מלבושי יום טוב חלק א קפח

אשה זו והיה עומד לכך משעת תנאו שיגרש את אשה זו והוה כאלו נכתב הגט לשם אשה זו וא"כ ר"י דקאמר שם בגיטין (כה.) אף אחרון אינו פוסל ע"כ ס"ל כיון דא"ב לא חל המעשה כלל ולכך לא הוה אפי' ספק גט ואינו פוסל מן הכהונה. ואזיל לשיטתיה דס"ל דגם בדרבנן לא אמרינן ברירה

אך לכאורה קשה דמאי פריך הגמרא בביצה (לז:

) על ר"י לפי מה דרצה הגמרא לומר איפוך ור"י אית לי' ברירה גבי חבית והקשה שם הגמרא הא ר"י לית לי' ברירה גבי אחין שחלקו וכ"ת כי לית לי' לר"י ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ברירה הא תני איו ר' יהודא אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כו' אלמא לית לי' לר"י ברירה ולפי מש"ב מאי שייך למיפרך מחבית על תחומין הא חבית שאני אע"ג דס"ל דא"ב מ"מ ס"ל דהוה ספיקא אם הגיע לו חלקו הראוי לו מתחילה או לא לכך מקלינן בדרבנן משום דספיקא דרבנן לקולא אבל גבי תחומין ס"ל דא"ב ולא חל שם עירוב כלל למפרע. וכן סובר ר"י בגיטין גבי לאיזה שארצה אגרש דאינו פוסל לכהונה דלא חל שם גט כלל אבל לאחר העיון נראה דא"ש פירכת הגמרא מתחומין על חבית כיון דר"י ס"ל כתני דבי איו וא"א לחול העירוב למפרע מה שיתברר אח"כ א"כ ע"כ ס"ל דא"ב מטעם ודאי כיון דא"א לחול דבר למפרע מה שיתברר אח"כ וא"כ אף שהם קנו החבית בשותפות ע"מ לחלוק מ"מ א"א לומר דמתחילת הקניה הקנה המוכר לכל או"א חלקו מה שיתברר ע"י חלוקה דאח"כ וכל חלק וחלק קנה שביתה לעצמו הא א"א לחול הקני למפרע ע"י ברירה דאח"כ שיקנה כל חלק וחלק שביתה לעצמו א"כ קנה החבית שביתת שניהם ולאחר החלוקה הוה כל חלק וחלק מחצה שלו ומחצה של חבירו לכך פריך הגמרא שפיר דאמאי ס"ל לר"י דחבית מותרת והא דאינו מביא הגמרא ראי' מר"י דגיטין דס"ל דאינו פוסל לכהונה דע"כ ס"ל דאינו חל דבר למפרע ע"י ברירה דאח"כ משום דאיכא למידחי שאני כתיבה לשמה דבעי מבורר בשעת כתיבה כמו שכתבו התוס' שם (כד:

) ד"ה לאיזה כו' אבל לפי מאי דפסקינן דדוקא בדרבנן י"ב אבל בדאורייתא א"ב משום דס"ל דכל שעושה מעשה קנין ותלה הדבר בתנאי דלהבא ודאי דחל אלא כיון דא"ב מספקינן דאולי לא הגיע לו חלקו הראוי לו מתחילה והגיע לו חלק חבירו לכך לדבר שנוגע לדאורייתא אסור אבל לענין תחומין כיון דהוא מדרבנן מקלינן ותלינן לקולא דהגיע לו חלקו באמת א"כ אנן ס"ל כר"א דירושלמי דשותפין שחלקו לא אמרינן שבודאי יש לכל או"א מחצה שלו ומחצה של חבירו אלא דמספקינן דאולי הגיע לו חלק חבירו וחלק שלו הגיע לחבירו וכן צריך לבאר דגם גבי אחין שחלקו אי אמרינן דא"ב מטעם ודאי או מטעם ספק נמי תלוי בזה משום דהא מאן דס"ל דהאחין שחלקו הוה כיורשין משום די"ב ע"כ משום דס"ל דהוה כאלו הוריש האב לכל או"א חלקו על סמך ברירה דאח"כ ויכול האב להוריש לכל או"א חלקו על סמך ברירה דאח"כ. עיין בתשו' הרשב"א בת"א סי' פ"ב אבל למ"ד דהוה כלקוחות משום דא"ב תלוי בזה דאי אמרינן דאין האב יכול להוריש לכל או"א חלקו על סמך ברירה דאח"כ א"כ כשנפלה הירושה זכו שניהם בשוה וכשחלקו א"א לומר ברירה למפרע כלל כיון שהאב אינו יכול להוריש רק חלק מבורר אלא כשחולקין הוה כמו כל או"א מוכר זכותו שיש לו בחלק אחיו והוה כל או"א מחצה יורש ומחצה לוקח אבל אי אמרינן דהאב יכול להוריש לכל או"א חלקו על סמך ברירה דאח"כ אלא דאנן מספקינן כיון דא"ב דאולי לא הגיעו חלקו הראוי לו משעה הראשונה והגיע לו חלק חבירו א"כ כל או"א הוה כלוקח בכל חלק חבירו:

סימן יט

ולפי דברינו אלה יתבאר שפיר הצריכותא דגיטין שם דקאמר הגמרא וצריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר ר"י דא"ב משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא אי נמי כתחילה אבל הכא אימא לא צריכא. והנה הר"י שם (כד:

