מלבושי יום טוב חלק א קפג

ז"ל ולכך ס"ל בהל' שמיטה ויובל פי"א ה"כ דהא דאמרינן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. היינו שמחליפין זה לזה וזה נוטל חלקו של זה וזה נוטל חלקו של זה משום דחיישינן שמא זה נטל חלקו של זה וזה נטל חלקו של זה לכך צריכין להחליף זה עם זה ביובל: סימן טז

אמנם לפי"ז צריכין אנו לבאר דברי רש"י דבכורות (נ"ב:) דפי' דמחזירין זה לזה ביובל היינו שמתערבין החלקים ואח"כ חוזרין וחולקין כבתחילה דאמאי אין צריך להחזיר חלקו לחבירו לגמרי ויטול חלקו של חבירו כנגדו כדי לקיים מצות יובל. בשלמא אי אמרינן דא"ב מטעם ודאי א"כ כל או"א יש לו מחצית שלו ומחצית של חבירו לכך ביובל בטלה החלוקה וחוזרין ומתערבין החלקים וחולקין כבתחילה. אבל לפי מש"ב דגם רש"י ס"ל בכמה מקומות להדיא דכל או"א הוה לוקח בכל החלק משום דחיישינן שמא הגיע לו חלק חבירו א"כ קשה דאמאי אין צריך להחזיר ביובל כל או"א חלקו לחבירו כדי לקיים מצות יובל

ונ"ל משום דבאמת לכאורה יש לתמוה על עצם הדין דמחזירין זה לזה ביובל. הא כיון דזה ספיקא ואפשר דהגיע לו חלקו הראוי לו מתחילה ואמאי צריך להחזיר ביובל הא קיי"ל גבי ממון המוציא מחבירו עליו הראיה וכן תמה במהרש"ל על הרמב"ם ז"ל כיון דהוא פסק גבי כתב גט לאיזה שארצה אגרש בו הוה ספק מגורשת אלמא דס"ל דהא דלא אמרינן ברירה בדאורייתא הוא מטעם ספק. א"כ האיך פסק גבי אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל כיון דהוא רק מטעם ספיקא האיך מוציאין מספיקא לחזור ביובל ואמאי לא אמרינן אוקי ממונא אחזקתי'. ובאמת נפלאתי על המהרש"ל דהא קושיתו קשה על דברי ר"י בעצמו דאמאי ס"ל דמחזירין זה לזה ביובל כיון דזהו ספיקא דאולי הגיע לו חלקו באמת כמו שכתב הוא בעצמו שם דא"ב מטעם ספק כשיטת התוס' ולמה תמה המהרש"ל על הרמב"ם יותר מעל דברי ר"י בעצמו. וכן תמוה לי דברי הפנ"י בגיטין שם דכתב דדוקא לר"י דאמר דבודאי אין ברירה ע"כ מחזירין זה לזה לגמרי לכך קאמר דאי לאו דקנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצינו ידינו ורגלינו בבהמ"ד אבל לפי מאי דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ע"כ משום דמספקא לן אי יש ברירה או לא לכך אינן חוזרין ביובל רק כדי לקיים מצות יובל אבל אח"כ נוטל כל או"א חלקו כדמעיקרא משום דמספיקא לא מפקינן ממונא (ולכך הוה קנין הגוף) וזהו כונת הרמב"ם שם דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל לא תבטל חלוקתן מכמו שהיתה משא"כ לענין חלק בכורה ומיבם אשת אחיו כתב הרמב"ם ז"ל שמחזירין חלקו שנטל ונוטל חלק שכנגדו משום דהתם ודאי מחזירין לגמרי דמתנה קריי' רחמנא וקיי"ל דמתנה חוזרת ביובל עכת"ד. ולא יכולתי להבין כונתו דמה היא סברתו דלר"י מחזירין לגמרי ולדידן רק כדי לקיים מצות יובל בלבד דהא אף לר"י דס"ל דודאי א"ב נמי לא הוי לקוחות אלא מספיקא דלמא לא הגיע לו חלקו וכיון מספיקא לא מפקינן ממונא אמאי מחזירין לגמרי לא יחזור אלא רק כדי לקיים מצות יובל בלבד ועוד מנ"ל להגמרא באמת דלר"י מחזירין לגמרי דלמא גם כונת ר"י דאין מחזירין רק כדי לקיים מצות יובל בלבד מהאי טעמא כיון דאפשר דהגיע לו חלקו מה שראוי לו. ואין לומר משום דלישנא דמחזירין זה לזה לא משמע הכי. ז"א דהא הפנ"י בעצמו בפ' כל הגט פי' דהא דקאמרינן שם ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא ולפי"ז ע"כ הא דקאמר ר"י דמחזירין הוא רק כדי לקיים מצות יובל א"כ חזינן דיכולין לפרש לישנא דר"י דמחזירין הוא רק כדי לקיים מצות יובל וא"כ מנ"ל דאף לפי מאי דסובר ר' יוחנן דודאי אין ברירה הא איכא למימר דסובר דאינו מחזיר רק כדי לקיים מצות יובל בלבד מטעם ספק זה דלמא הגיע לו חלקו הראוי לו. וגם לפענ"ד נראה דבמחכ"ת שגג בכונת הרמב"ם דמה שכתב לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה כונתו הוא לא שבטלה החלוקה ביובל וחוזרין וחולקין ע"י גור (ונראה דבא לאפוקי משום דלפי מאי דאמרינן שם בפ' כל הגט ובבכורות (נז.) אי נמי כתחילה. ופירושו דגבי יובל בעינן חוזרת הקרקע לתחילתו שהיתה ביחד. דלפי זה ודאי דביובל בטלה החלוקה לגמרי וחוזרין וחולקין ע"י גורל) אלא החלוקה שלהם אינה בטלה רק שמחליפין זה עם זה כיון דכל או"א הוה לוקח בחלקו ע"כ צריך להחליף עם אחיו. והראי' לזה דהא מסיים שם הרמב"ם וכן הבכור והמיבם את אשת אחיו מחזיר ביובל חלקו שנטל ונוטל חלק שכנגדו אלמא דדמי להדדי. א"כ מוכח להדיא דלאו משום מצות יובל בלבד מחזיר ואח"כ נוטל בחזרה אלא לגמרי מחליף עם שכנגדו. ומה שכתב הפנ"י דשאני חלק בכורה משום דמתנה קריי' רחמנא וקיי"ל דמתנה חוזרת ביובל נפלאתי על דבריו מאד דא"כ אמאי נוטל חלק שכנגדו. הא ר"א דס"ל שם דחלק בכורה מתנה קריי' רחמנא ס"ל דחלק בכורה חוזרת לבטלה ואינו נוטל כלל חלק שכנגדו בעדה אלא הוה כמו מתנה דעלמא דאינה רק עד היובל. והא אנן קיי"ל כחכמים שם דס"ל דמקיש חלק בכורה לחלק פשיטות וגם חלק בכורה הוה כירושה ומשו"ה אינה חוזרת לבטלה ולכך כתב הרמב"ם דמחזיר חלקו ונוטל חלק שכנגדו

