מלבושי יום טוב חלק א קצ

ממ"ב מטעם ודאי לקוח ולא מטעם ספק משום דס"ל דא"ב מטעם ודאי ולא מטעם ספק וגם התם מחזירין ביובל מטעם ודאי ולא מטעם ספק לפי האמת

ולפי"ז איכא למימר לפי מאי דקיי"ל אנן דלא כר"י וס"ל דבדרבנן י"ב משום דאנן ס"ל דא"ב מטעם ספק ולא מטעם ודאי לא קיי"ל כר"י דהאחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל משום דודאי מכר אמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא משום דזה הוה ספק מכר ובזה לא אמר רחמנא דליהדר ביובל. ונראה דגם דברי התוס' בגיטין (מח.) דמתרצו בתי' השני וז"ל ועי"ל דדוקא ר"י אית לי' דמחזירין זל"ז ביובל אבל שאר אמוראי סברי אע"ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא והשתא א"ש כו' עכ"ל אין כונתם כמשפ"י המהרש"ל דאנן ס"ל כר"מ דמתנה אינה חוזרת ביובל ולכן גם האחין שחלקו אינם חוזרין ביובל אלא כונתם כיון דאין זה ודאי מכר ס"ל אנן דבזה לא אמר רחמנא דליהדר ביובל ומה שהזכירו מתנה כמשפ"ל בדברי הגמרא כן צריך לפרש גם בכונת התוס': סימן כ

עוד צריך לבאר דלכאורה יש להקשות לפי משפ"ל בסי' י"ח דרבא דמתמה מאן האי תנא דבדרבנן לית לי' ברירה משום דפסיקא לי' דא"ב הוא מטעם ספיקא לכך תמה מאן האי תנא דס"ל דא"ב מטעם ודאי לכך בדרבנן נמי א"ב. הא רבא בעצמו קאמר בבכורות (מח.) דר"מ ור"י ס"ל כר"א דהאחין שחלקו הוה מחצה יורשין ומחצה לקוחות ואנן פירשנו בסי' י"ג דע"כ לפי שיטת הר"ש והרא"ש צריך לפרש שם דהתם מביא דברי ר"א דאמר דא"ב מטעם ודאי והאחין שחלקו הוה מחצה יורשין ומחצה לקוחות א"כ הא איכא ר"מ ור"י דס"ל דא"ב מטעם ודאי. ואף לפי מאי דמסיק שם אלא אמר רבא ר"מ ור"י בדר"א ובדר"פ קמיפלגי פירשנו שם דעיקר פלוגתתם הוא בדר"א דר"מ ס"ל דא"ב מטעם ודאי ור"י ס"ל דא"ב מטעם ספק א"כ הא איכא ר"מ דס"ל דא"ב מטעם ודאי ולמה תמה רבא מאן האי תנא דס"ל דבדרבנן א"ב אבל באמת אין זה קושיא לדברינו דהא ר"מ ס"ל דאמרינן ברירה וכן ר"י לדברי רבא וא"כ קשה אמאי ס"ל גבי אחין שחלקו דלא אמרינן ברירה וע"כ צריך לתרץ כמו שתירצו שם התוס' ד"ה דכו"ע דיש חילוק בין ברירה דמתנה בפירוש או לא. א"כ א"ש דהא דר"מ [ור"י לפי הה"א] ס"ל דא"ב מטעם ודאי דוקא באחין שחלקו כיון דזה ברירה דממילא ולפי המסקנא פליגי ר"מ ור"י בברירה דממילא דר"מ ס"ל דא"ב מטעם ודאי ור"י ס"ל דא"ב מטעם ספק ורבא דתמה מאן האי תנא דבדרבנן לית ליה ברירה תמה בברירה דמתנה בפירוש מאן האי תנא דס"ל דא"ב מטעם ודאי אף במתנה בפירוש וס"ל דא"א לחול דבר כלל ע"י ברירה לכך לא הוה עירוב כלל

וכן ר"א דס"ל גבי אחין שחלקו דא"ב מטעם ודאי [לפי פירושנו] מ"מ גבי ברירה דמתנה בפירוש ס"ל דא"ב מטעם ספק מדקאמר בגיטין (כה.) כולם אינם פוסלין חוץ מן האחרון משום דס"ל דלחומרא אמרינן י"ב כפירש"י שם: אלמא דס"ל דא"ב מטעם ספק א"כ אע"ג דא"ב מ"מ חלה המעשה אלא דאנן לא ידעינן על איזה מהן חל א"כ בכתב לאיזה מהן שארצה אגרש הוה ספק מגורשת אבל אנן קיי"ל גם בברירה דממילא דא"ב מטעם ספק לכך מקלינן בדרבנן גבי חבית אע"ג דזהו ברירה דממילא

