הסחורה בשקו הנ"ל בבית הקונה והלך לו. ואח"כ הביא הקונה להמוכר עוד ששה רו"כ על חשבון דמי הסחורה הנ"ל. והקונה הנ"ל לא משך ולא הגביה הסחורה. ומאיזה סיבה נגנבה הסחורה. וקבלו המוכר והקונה שיפסק להם הרב עפ"י ד"ת על מי חל הפסד הגנבה. וחייב הרב את הקונה לשלם עבור הפסד הגנבה אף שהי' שלא בפשיעה ועמד אחד וערער על פסק הרב הנ"ל ונשאלתי מהרב הפוסק לחוות דעתי בזה

תשובה לפ"ד נראה דשפיר הורה הרב לחייב את הקונה בהפסד הגנבה דאע"ג דמטעם חצר לא קנה הלוקח כיון דהסחורה היתה מונחת בשקו של המוכר א"כ הוי ספיקא דדינא אי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה הלוקח או לא. וכיון דהוי ספיקא לא מצי המוכר לגבות המותר מעות מיד הלוקח מ"מ נראה דהכא קנה הלוקח בהאו"ג שנתן קנין גמור את הסחורה אח"כ שהביא המוכר את הסחורה לרשות הלוקח דהא זה ברור היכא דמונח החפץ ברשות הלוקח אף בכליו של מוכר קונה מעות קנין גמור. וזה נלמד בכ"ש מעליתו של לוקח מושכרת ביד מוכר כיון דלא שייך בזה נשרפו חטיך בעלי' קנה קנין מעות קנין גמור. כ"ש היכא דמונח החפץ ברשות לוקח, ממש אף בכליו של מוכר דודאי קונה במעות קנין גמור אע"ג דהכא בנ"ד נתן לו האו"ג מקודם שהביא המוכר את הסחורה לרשות הלוקח והנה מסתימת השו"ע בסי' קצ"ח משמע דבמשך משיכה גרועה היינו דבר שדרכו בהגבהה לא קנה אף שנתן המעות מקודם. וזה ודאי כיון שמשך הלוקח מרשות המוכר לסימטא א"כ לא שייך בזה לומר דאולי יאמר המוכר נשרפו חטיך בעלי'. מ"מ לא קנה מחמת המעות שנתן מקודם. עיין בשעהמ"ש שם דכתב דכן מוכח מסתימת הפוסקים ומדברי הרמב"ם להדיא ודחק שם לומר כיון דבלא מעות לא מהני משיכה בדבר שדרכו בהגבהה לא פליג חז"ל דאף בנתן מעות לא תועיל משיכה בכה"ג דלא ליטעי בה לומר דהקניה מתורת משיכה היא עיי"ש. אבל כבר העיד הנחתום על עיסתו שאינה ראויה אלא עפ"י הדחק. ע"כ נ"ל לומר דהטעם בזה דלכך לא קנה שם במשיכה גרועה אף כשנתן מעות מקודם כיון דבשעת קנית המעות לא קנה אלא למש"פ בלבד אינו מועיל מה שנתחדש אח"כ שאין שייך בזה לומר נשרפו חטיך בעליה דאנן בתר שעת קנין אזלינן ואז הא לא הועיל הקנין אלא למש"פ בלבד. וכן נ"ל בהא דקיי"ל דאם השכיר המוכר מקום להלוקח בביתו והוא דר בו קונה במעות קנין גמור כיון דלא שייך בזה נשרפו חטיך בעלי' דאם קנה אצלו סחורה מקודם במעות ואח"כ השכיר להלוקח מקום לדור בו דלא קנה לו המעות למפרע. ולפי"ז נ"ל ברור דאם אחד נתן מעות על דעת למשוך החפץ מיד המוכר אע"ג דבמשיכה לא מצי קנה כיון דדרכו בהגבהה מ"מ קנה בזה מטעם קנין המעות כיון דבשעת קנין המעות הי' המדובר שימשוך החפץ ויהי' תחת רשותו א"כ הוה