מלבושי יום טוב חלק א קעט

כיון דהתורה התירה ספק טומאה ברה"ר א"כ לא איכפת לן בזה מה דממ"נ הוא עושה איסור כיון דבכל פעם שהוא אוכל הוא עושה כדין מה שהתירה התורה א"כ ה"ה גבי ס"ס כיון דהתורה התירה ס"ס לא איכפת לן מה דעושה ס"ס דסתרי אהדדי אע"ג דסותרין שני הספיקות לגמרי

אולם התוס' בכתובות (כ"ז.) ד"ה ואם נשאל כו' כתבו וז"ל לא שיאכלם אדם אחד דא"כ יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות בפ"ב (י"ט.) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דטמא הוא ממ"נ עכ"ל ועיין במהרש"א שמבאר דבריהם דכונתם באדם אחד שאוכל שניהם בזה אחר זה אע"ג דבכל פעם שאוכל איכא למתלי בטהור מ"מ כיון דממ"נ אכל דבר טמא לכך אסור מדאורייתא ועיקר הראי' חסר מדבריהם דקתני התם בסיפא דהך ברייתא ג"כ בדברי ת"ק הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב אע"ג דאכל חדא כניסה לחודא איכא למימר דטהור היה אלא דממ"נ חייב והוא דומה ממש לאדם אחד שאכל משניהם דבכל חדא מינייהו איכא למימר בטהור אלא דממ"נ טמא עכ"ל וכן כתב הפ"ח בכללי ס"ס דאף לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא מ"מ היכא דאיכא תרתי דסתרי בחד גברא לא שרי רחמנא ואפי' בזה אחר זה נמי אסור מדאורייתא ומצאתי ראי' ברורה לזה מהא דגרסינן בס"פ שני דשבועות כו' וכ"כ התוס' בפ"ב דכתובות כו' א"כ נמצינו למדין דלכשתמ"ל דכל ספיקא רחמנא שרינהו אינו אלא היכא דליכא תרתי דסתרן אבל אי איכא תרתי דסתרן בכה"ג לא קשרי רחמנא ואף מילקא לקי עליה ממ"נ כו' עכ"ל וראיתי להמל"מ בפי"ט מה' אה"ט ד"א דכתב שם וז"ל ועוד כתבו התוס' בפ"ב דכתובות דהא דאמרינן דאם נשאל כל א' בפ"ע דטהורות לא שיאכלם אדם אחד דא"כ יאכל ודאי טומאה וכדאמרינן בפ"ב דשבועות כו' ואי טעמם הוא משום איסורא דאסור לאכול קדשים שנטמאו נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דלדברי האומרים דחתיכה של איסור דנתבטלה ברוב דשרי לאדם א' לאוכלם אעפ"י שודאי אוכל איסור ה"ה הכא כיון דמה"ד כולם טהורות ואפשר דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל גבי תערובות איסור דאסור לאדם א' לאוכלם וכמו שנתבאר בטור יו"ד סי' ק"ט ועיין במש"כ מרן בסי' ק"י על מש"כ הטור או שאוכלם כולם אדם אחד אסור אפי' בזה אחר זה ונסתפק שם מרן בדין זה ואפשר דיש סיוע לדברי הטור מדברי התוס' הללו עכ"ל ונפלאתי מאד על דבריו דהאיך מדמה זאת לחתיכה של איסור דנתבטל ברוב דהא שם ודאי אף להפוסקים דמחמירים שלא לאוכלן אדם א' זה הוא רק מדרבנן אבל ודאי מדאורייתא כו"ע מודים כיון דנתבטל ברובא מותר לאוכלן אף בב"א ואף לדעת הרשב"א דמחמיר שלא לאוכלן כולם ביחד מ"מ מודה דמדאורייתא מותר כמבואר להדיא בדברי הרשב"א בתה"א ובתה"ק בית ד' שער א' דמדאורייתא מותר לאוכלן כולם ביחד יעו"ש ובודאי גם הוא מודה לדברי הרא"ש דמדאורייתא האיסור נהפך להיתר היכא דנתבטל ברובא רק ס"ל דאי אמרינן דגם מדרבנן אמרינן דהאיסור נהפך להיתר א"כ אמאי החמירו חכמים בלח דצריך ששים אלא ע"כ דמדרבנן לא אמרינן דאיסור נהפך להיתר ומאי דהקילו ביבש הוא משום דהתם אוכל כל או"א בעצמו אבל בלח כיון דע"כ אוכלם כולם ביחד ע"כ החמירו חכמים דבעי ששים והתוס' מחמירים יותר מהרשב"א ז"ל דאדם אחד לא יאכלם אף בזה אחר זה אך כ"ז מדרבנן אבל מדאורייתא כו"ע מודים דהאיסור נהפך להיתר אבל הכא גבי ספק טומאה ברה"ר הא ס"ל להתוס' דאסור מדאורייתא לאוכלן לאדם אחד בזה אחר זה אע"ג דכל אכילה בפ"ע הוא בהיתר מ"מ כיון דממ"נ הוא עושה איסור מדמחייב קרבן על ביאת מקדש בצירוף שני הכניסות יחד אע"ג דכל כניסה וכניסה בפ"ע היא של היתר. ולכאורה ראייתם משבועות היא ראי' שאין עליה תשובה

