מלבושי יום טוב חלק א קפא

אמנם לפי דעת הרמב"ם דהוכחנו למעלה דס"ל דמיירי ברה"י דגם ברה"י לא הוה טמא ודאי. וכן הוא דעת רש"י בנדה לפי סברתם נראה דאם הלך בראשון ברה"ר ועשה טהרות והזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ועשה טהרות ליכא איסורא דאורייתא כלל לאוכלן אף לאדם אחד בזה אחר זה כיון דבשעה שאוכל כל אחד ואחד הוא אוכל בהיתר מה שהתירה לו התורה וכן נראה מפשטות המשנה דטהרות פ"ה מ"ג דקתני שם הלך באחד מהן ועשה טהרות ונאכלו הזה ושנה וטבל הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות. ומי לא עסקינן כשאכל הטהרות הראשונות האדם גופא שהלך ועיי"ש במ"ל דפי' כן. ואפי"ה קאמר דהטהרות השניות שעשה אח"כ טהרות ומשמע דגם הוא גופא מותר לאוכלן אע"ג דממ"נ הוא אוכל איסור אי בפעם הראשון או בפעם השני. אלא ע"כ דאין זה אלא איסור דרבנן בלבד ולא אסרו חכמים אלא כששניהן קיימין ואז אסור גם לשני ב"א וכיון דאין זה איסור דאורייתא מה דממ"נ הוא עושה איסור כיון דבכל פעם שעושה הוא עושה כדין ה"ה גבי ס"ס דסתרי אהדדי אין זה איסור דאורייתא ולכך אפי' בספק אחד שאינו סותר נמי סגי כדעת המהרש"ל ולדבריהם איכא למימר דר' ירמי' ס"ל דגבי מכל או"א מטעם ס"ס אע"ג דספק אחד סתרי אהדדי כיון דבשעה שהוא גובה מכל או"א הוא גובה כדין מטעם ס"ס

מ"מ אף לפי"ז א"א לומר מש"כ האחרונים ליישב דברי הרמב"ם דפסק דאפי' מת האב תוך ל' יום נמי נתחייבו הנכסים וגובה החמש סלעים משניהם אפילו אם חלקו משום דפסק כר' ירמיה. עיין באו"ת סי' מ"ע סקי"ט. וכן המהרי"ט אלגאזי הביא כן בשם גדול אחד. אך המהרש"ך השיג עליו. והריט"א האריך לישב דבריו. לפי מש"ב זה ליתא דהא הרמב"ם ודאי ס"ל דהא דא"ב הוא מטעם ספק לכך בדרבנן י"ב או מטעם ספיקא דדינא או מטעם ספק דמציאות כמו שאבאר לקמן בס"ד. א"כ האיך אפשר לומר דפסק כר' ירמיה וגבי מטעם ממ"נ. ואין לומר דגבי מטעם ס"ס משום דלא איכפת לן אע"ג דבספק אחד סתרי אהדדי דהא כל זה ניחא אי אמרינן חמש ואפי' חצי חמש א"כ אינו בא לדון על שני האחים ביחד. אבל כיון דאנן פסקינן חמש ולא חצי חמש א"כ אנו באין לדון על שני האחים ביחד שיגבה חצי חמש מזה וחצי חמש מזה ובפעם אחת ודאי לא עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי אפי' היכא דסותר בספק אחד

אח"כ התבוננתי עוד בזה וראיתי דמה שכתבתי דלדעת התוס' דנדה (וכן הוא שיטת הר"ש והרא"ש כמשב"ל) דלא עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי אפי' היכא דסותר בספק אחד ע"כ צ"ל דר"י ס"ל דא"ב מטעם ודאי. לכאורה יש לדחות דאיכא למימר דמיירי שירש כל אחד חמש סלעים א"כ הא מה"ד יכול לגבות מאיזה אח שירצה כל החמש סלעים מטעם ס"ס חדא דילמא אתה הבכור ואת"ל דאינו בכור דילמא הגיע לך חלק חבירך וכיון שיכול לגבות מכל אח שירצה כל החמש סלעים לכך לא איכפת לן מה שהוא נוטל מחצה מזה ומחצה מזה אף שמאחד מהם הוא נוטל שלא כדין כיון שע"כ הם מתרצים לזה שיטול מזה מחצה ומזה מחצה כדי שלא יטול מאיזה אח שירצה כל החמש סלעים. אבל לאחר העיון ז"א דהאיך אפשר לומר שיכול הכהן לגבות מכל אח שירצה כל החמש סלעים מטעם ס"ס זו דהא ע"כ צריך לבוא עליו בספק אחד שמא הגיע לך חלק חבירך א"כ הא יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו וזיל גבי מאח השני דהא אתה יכול לגבות ממנו כמו ממני מטעם ס"ס זו א"כ יכול כל או"א לדחות את הכהן לחבירו. אלא ע"כ צ"ל לפי"ז דהכא מיירי דלא ירשו שניהם אלא חמש סלעים בלבד ולכך אינו יכול לדחותו כל אחד לחבירו א"כ עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי בספק אחד. וע"כ צ"ל דס"ל לר"י דא"ב מטעם ודאי: סימן טו

