מלבושי יום טוב חלק א יז

דבריהם מ"מ מום הוה שאינם שוים בזרעו של אהרן זה בדעתו וזה בשמיעתו. ולכך לא מחלי עבודה [וכהאי חרש ושוטה מיירי השו"ע או"ח בסי' קצ"ט ס"י בהג"ה דכתב שם וחרש ושוטה אם מכונים ומבינים מצטרפין לזימון אף שהחרש אינו שומע הברכות ועיין במג"א שפי' בשם הל"ח דמיירי בחו"ש שאינם גמורים יע"ש] אבל חרש ושוטה גמורים נראה דדינם כקטן ומחלי עבודה דהם לא הוי בכלל איש

והנה על כלל זה שכתבתי דבכ"מ דממעטינן מאיש פרט לקטן ה"ה דממעטינן חו"ש לכאורה יש לדקדק ע"ז מהא דאמרינן בקדושין (י"ט.) אשת איש פרט לאשת קטן ומוקמינן לה בבן ט' שבא על יבמתו ולשיטת רש"י ז"ל שם ביאתו קונה לו מה"ת קנין גמור וכן הוא שיטת הרמב"ן הביאו הה"מ בה' יו"ח פ"ה הי"ח והביא מהירושלמי ראי' לדבריו יעי"ש אך מדרבנן עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ונראה דהטעם הוא כיון דהתורה ממעטה מחיובי דאשת איש ע"כ עשו חכמים ביאתו רק כמאמר א"כ נראה פשוט דבחו"ש דאמרינן בתוספתא וכן הוא בר"מ ושו"ע דביאתו היא ביאה גמורה אף לפטור צרתו ודאי דחייבין על יבמתו שיבמה כעל א"א גמורה דאל"כ אמאי חלקו חכמים בין ביאת ב"ט לביאת חו"ש ולפי מש"כ דכל היכא דממעטינן מאיש פרט לקטן ממעטינן נמי חו"ש קשה דאמאי מחלקינן הכא בין קטן לחו"ש. והנה גם לשיטת התוס' נמי יש לדקדק דס"ל מדאימעט הכתוב מחיובא דא"א ש"מ דאין ביאתו ביבמתו קונה לו מה"ת יש להקשות נמי מ"ש חו"ש דקונין ביבמה קנין גמור ולא ממעטינן מאיש כמו קטן אך לשיטתם ז"ל י"ל כיון דהתורה הקנתה לו ולהכי א"צ דעת מסתברא לן דלא מיעטה התורה מאיש כ"א קטן כיון שאינו בר הקמת שם בביאתו. אע"ג דאין איסור בביאתו כמו שאמרו ביבמות (קיא.) מפני שהוא ראוי אח"כ להקמת שם משא"כ חו"ש דבני הקמת שם בביאתם נינהו מסתברא להו דלא ממעטינן מאיש. אבל לאחר העיון נראה דגם לפירש"י צ"ל דהא דממעטינן דאין חייבין מיתה על אשת יבם בן ט' הוא לא מטעם הגריעותא מפני שהיא אשת קטן והתורה פטרה ממיתה על אשת קטן. ז"א דא"כ כשיגדל אח"כ אף שלא בא עליה משהגדיל חייבין עליה מיתה וזה לא משמע כלל אלא הטעם הוא שביאתו הוא אף שקנה מה"ת מ"מ הוא רק כמאמר בגדול לב"ש ושארי תנאים דס"ל דמאמר קונה ג"כ קנין גמור מה"ת מ"מ אין חייבין עליה מיתה כמו דאמרינן להדיא בנדרים (עה.) וכן נראה דלמ"ד דס"ל דלב"ש מאמר אינה קונה קנין גמור לפטור את הצרה וגם נמי לא סגי לה בגט אלא דבעי נמי חליצה ה"ה ביאת ב"ט מה"ת נמי אינה קונה לפטור את הצרה ולא סגי לה בגט אלא בעי נמי חליצה [ומדרבנן עשו ביאת ב"ט כמאמר לדידן] והטעם הא דביאת ב"ט הוא מה"ת רק כמאמר ולא כביאת גדול משום דהוא אינו בר הקמת שם עדיין ולכך א"ש הא דלא ממעטינן מאיש רק קטן ולא חו"ש כיון דהם בני הקמת שם נינהו אין סברא לומר דביאתם לא יקנה קניין גמור אף לחייב עליה מיתה ואין להקשות לפי מש"כ דביאת ב"ט הוא כמאמר לב"ש אמאי כתב רש"י דהוא יורשה ומטמא לה הא במאמר ס"ל לרבה ביבמות (כ"ט.) דגם לב"ש אינו יורשה ומטמא לה. ואף לרבא דס"ל דלב"ש היא ספק נשואה לחלוק בנכסים אבל מ"מ ודאי נשואה לא והכא גבי ביאת ב"ט ס"ל לרש"י דעושה אותה כודאי נשואה. ונראה דשאני מאמר דהוא ע"י קדושין א"כ לא עדיפא מכל ארוסה דעלמא אבל הכא ביאת ב"ט שהוא קנה אותה ע"י ביאה אף שביאתו לא הוה כיבוס גמור מ"מ קנה אותה ליורשה ולטמא לה

