מלבושי יום טוב חלק א קפז

בא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם והאיך כתב אח"כ ומדייק מדשמואל סבר דלקוחות הן אלמא סבר דאין ברירה. אבל גוף סברת הרמב"ן ליישב דברי הגמרא דבכורות לא יכולתי להבין דהאיך מצי למימר דר"מ דאית ליה ברירה מ"מ מספקא ליה דלקוחות הן דהא תינח לענין אם בא בע"ח וטרף חלקו של אחד מהן איכא למימר דאדעתיה דהכי חלקו שאף אם יבוא בע"ח ויטרוף חלקו מאחד מהם לא יהא לו כלום על חבירו אבל לענין מלוה ע"פ מה דמיירי בבכורות כיון דמדינא הוה כיורשין ובע"ח גובה מהן כיון דאית ליה ברירה א"כ מה מהני דעתם בזה שיהי' כלקוחות שלא יכול בע"ח לגבות מהן וצ"ע

ולפי מש"ב דמדברי הרמב"ן נראה דס"ל כשיטת הסוברים דא"ב מטעם ספק ע"כ צריך לישב קושית הש"א מה דהקשה עליו כיון דהוא סובר דלר"י דבר שיש לו מתירין בטל א"כ ס"ל דספק דשיל"מ נמי מותר א"כ אמאי ס"ל דחבית אסורה הא הוה ספיקא דילמא הגיע לו חלקו ממש וספיקא דרבנן לקולא ונראה דזה לא הוה ספק השקול משום דהא איכא לספוקי חדא דילמא הגיע לו חלק חבירו ממש ואפי' את"ל דלא הגיע לו חלק חבירו ממש מ"מ דילמא נתערב מחלק חבירו בחלקו א"כ הך ספיקא לאיסורא אלים מהספיקא דלהתירא דהא אין אנו יכולין להתיר לו רק אם הגיע לו חלקו ממש ולא נתערב מחלק חבירו רק פחות מששים א"כ הוה רובא לאיסורא אך לפי"ז צריך לומר דהגמרא מיירי דוקא אם קנו חבית אחד ואח"כ חלקו אבל אם קנו שני חביות ואח"כ חלקו חבית כנגד חבית מותר אף לר"י דהא הכא לא הוה רק ספק דילמא הגיע לו חלקו או חלק חבירו אבל דילמא נתערב מחלק חבירו בחלקו אין שום חשש בזה דהא זה לא הוה דרך חלוקה לחלוק כל חבית וחבית א"כ הוה ספק השקול ומותר אף לר"י אח"ז ראיתי דאפי' בלא דברי הרמב"ן ע"כ צריך לתרץ כן לפי שיטת הסוברים דא"ב מטעם ספק דהא כתבו התוס' בעירובין (מה:) על הא דאמרינן שם גשמים שירדו ביו"ט הרי הוא כרגלי כל אדם ופריך ואמאי לקני שביתה באוקיינוס כו' ומשני אמר ר' יצחק הכא בעבים שנתקשרו מעיו"ט עסקינן ודילמא הנך אזלי והנך אחריני נינהו דאית להו סימנא בגווייהו ואב"א הוה ספיקא דדבריהם וספק דדבריהם להקל וכתבו שם התוס' ד"ה אב"א וז"ל אע"ג דהוה דבר שיל"מ ואמר רב אשי בריש ביצה (ד.) דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל אפי' בספק דבריהם בעירוב הקילו עכ"ל א"כ ס"ל להתוס' להדיא אע"ג דמחמירינן לענין תחומין לענין ביטול כדאמרינן בביצה (לט.) דאפי' באלף לא בטל מ"מ לענין ספיקא מקילינן. א"כ תחזור קושית הש"א לפי שיטת הסוברים דא"ב מטעם ספק אפי' בלא דברי הרמב"ן דאמאי ס"ל לר"י דחבית אסורה וע"כ צריך לתרץ כמו שכתבנו דס"ל דזה לא הוה ספק השקול אבל לפי שיטת הר"ש והרא"ש דס"ל דר"י ס"ל דא"ב מטעם ודאי א"צ לכ"ז וא"ש בפשיטות מה דס"ל לר"י דחבית אסורה: סימן יח

ונראה דאף לפי דעת הר"ש והרא"ש דס"ל דר"י סובר דא"ב מטעם ודאי מ"מ לפי מה דאנן קיי"ל דחבית מותרת ס"ל כר"א דירושלמי דא"ב הוא מטעם ספק לכך מקלינן בזה וכן נ"ל לפי"ז דהא דאמרינן בכ"מ בדרבנן י"ב הוא ג"כ מטעם זה משום דא"ב הוא מטעם ספיקא לכך מקלינן בדרבנן ולא מטעם דזה הוה ספיקא דדינא כמש"כ גדולי האחרונים דהקילו בדרבנן משום דזה הוה ספיקא דדינא להחכמים אי יש ברירה או לא דקשה לפי"ז דברי הגמרא דעירובין (לז:) דקאמר שם רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה אלמא דפסיקא לי' מסברא דחוץ דצריך להיות חילוק בדין ברירה בין דרבנן לדאורייתא ואי אמרינן משום דזה הוה ספיקא דדינא להחכמים א"כ מאי קאמר מאן האי תנא מאיזה מקום פסיקא לי' דהחכמים היו מסתפקין בזה אי יש ברירה או לא דאדרבה כיון דחזינן דס"ל דא"ב א"כ ה"ה אפי' בדרבנן אלא ע"כ צ"ל משום דס"ל לרבא דא"ב הוא מטעם ספיקא לכך תמה מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה וס"ל דא"ב הוא מטעם ודאי לכך מחמיר גם גבי עירוב