היוצא מכל דברינו אלה דלפי מאי דקיי"ל דבדרבנן י"ב אף לפי דעת הר"ש והרא"ש דמפרשי דר"י ס"ל דא"ב מטעם ודאי מ"מ זהו דוקא לדברי ר"י דס"ל דגם בדרבנן א"ב. אבל לפי מאי דקיי"ל דבדרבנן י"ב קיי"ל דא"ב מטעם ספק כמו גבי חבית ס"ל דמתחילת הקניה שקנו בשותפות חל הקנין על הברירה דאח"כ אלא כיון דא"ב מספקינן דילמא לא הגיעו חלקו הראוי לו מתחילה לכך בדרבנן תלינן לקולא. א"כ יצא לנו לנ"ד דיש להקל בחלק של הנכרי מטעם ס"ס כיון דאנן קיי"ל דא"ב מטעם ספק א"כ איכא ספק שמא הגיע להישראל חלקו ממש ואת"ל שלא הגיע לו חלקו שמא אין זה חמץ כלל וכ"ש לפי שיטת גדולי האחרונים דאנן קיי"ל דזה הוה ספיקא דדינא אי י"ב או א"ב א"כ ודאי הוה ס"ס דילמא קיי"ל די"ב ואת"ל דא"ב שמא אין זה חמץ כלל אף דדעת המהרש"ל הוא אינו כן דס"ל דהא דקיי"ל בדאורייתא א"ב הוא בין להקל ובין להחמיר. מ"מ אין לנו להחמיר לחוש לדעתו דהא הוא ס"ל דא"ב מטעם ספק כדעת התוס' אף לדברי ר' יוחנן אע"ג דהוא סובר גבי לאיזה שארצה אגרש דשם א"ב מטעם ודאי מ"מ גבי אחין שחלקו גם הוא מודה דא"ב רק מטעם ספק ומה דסובר המהרש"ל דבדאורייתא א"ב בין להקל ובין להחמיר הוא דוקא בכה"ג לאיזה שארצה אגרש דשם ס"ל כיון דא"ב לא הוה גט כלל ואף אם קידשה אחר אינה צריכה גט ממנו אבל לא באחין שחלקו או בשותפין שחלקו דשם ודאי גם לדעתיה א"ב רק מטעם ספק שמא הגיע לו חלק חבירו א"כ יש לנו להקל גם לדעתי' שלא יצטרך הישראל ליתן מעות להנכרי שיניח לו לבער חלקו וחלק של הא"י מותר לאחר הפסח אף באכילה וברוך ה' שעזרני עד כה לבאר דברי הראשונים ועוד לאלוה מילין בזה ויתבאר בקונ"א בס"ד: כ"ד יו"ט ליפמאן הכהן שאלות ותשובות חשן משפט סימן א וזה אשר השבתי אל הרב הגדול בתורה וביראה חו"ב מו"ה אברהם דוד ז"ל אשר היה מ"ץ בק"ק טשאווס בקהל ספרדים

מכתבו מאז הגיעני והנני להשיבו ע"ד שאלתו מאחר שאנו נוהגין לכתוב בהתיר עסקא על הקרן אין אני נאמן כ"א בשני עדים כשרים. ועל הריוח כ"א בשבועה חמורה דאורייתא אם דינו כדאורייתא לכל מילי או לא. לפע"ד נראה ברור כי שבועה על הריוח המבואר בהתיר עסקא אשר זה יצא מתיקון מהר"מ ז"ל הוא רק שבועה מדרבנן שמחוייב בה מדין שבועת השותפין גם אם לא היה מתחייב עצמו בזה וכל מה שחלוק שבועת השותפין משבועה דאורייתא היא ג"כ חלוקה. אף שכתב להדיא שמתחייב עצמו לשבע שבועה דאורייתא. כי יותר מאשר הוא מחוייב מדרבנן לשבע מן הדין כדין שותפין בעלמא לא יכול להתחייב א"ע כמ"ש הסמ"ע בקונט' ונדפס בח"א (כלל קמ"ג אות ב') דכל עיקר התיקון מהר"ם הוא על הפסד מהקרן אבל על הריוח לא מהני מה שמתנה כלל דשמא באמת לא הרוויח ונמצא נוטל ריבית אלא צריך שיהא