מלבושי יום טוב חלק א יח

בין ביאת חרש לביאת קטן וצ"ל לפ"ז דס"ל דגם על ביאת יבם חרש נמי פטור ממיתה וזה דלא כפי מה שהיה נ"ל לכאורה לדבר פשוט דמדחלקי חכמים בין ביאת קטן לביאת חרש דביאת קטן עשו כמאמר ולא ביאת חרש משום דעל ביאת יבם קטן פטור ממיתה אבל לא על ביאת יבם חרש ולדברי הרמב"ן ע"כ ז"א דהוא לא ס"ל לחלק בין ביאת קטן לביאת חרש אכן דעת הראב"ד נראה כמש"כ לחלק בין ביאת חרש לביאת קטן מפני שהוא אינו בר הקמת שם לכך ס"ל דרב דאמר דקנה לכל הוא דוקא בביאת חרש אבל לא בביאת קטן ולהכי ס"ל דאינה נאסרת עליו בביאת אחר

ולפי מה שבארנו יתישב שפיר מה דהקשה הרשב"א בקדושין שם לשיטת רש"י והראב"ד דס"ל דביאת יבם ב"ט קנה מה"ת וז"ל וקשה לי ע"ז דא"כ אמאי גרעינן מלאוקמי במייעד לבנו קטן דמאי קושיא אי מצינו א"א לקטן אימא אה"נ אלא דרחמנא מיעטיה ממיתה כדאמרינן השתא כי מוקמת לה ביבמה לקטן עכ"ל אף שהפ"י כתב ע"ז וז"ל ודבריו אינם מובנים לי דודאי ר"א לא חייש השתא להאי דיוקא דמעיקרא דא"כ מצינו אישות לקטן דשפיר איכא למימר דאפ"ה גזרת הכתוב למעט ממיתה כדאמרינן לענין יבם אלא דעיקר מימרא דר"א דלא נפשוט לאידך גיסא דמייעד כו' והיינו דאמרינן בתר אוקימתא דר"א מאי הוה עלה אלמא דלא נפשטה האיבעיא ולהרשב"א ז"ל צ"ע עכ"ל אבל לפע"ד נראה דכונת הרשב"א הוא להקשות טל דברי ר"ז דמביא ראיה דע"כ אין יעוד לקטן דאי אמרת מייעד א"כ מצינו אישות לקטן וס"ל דזה אין סברא לומר דאף שהיא אשתו גמורה מ"מ פטרה התורה ממיתה מפני שהיא אשת קטן וע"כ אוקי ר"ז לקרא על אשת יבם ב"ט כדאוקי ר"א וע"ז הקשה הרשב"א לשיטת רש"י והראב"ד כיון דיבם קטן נמי קנה מה"ת מ"מ פטור ממיתה מנ"ל לר"ז להוכיח מזה דאינו מייעד כן הוא כונת הרשב"א בקושיתו. אבל לפי מש"כ דהא דפטר על אשת יבם ב"ט ממיתה הוא או מפני שהוא אינו בר הקמת שם או מפני שהוא אינו בן דעה לכך לא קנה קניה גמורה לחייבה מיתה. א"ש מה דפשיט ר"ז דאין יעוד לקטן ומ"מ שואל הגמרא מאי הוה עלה משום דאיכא למימר כסברת המדחה דאף אם יש יעוד לקטן מ"מ פטרה התורה ממיתה מפני שהיא אשת קטן ולפ"ז ודאי נראה דה"ה אם ייעדה לבנו חרש או שוטה דפטר עליה ממיתה אך לפי המסקנא דפשטינן דאין יעוד לקטן וע"כ הקרא קאי רק על יבם ב"ט לפי דעת הראב"ד נראה דהא דמיעטה התורה ממיתה הוא דוקא ביבם קטן משום דאינו בר הקמת שם אבל לא ביבם חו"ש אבל לדעת הרמב"ן ה"ה בחו"ש כיון שאינו בן דעה וכמש"ב

עוד יש לדקדק על כלל זה שבארנו דכל היכא דממעטינן מאיש פרט לקטן ה"ה חו"ש מהא דאמרינן ביבמות (ק"ד:) אמרי דבי ר' ינאי חרש שנחלץ וחרשת שחלצה חליצתה פסולה משום דאינם בואמר ואמרה ולפ"ז קשה ל"ל האי טעמא בחרש גמור ת"ל דאיש כתיב בפרשה דממעטינן מיניה קטן א"כ ה"ה חו"ש והא זה נפקותא גדולה לדינא דבחליצת קטן דאמעיט מאיש פסקינן דאינה כלום ובחליצת חרש דפסולו הוא משום דאינו בואמר פסקינן דהוה חליצה פסולה ובאמת נראה דמטעם זה פסק הרמב"ם (בה' יו"ח פ"ד ה"ג) דחליצת חרש וחרשת נמי אינה כלום ועי"ש בהה"מ דמבאר טעמו של הרמב"ם כיון דחליצת קטן אינה כלום ה"ה חליצת חרש דהשוו אותם חכמים בכל מקום בכל דבר שצריך דעת וזהו כדברינו דכיון דממעטינן מאיש פרט לקטן כיון שאין בו דעה ה"ה חו"ש אבל לפי דעת הראשונים דמחלקין בין חרש לקטן כדמשמע מפשטות הגמרא שם דבחרש פסולו הוא רק משום דאינו בואמר ואמרה משום דבן דעה הוא לענין חליצה היכא דאחרים מלמדין אותו לפי דעתם קשה דמ"ש מקטן דממעטינן מאיש אע"ג דהוא נמי בן דעה לענין חליצה כמו חרש וכמש"כ התוס' שם דהא כל היכא דממעטינן מאיש פרט לקטן ממעטינן נמי חרש ויש לישב כיון דבקרא דילפינן מיניה פרט לקטן קאמר שם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו לכך מסתבר יותר דהקרא קאי דוקא למעט קטן כיון שהוא אינו בר יבום כלל כמש"כ התוס' והרשב"א בקדושין דילפינן מאשת איש פרט לקטן אבל חרש כיון דהוא בר יבום לא ממעטינן אותו מהאיש אבל לדעת הרמב"ן דס"ל דגם קטן הוא בר יבום וקנה אותה לכל דבר קשה דמ"ש חרש מקטן לענין חליצה ונראה דע"כ צ"ל לפ"ז דהך כללא דכל היכא דממעטינן מאיש פרט לקטן ה"ה גם חו"ש הוא דוקא היכא דממעטינן קטן מפני שאינו בר דעה ה"ה לחו"ש נמי כיון שאינם ב"ד דינם כקטן אבל הכא גבי חליצה הא קטן וחרש ב"ד נינהו כמו שביאר גם הרמב"ן והרשב"א שם אלא דגזה"כ הוא למעט מהאיש פרט לקטן דאינו בר חליצה לכך לא יכולין למעט מזה גם חרש ואינו פסול אלא משום דאינם בואמר ואמרה כנ"ל וכן יש להקשות לדברינו מירושלמי דתרומה דמצריך תרי קראי למעוטי קטן ולמעוטי חו"ש דאין תרומתם תרומה דאמאי לא ממעטינן כולם מחד קרא אך לפי מש"כ התוס' בחולין (יב:) ד"ה ותבעי כו' דקראי דמביא הירושלמי הוה אסמכתא בעלמא א"ש

ועתה נשובה לדברינו שבארנו דלענין עבודה נראה ברור כיון דמיעטה התורה מאיש פרט לקטן דפסול לעבודה ושם ודאי הוא משום דאינו ב"ד דבעבודה בעי כונה ומתעסק פסול ובכל ד' עבודות בעי כונה כמ"ש התוס' ריש זבחים יעו"ש א"כ ה"ה נמי דממעטינן חו"ש ואם כן ע"כ צ"ל דהא דאמרינן בבכורות דחו"ש פסולין לעבודה משום דאינו שוה בזרעו של אהרן ע"כ מיירי בחרש שאינו גמור אלא שאינו שומע בלבד. ושוטה נמי שרק דעתו דלה וקלושה ומשונה משאר ב"א. אמנם ראיתי להגאון בעל נו"ב בתשו' א"ע (סי' נ"ג) דחתר ג"כ למצוא פשר דבר בחרש דמתני' דבכורות אי מיירי בחרש גמור או בחרש המדבר ואינו שומע ולענין מומי נשים מסכים שם דזה ודאי דחרש שאינו שומע לבד הוה מום והביא ראיה מפ' החובל (פה:) חרשו נותן לו דמי כולו וכתב מ"מ י"ל דלגבי כהנים לא הוה מום ומה דלא חשיב זה גבי מומין היתרים בנשים מבכהנים הוא משום דלא משכחת שתמצא חרשת אחר הקדושין והוא לא ידע דהאיך נתקדשה אם לא כשהוצרך לרמוזי וא"כ ראה ונתפייס אם לא כשנתקדשה ע"י שלוחה או בקטנה ע"י אביה וכ"ז לא שכיחי כו' עכת"ד ולפע"ד ראייתו מדלא חשיב במומים היתרים בנשים מבכהנים היא ראייה גדולה ג"כ דגם באינו שומע לבד הוה מום בכהנים ודחייתו לא ידעתי דבשלמא בשומא בפדחתה שפיר פרכינן שם בכתובות הא ראה ונתפייס משום דאסור לקדש עד שיראנה ומסתמא ראה אותה אבל בחרשת אפשר לומר דאף שראה אותה לא דבר עמה והקדושין קבלה ע"י אחר או ע"י אביה וגם אפשר שקבלה בעצמה הקדושין באופן שלא דברה ומהיכא תיתי לו למימר דאין זה שכיח. אלא נ"ל ברור דחרש דמתני' דבכורות מיירי באינו שומע לבד וכן מצינו בכמה מקומות דחרש מיקרי מי שאינו שומע לבד כמו בנדרים (עג.) אמרינן בברייתא ושמע אישה פרט לאשת חרש ומיירי בחרש שאינו שומע לבד יעו"ש ברא"ש ובש"מ וכן בסנהדרין (עא:) לענין בן סורר ומורה אמרינן שם ואמרו ולא אלמין כו' איננו שומע בקולנו ולא חרשין וכן במתני' יבמות שהבאתי למעלה חרש שנחלץ וחרשת שחלצה חליצתה פסולה פירשו הרמב"ן והריטב"א דלפי דעת הירושלמי ואפשר לומר גם להגמרא דידן מיירי באינו שומע לבד דזה נמי מיקרי שאינם בואמר ואמרה דבעי שתהא שומעת מה שהוא אומר לא חפצתי לקחתה וכן הוא שומע מה שהיא אומרת לא אבה יבמי ונפלאתי על מה שלא הביאו בשו"ע דעתם שאינו שומע לבד נמי פסול לחליצה אח"כ מצאתי שהגאון רעק"א העיר בזה

אח"ז ראיתי שמהתוס' דבכורות (לז.) ד"ה מה הפרט כו' מוכח להדיא דחרש דמתני' דבכורות מיירי באינו שומע לבד. דז"ל וא"ת מ"ש דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר ולקמן בפרק