נתינת המעות מתחילה על דעת לקנות קנין גמור בהמעות כשיבוא החפץ תחת רשותו ולא יהי' שייך אז לומר נשרפו חטיך בעלי'. ואפי' הוציא המוכר המעות עד שמשך החפץ מ"מ קנה קנין גמור בהמעות אח"כ. ואין לומר כיון דמתחילה לא קנו המעות ולא הוי ת"י אלא מלוה כשהוציא המוכר א"כ תו לא מצי למקני במעות קנין גמור משום דמלוה לא קנה כמש"כ התוס' בב"מ (טז.) ד"ה האי שטרא כו' יעו"ש התם שאני כיון דלא הי' ראוי לקנות בשעת נתינת המעות ע"כ הוי המעות מלוה. אבל במקום שראוי לקנות בשעת נתינת המעות לא הוי המעות מלוה כלל וכמו הנותן פרוטה לאשה שתתקדש לו לאחר ל' יום שאף שבשעה שחל הקדושין כבר נתאכלו המעות מ"מ מקודשת וכמש"ב הש"מ ב"מ (שם). א"כ היוצא לנו לנ"ד נמי כיון דבשעת נתינת האו"ג היה ע"ד שיביא המוכר את הסחורה לביתו של הלוקח בשקו. א"כ אי אמרינן כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח מ"מ קנה מטעם המעות שנתן ע"ז קנין גמור כשבא אח"כ לרשותו כיון שאז לא שייך נשרפו חטיך בעלי' וכמש"ב

והנה דעת הרב הנ"ל הוא לחייב את הקונה בהפסד הגנבה מטעם הששה רו"כ שנתן אח"כ כשהיה הסחורה ברשותו דאז קנה בהמעות קנין גמור וכן הסכמתי גם אנכי מתחילה להרב הנ"ל. אבל אח"כ התבוננתי בזה היטיב וראיתי דמטעם המעות שנתן אח"כ לא היה קונה אלא כנגדו. אע"ג דאנן קיי"ל כר"י דערבון כנגד כולו קונה. מ"מ נראה דדוקא בתחילה כשנותן אף מקצת מעות מ"מ קונה כנגד כולו. אבל כשנותן אח"כ בתורת פרעון כו"ע מודים דלא קנה אלא כנגדו. ולמדתי זאת מדברי הר"ן ז"ל דז"ל בפ"ק דקדושין ודאמרינן לא קנה עד שיתן לו דמים איכא מ"ד דדוקא כל הדמים אבל במקצת דמים אפי' לא עאיל ונפיק אזוזי לא קנה דכי אמרינן דבמקצת דמים קנה הכל כל היכא דלא עאיל ונפיק אזוזי ה"מ בנותן מקצת דמים לשם קנין דכיון שקבלם לשם קנין ולא עאיל ונפיק אשארא גלי אדעתי' דניחא לי' דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנם לו שהרי בשטר הוא קונה אלא לשם פרעון נתנו ולפיכך אעפ"י שקבלם אין כאן הוכחה דניחא לי' שיקנה בהן ולפיכך י"ל שאפי' כנגד מעותיו אינו קונה דכיון דבשטר הוא קונה אי אפשר לו לקנות בו מקצת השדה שעל כל השדה נכתב ולא על חציו וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל כולו עכ"ל. ולכאורה דברי הר"ן הללו תמוהים מאד דהאיך פי' דמה דאמרינן דערבון קונה כנגד כולו מיירי כשנותן להדיא לשם קנין נגד כל דברי הראשונים דפי' דהתם מיירי שנתן ערבון בתחילת פרעון. דהא פליגי רש"י ותוס' בב"מ (מח:) אם אמר ערבוני יקנה הכל אם קנה כנגד כולו או לא. דרש"י פי' דלא קצה אלא כנגדו. והתוס' השיגו ע"ז וס"ל דקונה כנגד כולו