מלבושי יום טוב חלק א קפ

הק"ע תמוהים] וקשה לר' הושעיא רבה מהספרי שמבואר להדיא דממעט ספק טומאה וע"כ קאי ברה"י כמש"פ וטלה בדעתי לומר דר' הושעיא מפרש דהספרי קאי למעט טומאת התהום. וכן איתא במדרש וכי ימות מת עליו במחוורת עליו הטומאה להוציא הספק זו טומאת התהום וזה כדברי ר' אליעזר בנזיר (סג) ובפסחים (פא:) אבל לפי מאי דמסיק הגמ' דטומאת התהום גמרא גמירי להו ע"כ צ"ל דהא דממטט מעליו טומאת ספק קאי על טומאת ספק ברה"י והוא כדעת ר"י בירושלמי דעל ספק טומאה ברה"י אינו מגלח אבל באמת קשה לפרש דברי הספרי דקאי על טומאת התהום דז"ל הספרי וכי ימות מת עליו להוציא את הספק שהיה בדין ומה אם במקום שלא עשה אונס כרצון עשה ספק כודאי כאן שעשה אונס כרצון אינו דין שנעשה ספק כודאי ת"ל וכי ימות מת עליו להוציא את הספק עכ"ל וע"כ פי' הספרי דמה אם במקום שלא עשה אונס כרצון [היינו סוטה דבאונס מותרת לבעלה] מ"מ עשה בה ספק טומאה ברה"י] כודאי. כאן [גבי נזיר] שעשה בו אונס כרצון אינו דין שנעשה ספק טומאה ברה"י] כודאי [היינו לגלח ולהביא קרבן טומאה] ת"ל וכי ימות מת עליו להוציא הספק. אבל אם נאמר דקאי הספרי על טומאת התהום א"כ לא שייך כלל ללמוד מסוטה על נזיר דהא טומאת התהום לא שייך כלל גבי סוטה

ע"כ עלה בדעתי לומר משום דסתם ספרי הוא ר' שמעון ור"ש הא ס"ל בריש נדה גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דברה"י תולין וכ' שם רש"י דר"ש ע"כ ס"ל דכל ספק טומא' ברה"י תולין ולא שורפין ולא גמרינן מסוטה א"כ לדידי' ודאי דאינו מגלח על ספק טומאה ברה"י אבל אנן דקיי"ל כרבנן דספק טומאה גמרינן מסוטה ולכך ס"ל לר' הושעיא דמגלח על ספק טומאה ברה"י אבל לאחר העיון ז"א דהא לר"ש ע"כ דס"ל דלא גמרינן טומאה מסוטה משום דשאני סוטה דרגלים לדבר א"כ מאי קאמר הספרי דאי לאו דגלי קרא גבי נזיר להוציא את הספק ה"א דילפינן מסוטה הא שאני סוטה דיש רגלים לדבר א"כ ע"כ הספרי אתי דלא כר"ש ועוד דהא רוב הראשונים מסכימים דלא כרש"י משום דלא משמע דר"ש יפלוג על כל המשניות דס"ל דספק טומאה ברה"י שורפין עליו את התרומה לכך פירשו דלא אמר ר"ש אלא בדבר שקדמה לו בדיקה דבדיקה ראשונה מהני עד שעת מציאה דספק אבל ספיקות דעלמא ספק נוגע ספק לא נוגע ספקן טמא ולישנא דגמרא דקאמר דרגלים לדבר היינו לומר דאע"ג דאשה כמו שקדם לה בדיקה היא שאין אשה מזנה והיא אומרת טהורה אני והיה בדין להאמין אותה כשם שהיא נאמנת כשאומרת שטבלה לנדתה אפי"ה משום רגלים לדבר טמאה הכתוב. וכן נראה שזהו ג"כ דעת התוס' דסוטה (כח) ד"ה אינו דין כו' ועיין בתו"י בנדה שם

ומחמת שלא תקשה מהספרי לר' הושעיא ע"כ מוכרחין אנו לומר דנזיר שנטמא בספק טומאה ברה"י לא דמי לשני נזירים [ודלא כמו שעלה על דעתנו מתחילה] דהתם ודאי מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה דאחד מהם ודאי מחוייב בקרבן טומאה אבל היכא שנטמא אחד מהם בספק טומאה ברה"י איכא למימר דאינו מביא קרבן טומאה כלל ואינו מגלח והקרא דעליו להוציא את הספק ממעט ליה לגמרי אפי' מספק נמי אינו מחוייב להביא ובזה פליגי ר' הושעיא ור' יוחנן דר"ה ס"ל דאינו ממעט לי' אלא מקרבן טומאה ודאית אבל מ"מ מגלח ומביא קרבן טומאה וטהרה מספק כדין שני נזירין ור"י ס"ל דממעט לי' לגמרי ואינו מגלח ומביא אף מספק אלא מזה עליו בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמים כדין המבואר במשנה (נד.) אבל הסככות והפרעות. ובזה יובן סוף דברי הירושלמי בפסחים סוף פ"ח דקאמר שם לאחר פלוגתא דר"ה ור"י היידינו ספק ר"י אמר ראשה דפרקא הושעיא רבה אמר ההן דהכא. ועיין בק"ע ודברי הפ"מ תמוהים מאד ונראה דקאי לפרש על המשנה דנזיר (נט:) דקאמר שם נזיר שהיה טמא מספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים אחר ששים יום ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום אלמא דעמא מספק מביא קרבנות טומאה מספק ר"י אמר דהמשנה מיירי כגון ראשה דפרקא דהיינו ספק הנזכר בראש פ"ח דנזיר שאמר אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם דשם הוא דמביא קרבן טומאה מספק אבל הכא אינו מביא קרבן טומאה כלל ור"ה רבה אמר ההן דהכא דאף בחד שנטמא בספק ברה"י נמי מגלח ומביא קרבנות מספק

