מלבושי יום טוב חלק א קצג

ועוד הא המהרי"ט בחו"מ סי' ס"ז מפרש דברי הרמ"ה שהובא בטור דס"ל דאפילו טוען הלוקח טענת ברי דמפני המס מכר לו לא מהני לדחות את המצרן עד שיביא ראי' וכתב וז"ל ולי נראה דמודה הרמ"ה היכא שהספק תלוי בדינא או בפלוגתא דרבוותא דלא מצי מצרן מפיק מלוקח לאוקמי בידו דלוקח דומיא דספיקא דאי מוזיל לגבי ב"מ או לא דהוה ספק שאינו תלוי בטענה דלוקח וגם א"א ללוקח לברר אבל כל דבר התלוי בטענתו של לוקח ואפשר לו לבררו כגון אי הוה מתנה. או מכר אם כדבריו אפשר הוה לבררו ע"י העדים וכן כשטוען לכרגא כו' ומדלא מברר ש"מ שקורי קא משקר כו' ועוד אם אתה אומר נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כל אדם יכול להפקיע דין בה"מ מעליו ויאמר לכרגא או למזוני כו'. וכה"ג אמרינן בפ"ק דכתובות גבי האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כו' עכ"ל ולפי מה שהאיר עינינו השליט הלזה בדברי הרמ"ה דבכל שאר ספיקות גם הרמ"ה מודה דלא מקרי המצרן מוחזק א"כ לא נמצא בפירוש מי שיחלוק עליו במה דס"ל דאינו נאמן הלוקח לדחות את המצרן בטענת מס וכדומה אלא בדברי הרמב"ם לבד והב"י שהכריע כדברי הרמב"ם והרא"ש דמקרי הלוקח מוחזק משום דמסתבר טעמם כל זה לפי הבנתו בדברי הרמ"ה דהרמ"ה ס"ל דמקרי המצרן מוחזק לכל מילי. אבל לפי מה שהסביר לנו המהרי"ט את דברי הרמ"ה אין ראי' שיחלוק עליו גם העיטור והרא"ש כי לא נמצא בהם רק לענין שאר ספיקות דמקרי הלוקח מוחזק אבל לענין זה שיהי' נאמן הלוקח לדחות את המצרן ולטעון שקנה באופן שלא היה בזה דדב"מ לא נמצא בהם ויכול להיות שמודים בזה לדברי הרמ"ה מטעם דא"כ כל אדם יכול להפקיע דין מצרנות ע"כ צריך הלוקח להביא ראי'. א"כ לכה"פ כל מה שאנו יכולין למעט המחלוקת בין הרמב"ם והרמ"ה ודאי מחוייבים אנו להשוותם. והא בטענת ספק דאולי מפני המס מכר לו אנו יכולין לפרש דברי הרמב"ם בפשיטות שאינו חולק על הרמ"ה בזה ומודה דאין צריך המצרן להביא ראיה בזה מטעם דאל"כ תקנת מצרנות לכדי נתקנה כיון שיכול להפקיע עצמו מן המצרן אף בטענת ספק דאולי מפני המס מכר לו וכדומה. והכלל מה שנ"ל ברור כיון דבדברי הרמ"ה מבואר מפורש דאפי' בטענת ברי אין צריך המצרן להביא ראי' ובדברי הרמב"ם לא נמצא בפירוש שיחלוק על הרמ"ה אלא בטענת ברי של הלוקח א"כ בטענת ספק של הלוקח א"א לזוז מדברי הרמ"ה ואין צריך המצרן להביא ראי' כיון דמסתבר טעמא דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. ובפרט דאם נאמר דיכול לטעון דאולי בשעת מכירה כוונתו הי' לגאול בקרוב או ביפה כנ"ד ודאי דתקנת מצרנות לכדי נתקנה. ואפשר דגם הסמ"ע מודה בזה כיון דלפנינו דלא קנה המוכר אח"כ כלום אינו יכול הלוקח לטעון בטענת ספק דאולי כוונת המוכר היה בשטת מכירה כדי לקנות בקרוב כו'

ולפי זה נ"ל לומר דאפי' לדעת הרמב"ם דנאמן הלוקח לטעון דמפני המס מכר לו דווקא שהלוקח טוען שיודע הוא בעצמו שהמוכר מכר מפני המס אבל אם הלוקח טוען רק מה ששמע מפי המוכר שהמוכר אמר לו שמפני המס מכר כיון שאינו יודע בעצמו רק מה ששמע מפי המוכר זה לא מקרי טענת ברי כיון שעכשיו הוה הדין רק בין הלוקח ובין המצרן א"כ הוי הלוקח כטוען רק הוגד לי מפי אחר. וזה לא מקרי טענת ברי ויפטור עצמו מן המצרן ואפי' המוכר לפנינו וטוען שהאמת הוא כן נמי לא מהני אפי' לפי מה שמצדד לו' השער המשפט ס"ק ט' דהמוכר לא הוי נוגע בדבר והוי עד כשר מ"מ לא מהני הכא. דבכל מקום דבעינן דוקא טענת ברי לפטור עצמו לא מהני מה שטוען ע"פ עד אפי' הוא עד כשר. וכן מוכח בקדושין (מג.) גבי הן הן שלוחיו והן הן עדיו דאפי' קודם שתקנו שבועת היסת דוקא כשיש שני שלוחים והוי שני עדים הוא דנפטר הלוה אבל ע"י שליח אחד אע"ג דהוא עד כשר קודם שתקנו שבועת היסת דהא יש לו מגו דאי בעי אמר הדרינהו ללוה מ"מ לא מהימן וצריך הלוה לפרוע דהוה איני יודע אם פרעתיך אע"ג דטוען ברי עפ"י עד. והכלל מה שנראה לפע"ד דהטענת ברי של הלוקח הוא דוקא כשיודע הוא בעצמו וע"ז צריך לישבע שכן הוא. ולכך לא חיישינן שמא כל לוקח יטעון כן. אבל אי מהני רק טענה מה ששמע מפי המוכר וישבע ע"ז שכך שמע מפי המוכר א"כ תקנת מצרנות לכדי נתקנה שכל מוכר יאמר ללוקח שהוא מוכר מפני המס והלוקח ישבע ע"ז שכך שמע מפי המוכר

