מלבושי יום טוב חלק א קפב

גדיש או עמרים. ומשני בקוצר כל שהו ומניח לפניו. ר"ל שקצר והניח לכל או"א מה שקצר א"כ נתברר היניקות לכל או"א בפ"ע לכך אמרינן בזה ברירה דהוברר הדבר למפרע דמה שהגיע לו ינק מקרקע שלו. אבל היכא שלא נתברר היניקות לכל או"א בפ"ע היינו שמקלח אחד הגיע לזה ולזה כו"ע מודים דלא אמרינן בזה ברירה דא"א לומר הוברר הדבר למפרע שמה שהגיע לכל או"א ינק מקרקע שלו. כיון שמשורש אחד הגיע לישראל ולא"י. לכך בגדיש שהיה דרכם לפזר העמרים כדי לדוש וכשמחלקים שם א"א לברר כל קלח וקלח בפ"ע ואפשר שהגיע מקלח אחד לישראל ולא"י כו"ע מודים דלא אמרינן בזה ברירה. הרי יצא לנו מדברי הירושלמי דהיכא דחלקו הפירות בלבד בלא הקרקע לחד מ"ד כו"ע מודים דלא אמרינן בזה ברירה ובכל קו"ק טבל וחולין מעורבין בו. ולחד מ"ד אפי' בחלקו עמרים נמי פליגי. אבל למ"ד דלא אמרינן ברירה ודאי דבכל קו"ק טבל וחולין מעורבין בו כדעת רש"י והרמב"ם ז"ל ויכול לעשר עליו מיני' ובי' כיון דלא חלקו הקרקע א"כ טבל וחולין מעורבין בי' ממש אף בכל חטה וחטה. והא דנקטו קלח משום דהטעם דטבל וחולין מעורבין בי' ממש משום דהוא יונק מן החיוב ומן הפטור לכך נקט קלח דהוא השורש. וה"ה בכל חטה וחטה נמי טבל וחולין מעורבין בי'

והכלל דלהך מ"ד דבחלקו עמרים פליגי ע"כ הא דפליגי רבי ורשב"ג בברירה לא דמי לכל ברירה דעלמא אלא זה דמי לברירה דנדרים אי אמרינן דכל או"א בשלו משתמש או לא, ה"נ פליגי אי אמרינן ברירה דהפירות שהגיע לכל או"א ינק משלו ולא משל חבירו או לא אלא משל שניהם ינק. וכה"ג פליגי בב"ב (כז:) אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור. ואמרינן שם דפליגי בברירה והך ברירה ודאי לא דמי לכל ברירה דעלמא. אלא דרבי סובר דאין יכול לחלוק הטבל מן החולין (לפי ה"א דהגמרא כיון דהיניקות מתערבין בהדדי. ולפי המסקנא משום דאוירא מבלבל) לכך בכל פירי ופירי איכא מקצתו טבל ומקצתו חולין וצריך לעשר עליו מיני' ובי' א"נ ממקום אחר עליו לפי חשבון. ומה שכתב רש"י בגיטין (כב.) וז"ל אין לך פירי באילן הזה שאין מקצתו מן הארץ שהוא טבל ומקצתו מחו"ל שהוא חולין לפי שהיניקה מתערב ונ"מ שאין מעשרין מטבל ודאי עליו דהוי מן החיוב על הפטור ולא ממנו על טבל ודאי עכ"ל. כונתו היינו שיפריש ממנו לא לפי החשבון טבל שיש בו על טבל גמור דאז אסור כיון דאיכא מחצה ודאי חולין. אבל לפי חשבון ודאי דמותר. וראי' לזה דהא גם הכא גבי שותפות א"י כתב רש"י דאין מפרישין ממנו על טבל גמור ומטבל גמור עליו מ"מ מבאר רש"י דעתי' להדיא בחולין (קלה:) וז"ל ולי נראה שיש לו תקנה בשני צדדין אם יש לו טבל ממקום אחר מפריש על זה לפי חציו שאין חייב אלא חציו ואם אין לו טבל אחר מפריש מיני' ובי' לפי כולו כו' עכ"ל