אבל אח"ז התבוננתי בדברי הרמב"ם בה' שגגות פי"א ה"ו דהביא הברייתא דשבועות ולא הזכיר שם כלל באיזה מקום איירי אי ברה"ר או ברה"י ומסיים שם הרמב"ם הלך בראשון ונכנס למקדש או אכל קודש פטור מפני שהוא ספק טמא ונראה ברור דהרמב"ם לא ס"ל כדברי התוס' דמיירי ברה"ר דאי ברה"ר הא טהור גמור הוא והאיך קאמר שהוא ספק טמא וכן נראה מדברי המל"מ שם דכתב וז"ל עיין במ"ש התוס' פ' ידיעות הטומאה (יט) ד"ה הלך בראשון ונכנס וצ"ע. וע"כ צ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כדברי התוס' דחייב קרבן על ביאת מקדש גבי ספק טומאה ברה"י ואינו חייב אלא בצירוף שתי הכניסות יחד משום דאז בחדא כניסה ודאי נכנס טמא למקדש. וסברתו הוא דהא ספק סוטה נמי דעשה כודאי מ"מ לא עשה כודאי ממש אף ללקות אלא רק איסור עשה בלבד כמש"כ הרמב"ם בה' גירושין פי"א ה' י"ד וכן הוא דעת התוס' בסוטה ד"ה מה כו' דלא כדעת הרשב"א דס"ל דגם בספק סוטה איכא לאו וכיון דחזינן דגם גבי ספק סוטה לא עשה הכתוב כודאי ממש א"כ ה"ה בספק טומאה ברה"י דהא זה ילפינן מספק סוטה ולא חשוב ספק טומאה ברה"י כודאי טומאה ממש אלא רק לשרוף את התרומה אבל לא חשוב כודאי לענין עונשין משום דלא עדיפא ספק טומאה ברה"י מספק סוטה דלא חשיב כודאי גמור ואף למ"ד דס"ל דסוטה ודאית פטורה מן החליצה ומן היבום משום טומאה כתיב בה כעריות מ"מ ספק סוטה בעי חליצה לכו"ע דרק להחמיר מספיקא עשה הכתוב כודאי

ויש להביא ראיה לזה מספרי פ' נשא פ' כ"ח דאיתא שם עליו להוציא את הספק וע"כ פירושו דמוציא ספק טומאה שנולד ברה"י. דאי ברה"ר הא טהור גמור הוא ואמאי צריך קרא להוציא גבי נזיר ונראה דפירושו דבא הקרא להוציא מדין ודאי טומאה דמגלח ומביא קרבן טומאה בלבד אלא נוהג בו כדין ספק טומאה ומביא קרבן טומאה וקרבן טהרה דאי אמרינן דממעט הקרא דאינו מגלח כלל על ספק טומאה ברה"י א"כ אמאי גבי שני נזירים שנולד בהם ספק טומאה מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ולפי"ז א"ש הגמרא דנזיר בפשיטות ואין צריך לדחוק כמו שדחקו שם התוס' ובחולין ובנדה דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שיוכל להיות כמו סוטה יעו"ש וכיון דחזינן דגם גבי נזיר לא חשיב כודאי אלא דינו כדין ספק כ"ש לביאת מקדש דלא חשיב כודאי להביא קרבן ולפי"ז יתפרש שפיר הגמרא דשבועות גבי שני שבילין דמיירי ברה"י אבל ברה"ר היכא דהזה ושנה וטבל בין כניסה לכניסה אין צריך להביא קרבן כלל אף בצירוף. שתי הכניסות יחד דהא הכניסה הראשונה ודאי היתה בהיתר גמור כיון דהתורה התירה ספק טומאה ברה"ר א"כ אפי' לאחר הכניסה השניה דעתה איגלאי מילתא למפרע שפעם אחת נכנס בטומאה למקדש מ"מ א"א לחייבו קרבן דילמא הכניסה הראשונה היתה שלא כדין ועליה ודאי א"א לחייבו כיון שעשה אז עפ"י דין מה שהתירה לו התורה ספק טומאה ברה"ר ובאמת לפי דברי התוס' צריך טעם להבין דאמאי חייב קרבן בצירוף שתי הכניסות ביחד ועוד קשה לי לפי דברי התוס' דמיירי ברה"ר דא"כ אמאי חייב קרבן דהא גבי ביאת מקדש בעינן ידיעה בתחילה ואמרינן שם דספק ידיעה חשוב כידיעה ומה ספק ידיעה יש כאן בכניסה הראשונה כיון שהיה אז מותר לכנוס למקדש ואין עליו אפי' ספק טומאה. וכן מה דאמר שם רבא הב"ע כגון שהלך בראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון דהו"ל מקצת ידיעה ג"כ קשה לפי דבריהם כיון ששכח שהלך בראשון א"כ הוא מותר לכנוס למקדש ואין עליו ספק טומאה כלל א"כ מה מקצת ידיעה יש כאן אבל לפי"ד דמיירי ברה"י א"ש מה דחשוב מקצת ידיעה וגם מה דחשוב ספק ידיעה דהא מה"ד הוא אסור לכנוס למקדש רק דאינו חייב ע"ז קרבן דאינו יכול להביא מספק

אח"כ ראיתי דבירושלמי נזיר פ"ח ה"א ובפסחים פ"ח ה"ח מביא שם דפליגא אמוראי בנזיר שנטמא בספק רה"י אי נזיר מגלח או לא דר' הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח ור' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח [עיי"ש מה שפי' הפ"מ ודברי