ולפי מה שבארנו נתישב היטיב דברי רש"י בנדה (סח:) דאיתא שם בגמרא נזיר שהולך טל גבי סככות ופרעות נמי מדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן הוא דגזור וכתב רש"י וז"ל אהל מעליא בעינן אין נזיר מטמא אלא באהל מת ודאי כדכתיב וכי ימות מת עליו במחוורת עליו כדאמר בכיצד צולין (פא:) עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דהיכא מצינו זאת בפסחים דנזיר אינו מגלח אלא על טומאה ודאית והא שם מיירי בטומאת התהום ובטומאת התהום אפי' בודאי אינו מגלח אם נודע לאחר מכאן ולפי המסקנא אמרינן שם דטומאת התהום הוא מהלכה ולא מהקרא. וע"כ נראה דכונת רש"י הוא דבאמת מהקרא וכי ימות מת עליו במחוורת עליו ממעטינן תרווייהו בין טומאת התהום ובין טומאת ספק ברה"י ולפי המסקנא דקאמר טומאת התהום הלכתא גמירא לה לא קאי הקרא למעט רק טומאת ספק ברה"י כמשפ"י בספרי וע"כ פירש"י דהא דאמרינן דנזיר דהולך על סככות ופרעות הוא מדרבנן הוא דוקא גבי נזיר דממעטינן מקרא טומאת ספק. דלא כשיטת התוס' בנדה (נז:) ד"ה אילן דסככות ופרעות הוא מדרבנן משום דמדאורייתא ספיקא ברה"ר טהור אלא רש"י ס"ל דאף ברה"י נמי בנזיר טהור משום דממעטינן ליה מקרא אך זה כדעת ר"י דס"ל דאינו מגלח כלל על ספק טומאה ברה"י אלא בשני נזירין כיון דאנן ידעינן דודאי אחד מהם טמא ע"כ מחוייב להביא קרבן טומאה מספק ולדידיה בסככות ופרעות אע"ג דאנן ידעינן שתחת אחד מן הענפים או האבנים יש טומאה מ"מ מספק אינו מחוייב להביא קרבן כלל אבל ר"ה רבה דס"ל דעל ספק טומאה ברה"י מגלח מן הספק ומביא חטאת העוף ע"כ מוקי הא דסככות ופרעות ברה"ר כדפי' התוס' ולפי מש"ב דגם לר"ה אינו מגלח בנטמא בספק טומאה ברה"י אלא מספק א"כ גם לדידי' אינו חייב קרבן על ביאת מקדש וכן משמע מהירושלמי שם דכו"ע מודים דאינו חייב על ביאת מקדש וא"ש דברי הברייתא דשבועות לפי מש"פ דמיירי ברה"י לכו"ע

המתבאר לנו מכל דברינו אלה דלפי דעת התוס' דס"ל דעל ספק טומאה ברה"י מביא קרבן על ביאת מקדש וכן הוא דעת הר"ש והרא"ש בפי"ב דפרה מ"ד יעו"ש. ומפרשי דהברייתא דשבועות מיירי ברה"ר לפי דבריהם מוכרחין אנו לומר דאם הלך בראשון ועשה טהרות והזה ושנה וטבל והלך בשני ועשה טהרות דמדאורייתא אסור לאדם אחד לאוכלן אפי' בזה אחר זה ומה דכתב הר"ש דאף דשני הטהרות קיימין מ"מ מדאורייתא טהורות ע"כ כונתו היינו לאוכלן לשני בני אדם אבל לאדם אחד ודאי דאסור מדאורייתא. א"כ לדבריהם מוכח דאע"ג דכל או"א בפ"ט הוא היתר גמור מ"מ כיון דממ"נ הוא עושה איסור אסור מדאורייתא א"כ גבי ס"ס נמי היכא דסתרי אהדדי אסור מדאורייתא לכך אפי' בספק אחד דסותר נמי אסור כדעת התוס' דנדה. א"כ יוצא לנו דלפי דעת הר"ש והרא"ש והתוס' דכתובות א"א לומר דס"ל לר' ירמיה דגובה משני אתים מטעם ס"ס דילמא אתה הבכור ואת"ל דאינו בכור דילמא הגיע לך חלק חברך. דהא מאחד מהן נוטל שלא כדין דהא ספק אחד דילמא אתה הבכור סתרי אהדדי. וע"כ צ"ל דס"ל לר"י דא"ב מטעם ודאי והוה מחצה לוקח ומחצה יורש ולכך גבי מכל או"א מחצה מחמש סלעים דמיירי דכל או"א ירש חמש סלעים: