מלבושי יום טוב חלק א קפו

הגדולה א"כ מה"ט נמי הוה כמבורר מתחילה בשעת מיתת האב שהשדה הגדולה שייך להבכור מטעם דכופין על מ"ס שהבכור יטול דוקא השדה הגדולה וא"א לחלוק בענין אחר וגם נראה היכא דחלקו ג' שדות סמוכות זו לזו והבכור נטל שתים והפשוט א' דהבכור אינו צריך להחזיר ביובל אלא השדה החיצונה (לדברי הרמב"ם מחליפין זה עם זה ולדעת רש"י מפילין גורל) אבל השדה האמצעית אינו צריך כלל להחזיר ביובל כיון דהיא שלו ממ"נ דהא צריך ליטול אחד מצרא ולפי"ז יהי' מיושב לשון הרמב"ם דכתב וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו. אלמא דאינו מחזיר רק חלק אחד לאחיו. ובזה מקיים מצות יובל. ולכאורה צ"ע הא נראה דאינו מקיים מצות יובל עד שיחזיר שני החלקים לאחיו. דהא אינו ידוע לנו איזה חלק הגיע לו מה שהיה ראוי לחבירו אע"ג דאינו יכול להחזיר שני החלקים לגמרי לאחיו מ"מ נראה דכדי לקיים מצות יובל מחוייב להחזיר שני החלקים ואח"כ מחזיר לו אחיו אחד מהם עפ"י גורל וגם החלק שהיה מעיקרא שלו. אבל לפי מה שבארתי כיון דהשדה האמצעית היא שלו ממ"נ ע"כ אינו צריך להחזירה ביובל א"ש. ואף ביבם דאין צריך לתת לו אחד מצרא מה"ד מ"מ הרמב"ם אזיל לשיטתי' דס"ל דהחילוק דבין בכור ליבם הוא דוקא בשדות שאינן שוות כגון שהשדה האמצעית היא עדיות וכמשב"ל (סי' ג') אבל בשדות שוות ס"ל דגם היבם נוטל אחד מצרא מטעם דכופין על מ"ס א"כ גם היבם אין צריך להחזיר השדה האמצעית כיון דהיא שלו ממ"נ. לכך קאמר הרמב"ם דמחזיר חלק שנטל ונוטל חלק שכנגדו דאינו מחזיר רק חלק אחד. אבל באמת לאחר העיון נראה כונה אחרת בדברי הרמב"ם דהרמב"ם בא להשמיענו דגם בכור ויבם דמחזירין חלק שנטל נוטל חלק שכנגדו ולא כר"א דס"ל דחוזר לבטלה לגמרי משום דמתנה קריא רחמנא וזה ראי' למה שכתבנו למעלה. מ"מ נ"ל דמשכ"ל דהיכא דהבכור נטל שדה הגדולה והפשוט נטל הקטנה דאין צריך להחזירה ביובל. וכן בחלקו ג' שדות סמוכות זו לזו אין הבכור צריך להחזיר השדה האמצעית הוא נכון לדינא אף שמדברי הרמב"ם אין ראי' לזה

ונראה עוד דאף הרמב"ם דס"ל דמחליפין זה עם זה ביובל מודה דהיכא דיש ג' אחים או יותר דע"כ מפילין גורל אלא דס"ל דכל אחד שהחזיק בשדה עד היובל הוא אינו מוטל בגורל על שדה זו. כגון ראובן שמעון ולוי שחלקו ג' שדות ביובל ראובן מחזיר שדה שלו לשמעון ולוי והם מפילין גורל על שדה של ראובן ואם יזכה שמעון בשדה זו אז לוי ע"כ יטול שדה של שמעון וראובן ע"כ יטול שדה של לוי. וכן על דרך זו ביותר אחים. וכן בכור שחלק עם שני אחים מחזיר להם ביובל השדות שלו והוא נוטל את השדות שלהם והם מפילין גורל ביניהם על השדות שלו. ולפי המ"ד דס"ל דחוזר לבטלה ע"כ גם הוא צריך לחלק עמהם עפ"י גורל כמובן. א"כ לפי"ז נתיישב שפיר אף לדעת הרמב"ם מה דפריך ר"ש אמאי חוזר לבטלה בתמיה. כיון דע"כ צריך לחלק עפ"י גורל א"כ הוה חלוקה מחדש א"כ אמאי אינו נוטל הבכור פי שנים ואין צריך למה שדחקנו למעלה לדעת הרמב"ם ז"ל: סימן יז

אמנם הר"ש והרא"ש ס"ל דר"י ס"ל דא"ב הוא מטעם ודאי כמו שהבאנו למעלה מדברי הירושלמי. וכן הוכחנו בסי' י"ד דע"כ ר' ירמיה נמי ס"ל דא"ב מטעם ודאי. וכבר ישבנו הקושיות שהקשו התוס' על שיטה זו מסוגיא דגיטין ומסוגיא דבכורות בתירוצים נכונים בעזר צורי. ונראה דזהו שיטת הרמב"ן ג"כ ויתיישב בזה מה שהקשה עליו הגאון בעל ש"א בסי' צ' דז"ל והנה לכאורה ק"ל לדעת התוס' דלמ"ד א"ב י"ל דלמא החליפו חלקו של זה לזה כו'. או שמא לא החליפו כלל וכיון דאיכא לספוקי כל הני ספיקא א"כ אמאי אמר ר"י חבית אסורה כו' כיון דתחומין דרבנן הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואפי' חבית לישתרי. אבל לפירש"י א"ש דלמ"ד א"ב ודאי כל חלק וחלק מעורב בו מחצה של חבירו כו' וי"ל דס"ל לר"י כרב אשי כו' דבר שיש לו מתירין כמו שאינו בטל אפי' באלף ה"כ ספיקו אסור כו' ומכאן תשובה לדברי הרמב"ן בס' המלחמות בפ"ב דפסחים דכתב לר"י דבר שיש לו מתירין בטל כו' עכ"ל. והש"א אזיל לשיטתו דהסכים לדברי התוס' דדחו שיטת הסוברים דא"ב מטעם ודאי א"כ היא תשובה גדולה לדברי הרמב"ן. אבל לפי מה שהחזקנו שיטת הסוברים דר"י ס"ל דא"ב מטעם ודאי אין כאן תשובה כלל על דברי הרמב"ן ז"ל. כי לפי דברי הרמב"ן מוכרח לומר דר"י דסובר דחבית אסורה משום דס"ל דא"ב מטעם ודאי כך עלה בדעתי לכאורה

אבל אח"כ התבוננתי עוד בדברי הרמב"ן בחידושיו וראיתי דא"א לומר כלל דהוא ס"ל דא"ב מטעם ודאי. כי לפי שיטת הסוברים דא"ב מטעם ודאי מוכרחין אנו לומר דהא דס"ל לשמואל דאחין שחלקו ובא בע"ח וטרף חלקו של אחד מהם ויתר אין זה מטעם דא"ב כיון דא"ב מטעם ודאי והוה מחצה יורש ומחצה לוקח א"כ אמאי אינו מחוייב לשלם מחצה מחלקו דהוה יורש וע"כ צ"ל דהא דס"ל לשמואל דהוה כלקוחות הוא מטעם דמסתמא ע"ד כן חלקו אף שאם יטרוף חלקו של אחד מהם לא יחזור על חבירו כמו דפירשו רוב הראשונים דברי רב דהא דס"ל דהוה כיורשין אין זה מטעם דס"ל דיש ברירה אלא מטעם דמסתמא ע"ד כן חלקו. והרמב"ן בחידושיו בב"ב פ' בית כור כתב להדיא דהא מדס"ל לשמואל הכא לקוחות הן אלמא דס"ל דא"ב. וכן כתב הרמב"ן בגיטין בפ' כל הגט. א"כ ע"כ צ"ל דס"ל דא"ב מטעם ספק לכך הוה כלוקח בכל החלק. אך יש לדחות דהא אפי' לפי שיטת הסוברים דא"ב מטעם ודאי מ"מ מודים דאיכא מ"ד דס"ל דא"ב מטעם ספק כמו שמבואר בדברי הר"ש דר"א בירושלמי ס"ל דא"ב מטעם ספק א"כ איכא למימר דהרמב"ן ס"ל דשמואל סובר דא"ב מטעם ספק כיון דס"ל דהוה כלוקח בכל החלק. והא דס"ל בביצה דחבית אסורה משום דאזיל לטעמי' דס"ל בפסחים (לפי דברי הרמב"ן) דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. אבל ר"י כיון דס"ל דדשיל"מ בטל ומ"מ ס"ל דחבית אסורה הוא משום דס"ל דא"ב מטעם ודאי אך מ"מ קשה לפי"ז דא"כ מי הכריח להגמרא לומר דר"א דב"ק ודב"ב דס"ל דנוטל רביעא בקרקע הוא משום דמספקא לי' אי הוה כיורשין או כלקוחות. דילמא משום דס"ל דא"ב מטעם ודאי וס"ל בכל מקום דהאחין שחלקו הוה מחצה יורש ומחצה לוקח וכפי מש"פ בסי' י"ג לפי שיטתם מוכרחין אנו לומר דר"א דבכורות ס"ל כן. אע"כ צ"ל לפי שיטתם דהא דס"ל לשמואל דהוה כלקוחות גבי בא בע"ח וטרף חלקו של אחד מהם לא שייך כלל לדין ברירה אלא הוא מטעם דמסתמא עד"כ חלקו לכך הוכרח הגמרא לומר דר"א מספקא לי' אי כרב או כשמואל ולא קאמר דס"ל דא"ב מטעם ודאי. אבל לפי דברי הרמב"ן דס"ל דהא דהוה כלקוחות הוא מטעם דא"ב א"כ מדלא פי' הגמרא דברי ר"א דס"ל דא"ב מטעם ודאי ע"כ דס"ל דליכא מ"ד דס"ל דא"ב מטעם ודאי

מ"מ נבוך אנכי בדברי הרמב"ן שהרמב"ן בעצמו שם בב"ב כתב מקודם וז"ל ומיהו אנן מיהא דפסקינן בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו ואית ברירה אלא משום דכיורשין דמי לענין זה וע"כ אתה אומר כן דהא ר"מ אית ליה ברירה כדתני' הלוקח יין וכו' וסוגיין בדר' יהודא דלית ליה ברירה ואיכא דאמרי דאית ליה ברירה אבל דכ"ע מפשט פשיט לי' והתם בבכורות אמרינן דר"מ ור"י תרווייהו אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו אלא ש"מ שאין דין האחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף תלוי בדין ברירה אלא מילתא דטעמא הוא מר סבר ע"מ כן. חלקו ומר סבר לא חלקו אלא ע"מ כן כו' עכ"ל. הרי כתב להדיא דאפי' למ"ד דאית ליה ברירה מ"מ מצי סובר דהאחין שחלקו הוה כלקוחות לענין אם