אלא ראה דע"כ צ"ל דלכך מחזירין ביובל אע"ג שזהו ספיקא דאולי לא הגיע לו חלקו הראוי לו מ"מ לא שייך למימר אוקי ממונא בחזקת מרי' משום דהקרקע בחזקת היורשים עומדת ולא מיקרי יורש שהקרקע בידו מוחזק יותר מהיורש האחר. ובזה מתרץ הג"פ בסי' קכ"ב קושית המהרש"ל הנ"ל על הרמב"ם ז"ל. אך לכאורה תירוצו צ"ע דבשלמא אי הוה הספק בתחילת הקניה אם קנה או לאו הוה אמרינן דהיורשים אינם מוחזקים איש נגד אחיו ומוקמינן הקרקע בחזקה דמעיקרא דיד כל היורשים שוה בזה. אבל כאן כיון דבתחילת הקניה אין ספק כלל וקנה הקרקע בודאי עד היובל. רק הספק הוא אם צריך להחזיר ביובל או לא. האיך שייך בזה לומר קרקע בחזקת בעליה עומדת ומה שרמז הגאון הנ"ל לדברי הכה"ג סי' כ"ה סקנ"א המעיין שם יראה דלא דמי כלל לזה. דשם היה הספק על תחילת הירושה אם זה היורש צריך לירש או זה והחזיק אחד בירושה. ופסקו דאין הוא מוחזק כנגד השני דקרקע בחזקת המת עומדת. אבל הכא הא הספק הוא על החזרה אם צריך להחזיר או לא איכא למימר דמספיקא אינו צריך להחזיר. וכן מצאתי בשעה"מ פ"ג מה"ג שהשיג על הג"פ ג"כ מטעם הנ"ל. וכתב שזה פשוט דהסברא הוא דלא כהג"פ. ולפע"ד יש להביא ראי' לזה דהיכא דירד כדין והספק אם צריך להחזיר או לא. לא שייך למימר קרקע בחזקת בעליה עומדת מדברי הרשב"א בתשובה ח"ר תתקע"ב ובח"א סי' רכ"ט גבי אם היה ספק תרי ותרי אי הוה תנאי במכירה שאם יסלק לו המעות לזמן קצוב יבטל המכירה למפרע דפסקו הב"ד דהקרקע בחזקת מרי קמא קיימת. והרשב"א השיג וכתב וכיון שהחזיק בו ר"י זה בדין לדברי כולם אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת התנאי ומביא עדים וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים העמד הכרם בחזקת מר יצחק זה שהיה מוחזק בה עכשיו וכדין ואין אומרים בכיוצא בזה אוקי בחזקת מרי קמא כו' עכ"ל. וכן מוכח מדברי התוס' ב"ב (סב:) ד"ה אתמר כו' דכתבו וז"ל וכן לרב אשי בפ"ק דב"ק (ט.) גבי אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן דאמרינן נוטל רביע בקרקע כו' דמספקא לי' אי כיורשים או כלקוחות דמי וחולקין ולא אמר המע"ה יעו"ש. וגם שם אי כיורש דמי צריך להיות בטל החלוקה. ולפי דברי הגאון בעל ג"פ אמאי מיקרי היורש שהחזיק בקרקע מוחזק יותר לגבי יורש האחר. אלא ע"כ צ"ל כמש"כ כיון דלכו"ע היורש זה לכתחילה ירד כדין לקרקע זאת אלא דמספקא