והא דא"ב מטעם ספיקא גבי עירוב או מטעם ודאי. נ"ל לבאר עפ"י דברי התוס' שם ד"ה אלא מעתה כו' דהמתבאר מדבריהם שם דהתוס' ס"ל דכל שעושה מעשה קנין או קריאת שם תרומה ותולה הדבר בתנאי דלהבא כיון דלעולם לא יבורר שהיה כן למפרע כיון דהדין דא"ב לא חל כלל המעשה ההיא ובטל בודאי הקנין או הקריאת שם אבל סברת מהר"י שם אף דא"ב היינו דמספקא אם הוברר והיה עומד לזה מיד משעת תנאו וחל המעשה או דלא היה עומד לכך ובטל המעשה משו"ה ס"ל דבודאי אחד מהן תרומה דבין אם הי' עומד מתחילה שירדו גשמים או לא עכ"פ חל הקריאת שם בחד מהם. א"כ גבי עירוב דאי אמרינן כסברת התוס' כיון דא"ב לא חל כלל קריאת השם לכך לא חל כלל העירוב למפרע ואין חילוק בין דאורייתא לדרבנן אבל אי אמרינן כסברת מהר"י דחל למפרע אלא דמספקא לן אם היה עומד לכך למפרע או לא א"כ צריך להקל גבי עירוב כיון דאין זה אלא מדרבנן וזהו כונת רבא מאן האי תנא דס"ל דא"ב מטעם ודאי ולא חל כלל המעשה למפרע לכך ס"ל דאם אמר הריני מערב לאיזה שארצה לא הוה עירוב כלל אם לא בירר עד משחשכה וכן נראה שם להדיא דס"ל דלא חל העירוב כלל דלא כשיטת מהר"י דהא לשיטת מהר"י אמאי קאמר שם משחשיכה אין עירובו עירוב ולא קאמר דהוה חמר גמל כמו בכל ספק עירוב היכא דאזלינן לחומרא וכן משמע שם להדיא בברייתא דתני דבי איו דאי מתני לכאן ולכאן אין עירוב כלל ויש לו תחום ביתו ולשיטת מהר"י דאחד מהם תרומה אך אנן לא ידעינן איזה מהם היה דעתו למפרע. א"כ גבי עירוב נמי היה צריך להיות אסור בשני הצדדים מספק. אלא ע"כ צ"ל דתני דבי איו וכן הך ברייתא דאמר הריני מערב כו' דס"ל דבדרבנן נמי לא אמרינן ברירה משום דס"ל דלא חל כלל העירוב היכא דצריך לומר הוברר הדבר למפרע וזה כונת התוס' בגיטין (עג:) ד"ה תנא דהשיגו שם על פירש"י וכתבו וז"ל ועוד דבפרק בכל מערבין (לז:) אמר דלמ"ד א"ב לא חייל עירוב כלל וא"כ ה"נ לא היה להם לגירושין לחול כלל אע"ג דהוברר הדבר לבסוף כו' ע"כ נראה דכונתם כמו שכתבתי דע"כ לא חל עירוב כלל דאל"כ היה צריך להיות חמר גמל מספיקא אבל הך מ"ד דס"ל דבדרבנן י"ב ס"ל כסברת מהר"י דחל התרומה וכן העירוב. רק בדאורייתא מחמירינן משום דמספקא לן אי הוברר הדבר למפרע או לא אבל בדרבנן אזלינן לקולא וסמכינן אברירה דהשתא. וכן הוא דעת רש"י בחולין (יד) דשם תרומה חל אף למאן דלית ליה ברירה דכתב שם וז"ל אלמא לר"י לית ליה ברירה וחייש שמא תרומה שתה עכ"ל ואזיל לשיטתיה בגיטין שם דס"ל דמ"מ גט ספק הוה ובזה נתיישב הא דהקשו האחרונים על הא דפליגי אביי ורבא גבי קדושין שאין מסורין לביאה הא קיי"ל דא"ב א"כ לא חלו הקדושין כלל כיון דקידש אחת מהן לכשיברר. אבל לפי"ד ניחא כיון דאנן קיי"ל דבדרבנן י"ב א"כ הקדושין על אחת מהן חלו ואסורין שתיהן כיון דא"ב

וכן נראה דגם אם אמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש תלוי בפלוגתתם דאי אמרינן א"ב לא חל המעשה כלל כ"ז שלא הוברר מתחילה א"כ ה"נ כאן הוה כאלו לא נכתב הגט לשם אשה זו כלל ואף שאפשר שהיה בדעתו מתחילה לשם אשה זו מ"מ כיון שלא הוברר מתחילה אין כאן אפי' ספק גירושין אבל אי אמרינן דאף דאין ברירה מ"מ חל המעשה אלא דאנן לא ידעינן על איזה מהן חל א"כ ה"נ בכתב לאיזה שארצה אגרש הוה ספק מגורשת דשמא בדעתו היה בשעה שצוה להסופר לכתוב לשם