אבל אם חלקו התבואה עם הקרקע למ"ד דא"ב גם רש"י מודה דבזה אינו יכול לעשר עליו ממקום אחר אף לפי חשבון דעל כל חלק וחלק איכא ספק טבל וספק חולין דשמא הגיע חלקו של הישראל להא"י וחלק של הא"י להישראל כמו דחיישינן גבי חלוקת האחין דהוי כלקוחות שמא החליפו חלקיהן אך מיני' ובי' נראה לכאורה דיכול לעשר. דלא חיישינן על כל מקצת ומקצת שמא הגיע חלק של זה לזה ושל זה לזה ואיכא בכל חלק וחלק חיוב ופטור. כיון דא"א לחלוק הקרקע על כל מקצת ומקצת דאין זה דרך חלוקה וא"כ הספק הוא רק שמא החליפו חלקיהם א"כ מיני' ובי' יכול לעשר עליו ממ"נ. אבל לאחר העיון נ"ל דז"א דאינו יכול לעשר עליו מיני' ובי' משום דהיכא שחלקו השדה לאורך איכא למימר דא"ב והי' יכול לחלוק השדה ברוחב וא"כ הגיע לכל או"א מחצה משלו ומחצה של חבירו ואיכא בכל חלק וחלק מחצה חיוב ומחצה פטור והוה כמו טבל וחולין שנתערבו ואינו יכול לעשר עליו מיני' ובי'. אך היכא דאינו יכול לחלוק באופן אחר דהיינו שיש נגרא או נהר לאורך א"כ אין ספק רק שמא החליפו חלקיהם אז יכול לעשר עליו מיני' ובי'. ונראה דגם הרמב"ם דקאמר אפי' חלקו שדה בקמתה טבל וחולין מעורבין בכל קו"ק. אין כונתו דחלקו התבואה עם הקרקע מ"מ טבל וחולין מעורבין בכל קו"ק דס"ל דא"ב מטעם ודאי אלא נראה דפירושו דחלקו שדה בקמתה היינו שחלקו התבואה בלבד בלא הקרקע. וגם נראה מדבריו דכן היה גירסתו בהירושלמי בדברי ר' יסא בשם ר"ח מה פליגין שחלקו שדה בקמתה דלא כגירסת הגר"א שחלקו שדה. ולפי"ז צריך לפרש דברי הירושלמי דה"פ מה פליגין שחלקו שדה בקמתה דאז ס"ל לרשב"ג דאמרינן ברירה כיון דשעת החלוקה הי' בירור על היניקה של כל או"א שזה ינק מחלקו של ישראל וזה ינק מחלקו של א"י. אבל אם חלקו עמרים כגון שזה נטל עומר אחד וזה נטל עומר אחד אם כן היניקות של כל אחד ואחד לא נתבררו דהא יניקת קלח ג' טפחים כמו שמבואר בשבת בפ' ר"ע וכיון דכל קו"ק יונק משל ישראל ומשל א"י לכך לא מהני אם חלקו עמרים. ור' יונה משום ר"י אומר מה פליגי שחלקו עמרים דאז הוה בירור על היניקה של כל או"א וליניקת ג"ט מה שיונק משל חבירו לא חיישינן דעיקר יניקתה הוא כנגדה כמש"כ התוס' בב"ב (כז) ד"ה בחטה כו'. אבל אם חלקו גדיש דאז לא הוה בירור על היניקה בשעת חלוקה אז לא אמרינן ברירה לכו"ע. (ואפשר דאף לפי גי' הגר"א שחלקו שדה ג"כ פירושו לא שחלקו השדה עצמה כמשב"ל. אלא פי' שחלקו התבואה על השדה כמו שהיא מונחת לאחר הקצירה וכיון שלא ערבו אלא שזה נטל חלק זה וזה נטל חלק זה ע"כ נתברר היניקות לכל או"א לכך אמרינן בזה ברירה לרשב"ג. וכ"ש שחלקו שדה בקמתה ומה שלא ניחא להגר"א הגירסא שחלקו שדה בקמתה משום דאז משמע דוקא היכא שחלקו התבואה בעודה מחוברת אבל לא בתלוש. וזה אין סברא לחלק כמשב"ל. לכך הגיה שחלקו שדה) וכ"ש אם חלקו תבואה דודאי לא אמרינן ברירה לכו"ע

ובזה נתיישב דברי הגמרא דידן בגיטין דפריך שם מהך ברייתא למ"ד אין קנין לא"י להפקיע מיד תו"מ דאמאי לא משני דהכא מיירי שחלקו לאחר מרוח א"כ חלקו של א"י פטור מטעם מרוח א"י. ועיין מה שדחק בזה הכ"מ בה' תרומות פ"א ה"כ בשם הר"י קורקש. אבל לפמש"ב מדברי הירושלמי הנ"ל דבכה"ג כו"ע מודים דלא אמרינן ברירה וע"כ פלוגתתם מיירי דחלקו התבואה בעודה בקמה או לאחר הקצירה כמו שהיא מונחת על השדה או חלקו עמרים לדברי ר' יונה לכך פריך הגמרא שפיר דמשמע מהברייתא דטבל וחולין מעורבין בכל חלק וחלק אף בחלקו של ישראל ואי אמרינן דאין קנין א"כ חלקו שהגיע להישראל ונתמרח בידו להוי כולו טבל. מ"מ דברי הרמב"ם שם צ"ע דכתב וז"ל בד"א בא"י כו' אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפי' חלקו הגדיש חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום עכ"ל. הא בירושלמי מבואר להדיא דחלקו גדיש כו"ע מודים דלא אמרי' ברירה אע"ג דשם מיירי להדיא שקנו שדה בסוריא ואולי הרמב"ם לא גריס בסוריא בברייתא שהובא בירושלמי דזאת הברייתא גופה הובא בתלמודא דידן בגיטין ולא נזכר שם דאיירי בסוריא רק הגמ' מוקי לה דקאי על סוריא למ"ד אין קנין. מ"מ קשה טובא מנ"ל להרמב"ם להקל בסוריא אף היכא דחלקו גדיש דהא אנן לא נוכל להקל בדרבנן אלא היכא דפליג רבי ורשב"ג אי אמרינן ברירה או לא. אבל בחלקו גדיש כיון דבזה לא פליג כלל רבי ורשב"ג ולכו"ע לא אמרינן בזה ברירה א"כ מנ"ל להקל בזה בדרבנן וצ"ע

היוצא לנו מכל דברינו אלה דגם רש"י ז"ל ס"ל דא"ב הוא מטעם ספק כדמוכח מכמה מקומות והא דס"ל דטבל וחולין מעורבין בכל חטה וחטה משום דהכא מיירי דחלקו הפירות בלבד ולא הקרקע. וכן הוא דעת הרמב"ם