) בתוס' ד"ה לאיזה כו' פירש אי איתמר בהא בהא קאמר ר"י דא"ב משום דבעינן לה לשמה אע"ג דבעלמא י"ב הכא פסול משום דכתיב וכתב לה והמהרש"ל ביש"ש הקשה ע"ז וז"ל וקשה לפי' ר"י מה צריך להזכיר הס"ד גבי אחין ה"א מכר אמר רחמנא כו' הא כבר עביד שפיר צריכותא הכא משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא משעת כתיבה מבורר מ"ה לא אמרינן ברירה אבל גבי אחין ה"א די"ב ולא הוה לקוחות וזהו פשיטא דהיכא דלא הוו אלא יורשין מתחילה דלא ליהדר ביובל כו' וע"כ מפרש שם פי' אחר דה"פ אי איתמר בהא ה"א הכא פסול הגט משום דבעינן לה לשמה ומאחר דלא אמרינן ברירה בשום דוכתא א"כ לא הוה לשמה אבל הכא גבי אחין ה"א אע"ג דלא אמרינן ברירה ודומה ללקוחות אפי"ה מאחר דס"ס דיורשין היו מעיקרא ולא הוה קונים אותה בדמים וא"כ ה"א דוקא מכר מה שקונה אדם בדמים הוא חוזר אבל האחים וכן המתנה לא היו חוזרים כר"מ קמ"ל כחכמים כו' עכ"ל והנה גם פי' המהרש"ל תמוה מאד דהאיך עביד הגמרא צריכותא דהו"א דר"י ס"ל כר"מ הא בכ"מ אנן קיי"ל כחכמים ובפרט הכא דאיכא סתם משנה בפ' בתרא דערכין גבי בתי ע"ח קאמר א' הלוקח ואחד הניתן לו במתנה ומוקי שם הגמרא דס"ל כחכמים דמתנה הוה כמכר והאיך היה הה"א דר"י ס"ל כר"מ דמתנה אינה כמכר הא בכ"מ ס"ל לר"י כסתם משנה. ועוד דהכא כיון דכל או"א מוכר חלקו בעד מה שמקבל חלק חבירו אפי' לר"מ דס"ל דמתנה אינה חוזרת ביובל היינו היכא דאינו מקבל כלום מחבירו כנגדו. אבל ודאי היכא דמחליפין הקרקעות זו בזו גם ר"מ מודה דחוזרת ביובל ועוד למה צריך הגמרא לומר שם דאי איתמר בהא בהא קאמר ר"י דא"ב משום דבעינן לה לשמה הא לא הוה צריך הגמרא לומר אלא בהא קאמר ר"י דא"ב ופשיטא כיון דא"ב א"כ לא הוה לשמה. אלא נראה דה"פ דאי איתמר בהא בגיטין ה"א דר"י ס"ל דא"ב מטעם ספק אך כיון דא"ב א"כ מה שמברר עתה שרצונו לגרש זו אין זה בירור גמור שגם מתחילה בשעת כתיבה היה בדעתו לזו לכך אין זה לשמה דלשמה לא מיקרי אלא דוקא היכא שהיה בודאי בשעת כתיבה דעתו לזו ולכך ס"ל לר"י דהוה כאלו לא נכתב לשמה כלל. אבל התם ה"א מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא ה"פ כיון דס"ל דהא דא"ב הוא מטעם ספק א"כ ס"ל דודאי מצי לחול דבר למפרע ע"י ברירה דאח"כ אך דחנן מספקינן דאולי לא נתברר עתה מה שהיה ראוי מתחילה א"כ גבי אחין שחלקו הוא רק ספיקא דאולי לא הגיע לו חלקו מה שהיה ראוי מתחילה לכך אין צריך להחזיר ביובל משום דדוקא מכר אמר רחמנא ליהדר ביובל היינו מכר ודאי [כמו דאמרינן עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק] אבל ירושה ומתנה לא כיון דאין זה מכר ודאי אין צריך להחזיר ביובל ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא פי' דה"א דהא דס"ל דמחזירין ביובל הוא מטעם ספק כיון דס"ל דא"ב איכא ספיקא דאולי הגיע לו חלק חבירו אע"ג דזה ספק מכר מ"מ כיון דגלי קרא דמכר ודאי צריך לחזור ביובל ה"ה נמי מכר ספק צריך לחזור מספיקא לחומרא. א"נ כתחילה וזהו לאו משום ברירה כלל צריך להחזיר ביובל:

אבל הכא אימא לא פי' כיון דא"ב הוא מטעם ספק ח"כ הכא הוה ספק דאולי היה דעתו מתחילה לכך ונכתב לשמה א"כ פוסל לכהונה וצריכא תרווייהו ואשמעינן דס"ל דא"ב הוא מטעם ודאי והכא לכך אינו פוסל לכהונה כלל והתם מחזירין ביובל מטעם ודאי מכר כיון דא"ב מטעם ודאי א"כ הוה כל או"א מוכר זכות מה שיש לו לחבירו

עוד נ"ל לבאר דמאי דקאמר הגמרא דה"א דדוקא מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר אבל ירושה ומתנה לא אין כונת הגמרא על כל מתנה דאינה חוזרת ביובל כסברת המהרש"ל אלא כונת הגמרא דירושה מיקרי היכא שהניח להם אביהם