ועוד אפשר לדון דאפי' אם המצרן טוען בטענת ספק על הלוקח שהוא טוען שקר כדי לדחות אותו נמי צריך הלוקח לשבע ע"ז ולא כפי שנראה מהפרישה שכתב וז"ל שקר אתה טוען כלומר המצרן טוען ברי ששקר אתה דובר וכן כתוב ואם לא יביא ראי' נשבע הלוקח כו' כיון שהוא מודה שהוא מצרן שלו נמצא שהוא בעל דברים דידי' והוי כמו טוען לחבירו והוא כופר דנשבע היסת א"כ לפי דעתו נראה דאם בא המצרן רק בטענת ספק אין צריך הלוקח לשבע. ולפע"ד אפשר לו' דגם בטענת ספק של המצרן נמי מחייבינן את הלוקח לשבע ע"ז כיון דחזינן דדעת. הרמ"ה הוא דאפי' בא המצרן רק בטענת ספק אינו נאמן הלוקח אלא בראי' ברורה ובארנו למעלה בשם המהרי"ט משום דיש לחוש שלא יתבטל תקנת מצרנות דכל לוקח יטעון כן. א"כ מסתבר לו' דגם הרמב"ם מחייב שבועה על הלוקח נמי מהאי טעמא משום דרוב פעמים לא נמצא המצרן בשעת המכירה ואינו יודע כלום מפני מה מכר לו וגם הלוקח לא יתחייב לשבע א"כ הלוקח בודאי יטעון כן ויתבטל תקנת המצרנות וגם כל לוקח מורה התירא בזה מפני שגם הוא נותן דמים. ע"כ עשוהו טענת ספק של המצרן כיון שהוא בא במצרנות ברורה לפנינו [והלוקח בא להפקיע אותה] כטענת ודאי והטילו על הלוקח שבועה. ומ"מ צ"ע בזה למעשה

היוצא לנו מכל דברינו אלה לנ"ד שהלוקח בעצמו הודה שאינו יודע הוא בעצמו שהמוכר מכר קרקע זו כדי לקנות הבית. רק אנו רוצים לטעון בעדו מחמת ששמענו מפי המוכר עתה שתבע את הלוקח לדין שרוצה לחזור מן המכירה כיון שנתבטל אצלו הקניה מן הבית ע"כ רוצה לבטל המכירה מן הקרקע זה לא מהני כלום לפ"ד לפי מה שבארנו דהגדת המוכר לא מהני להלוקח כלום כיון דבעינן טענת ברי של הלוקח דוקא. ובפרט בנ"ד שהמוכר הוא נוגע בדבר כיון שרוצה לחזור מן המכירה מחמת טענה זו. אך אם יתברר עפ"י עדים שהאמת כן שהמוכר מכר קרקע זו כדי לקנות בית אין בזה משום דדב"מ כנ"ל לכאורה

אבל אחר העיון נ"ל שבנ"ד אף שיתברר עפ"י עדים שהמוכר מכר קרקע זו כדי לקנות את הבית מ"מ כיון שלא אמר להדיא להלוקח שלכך רוצה למכור הקרקע כדי לקנות בית ע"כ יש בה דדב"מ דהנה עלה בדעתי לו' דהיכא שלא אמר המוכר להלוקח בעת המכירה שהוא מוכר מפני המס או כדי לקנות בקרוב וכדומה כדי שהלוקח לא יחוש לקנות מפני המצרן אף שאח"כ יתברר שהמוכר מכר מפני המס וכדומה על הלוקח מוטל לעשות הטוב והישר ולהסתלק בעד המצרן. דהא באמת צריך ליתן טעם למה בכל הני דהיינו מפני המס וכדומה כיון שהמוכר היה דחוק במכירתו אין הקונה מחוייב להסתלק בעד המצרן מה נ"מ להקונה מה שהמוכר דחוק במכירתו כיון דעיקר הטוב והישר הוא מוטל על הקונה. אלא ע"כ צ"ל כמו שהסביר לנו הרמב"ם הטעם בזה וז"ל כיון שכל אילו טרודים הם למכור ומשום צורך גדול מוכרין וא"ת יש בהן דין בן המצר לא ימצא לוקח שהרי אומר למה אטרח ואקח כדי שיבא זה ויסלק אותי ואין הבעלים יכולים להמתין עד שיביא בן המצר מעות ויקנה עכ"ל. א"כ כ"ז היכא דחזינן שהמוכר הודיע זאת להלוקח שמוכר מפני כל אילו כדי שלא ירא מפני המצרן אמרינן דאפשר שאם הי' ירא מפני המצרן לא היה קונה והיה הפסד המוכר בזה. אבל היכא שהלוקח לא ידע כלל מפני מה מכר המוכר א"כ חזינן