ועתה נשובה לבאר דברי רש"י דגיטין דכתב דאין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין. והנה התוס' והרשב"א ואחריהם נמשכו כולם וכתבו דרש"י סובר דא"ב מטעם ודאי. ולפ"ז גם הרמב"ם ס"ל דא"ב מטעם ודאי דז"ל הרמב"ם בה"ת פ"א ה"כ ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות אפי' חלקו שדה בקמתה ואין צ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלק של עובד כוכבים כו' עכ"ל וכן כתב שם הכ"מ להדיא דהרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת רש"י ז"ל. (ונפלאתי על הגאון בעל ש"א בסי' צ' דמפלפל בדברי הרמב"ם אי ס"ל כשיטת התוס' או לא. האיך לא הזכיר דברי הרמב"ם הנ"ל) אבל עפר אני תחת כפות רגליהם ולפע"ד נראה דכונת רש"י ז"ל אינו כן דבאמת לפי הבנתם בדברי רש"י קושיתם מבכורות היא קושיא חמורה. ולפי פירש"י בעצמו שם לית שום פירוקא. ועוד הא רש"י ז"ל בעצמו מפרש בגיטין (מח.) לקוחות הן דאין ברירה והוה כמו שהחליפו חלקיהן. וכן מפרש שם (כה.) לקוחות דאין ברירה ואיכא למיחש חלק שנטל זה היה ראוי לאחיו כו'. וכן בביצה (לז:

) ד"ה לקוחות הן ולא אמרינן הוברר לכל אחד חלק ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא שמא חלק הבא לזה לא היה שלו והרי החליפו חלקיהן והו"ל לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל. ע"כ נ"ל לבאר דברי רש"י והרמב"ם עפ"י דברי הירושלמי דדמאי פ"י ה"ו. והדבר ברור דמשם יצאו להם זאת. דאיתא שם תני ישראל וא"י שקנו שדה בסוריא הרי הוא כטבל וכמעשר (גי' הגר"א ז"ל וכחולין) מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר חלקו של ישראל חייב חלקו של א"י פטור ר' יסא בשם ר' חנינא מה פליגין כשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו גדיש (כשחלקו שדה אבל אם חלקו עמרים) אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא א"ר יוסי בשם ר' יוחנן מה פליגין כשחלקו שדה בקמתה בל אם חלקו עמרים (כשחלקו עמרים אבל אם חלקו גדיש) אף רשב"ג מודה לרב שכל קלח וקלח של שותפות הוא על דעתי' דר' יונה מה בין גדיש מה בין עמרים בקוצר כל שהוא ומניח לפניו ע"כ והנה המפרשים פירשו דכונת הירושלמי הוא לחלק בין חלקו בתלוש ובין חלקו מחובר דבחלקו בתלוש לכו"ע לא אמרינן ברירה. ועיין בתוי"ט דכתב הטעם כיון שקצרו בשותפות לא שייך כ"כ לומר ברירה והדברים תמוהים וקשה להבין הסברא. ע"כ נ"ל לפע"ד לפרש הירושלמי לפי גי' הגר"א ז"ל דר' יסא ס"ל דהא דפליגי רבי ורשב"ג דוקא אם חלקו השדה עם הפירות דבזה ס"ל לרשב"ג דאמרינן ברירה דאמרינן הוברר הדבר למפרע שמה שהגיע להישראל על חלקו הוא חלקו מעיקרא וא"כ הפירות שלו גדלו על קרקע שלו. ולכך חייבת בתרומה בודאי אבל אם לא חלקו הקרקע כלל רק חלקו עמרים לבד ס"ל לר"י דכו"ע מודים דלא אמרינן בזה ברירה שהוברר הדבר למפרע שהפירות שהגיע להישראל גדל על קרקע שלו כיון שעדיין לא חלקו הקרקע ועדיין הקרקע הוא של שותפות א"כ הוה כל קלח וקלח טבל וחולין מעורבין לכו"ע. אבל ר' יונה בא לפרש דאף בחלקו עמרים לבד בלא הקרקע נמי שייך לומר ברירה וסבירא ליה לרבי שמעון בן גמליאל דאמרינן הוברר הדבר למפרע משעת קנית השדה בשותפות דהקרקע שיגדלו הפירות שיגיע לו בעת חלוקת הפירות היא שלו. ואף שבשנה האחרת אפשר להיות שהפירות שיגדלו על קרקע זו יגיע לא"י אין בכך כלום. ומצינו דאמרינן ברירה כה"ג בנדרים בראש פ' השותפים דאמרינן שם השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנוס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ואמרינן בב"ק דפליגי בברירה. אלמא דראב"י סובר דאף שלא חלקו הקרקע עדיין מ"מ אמרינן ברירה דכל אחד שמשתמש משתמש בשלו (ור' יסא דס"ל דכ"ז שלא חלקו הקרקע לא שייך ברירה נ"ל דס"ל הטעם דראב"י הוא לאו משום ברירה. אלא כיון דהחצר אין בו דין חלוקה וא"כ ע"כ אתה מוציאו מחצירו. והוה כאלו אוסר נכסי חבירו על חבירו) ופריך שם הירושלמי על דעתי' דר' יונה מה בין גדיש לעמרים כיון דס"ל דפליגי אף בחלק הפירות בלבד בלא הקרקע א"כ מאי נ"מ בין חלקו