אח"ז עיינתי ברמב"ן בחידושיו ליבמות (צו.) ונראה מדבריו שם דהוא מדקדק מדברי רש"י דקדושין דפי' דקנה רק ליורשה ולטמא לה ולא פירש לענין זה דסגי לה בגיטא מה"ת דע"כ כונת רש"י הוא דקנה רק לענין זה מה"ת אבל לא דסגי לה בגיטא וגם אינו פוטר צרתה וזהו ע"ד שפירשתי דהוא כמאמר לב"ש. אבל הרמב"ן השיג ע"ז שם וכתב וז"ל אך בזו יש, לעיין וכי היכן מצינו קונה לשאר הדברים ולא לדברים האמורין בפרשה לפטור בגט ולפטור צרה מן היבום אלא הכרעה שלישית יש לנו להכריע חוץ משתי הסברות של רש"י דמדאורייתא קונה אותה לכל דבר של יבום אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי ומתני' הכי קתני קנאה להצריכה גט לכשיגדיל כו' עכ"ל ונראה דכונת הרמב"ן הוא להשיג דהא שם (נו.) פליגי רב ושמואל בביאת שוגג דרב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן היבום אבל בתרומה לא אכלה וכן אינו יורשה ומטמא לה כדפי' שם התוס' וא"כ האיך אפשר לומר דביאת קטן תהיה להיפך דקנה ליורשה ולטמא לה ולא לענין דברים האמורים בפרשה ואני התבוננתי דבלא השגת הרמב"ן א"א לומר כן בדברי רש"י דכונתו הוא דקנה דוקא ליורשה ולטמא לה אבל לא דסגי לה בגט א"כ ע"י ביאת קטן הויא אשת שני מתים מדאורייתא כיון דלא פקע הזיקה מן הראשון ובעי עדיין חליצה או ביאה מן התורה להפקיע זיקה הראשונה וכיון שגם הקטן קנה אותה מה"ת א"כ הוה גם אשת הקטן מדאורייתא והויא אשת שני מתים גמורה ואמאי אמרינן שם דבעי חליצה ואין לומר דהוא מדרבנן כיון דחכמים עשו כמאמר לכך לא חלקו בין ביאה זו למאמר ובעי חליצה מדרבנן זה א"א לומר דהא רבא קאמר שם להדיא דהא דאינה מתיבמת הוא מטעם גזרה ומוכיח מן המשנה דגזרו על זיקת שני יבמין אף בלא צרה א"כ ע"כ דאין זה אשת שני מתים. ויותר קשה דאמאי ס"ל להמשנה (צו:) דהראשונה חולצת ולא מתיבמת והשניה חולצת ומתיבמת ואמאי הא הוה צרה דאשת שני מתים והאיך היא מתיבמת. ונפלאתי על מה דלא השיג הרמב"ן על רש"י מחמת קושיא זאת ואולי יש להרמב"ן שיטה אחרת בזה וס"ל דאף לב"ש דס"ל דמאמר קונה קנין גמור מ"מ לא הויא אשת שני מתים וזה דלא כדמשמע מדברי התוס' שם (כט.) ד"ה לא כו' ועיין בדברי רש"י שם (לא:) ד"ה אלא מדרבנן כו' ויש לי הרבה להאריך בזה ויבואר במ"א אי"ה

ע"כ נראה לפע"ד עיקר דגם כונת רש"י הוא כדברי הרמב"ן דמה"ת קנה בביאתו לגמרי לכל דבר וסגי לה בגט ופוטר צרתה מדאורייתא וכן נראה מדברי רש"י דנדה (מה.) דכתב שם דקנה וזכה בנכסי אביו. א"כ זה הוה מדברים האמורים בפרשה מ"מ נראה דאף לפי"ז יש לישב דברי רש"י דמה שהקשיתי דמ"ש ביאת קטן דממעט הכתוב ממיתה ולא ביאת חו"ש מטעם דקטן הוא אינו בר הקמת שם אכן מדברי הרמב"ן שם משמע דלא כדברי וס"ל דממעט הכתוב ממיתה משום דביאת קטן הוה בלא דעת לשם יבום דכתב שם וז"ל ומשמע (כצ"ל) דלרב דאמר קנה לכל בביאת שוגג כי פטר רחמנא אשת יבם ב"ט ממיתה גזרת הכתוב הוא ביבם [ב"ט] ולא בשאר שוגגין ולשמואל כשם שזו פטורה כן כולן פטורות משום לא ריבה הכתוב שוגג כמזיד אלא לדברים האמורין בפרשה ודילמא מהתם גמר לה עכ"ל אף שמדברי הרמב"ן הללו אפשר לדחות ולומר דגם הרמב"ן מודה דלרב הא דפטר הכתוב אשת יבם ב"ט ממיתה הוא משום דאינו בר הקמת שם אבל לאחר העיון ז"א דהא הרמב"ן שם (נא:) הביא דברי הראב"ד על קושית הראשונים דהקשו על דברי ר"ש דקאמר אם ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה ת"ל דאם ביאת הראשון ב"ט הוא ביאה א"כ אסורה לראשון משום שזינתה עם השני ותירץ הראב"ד שם כיון דהתורה פטרה אשת יבם ב"ט ממיתה א"כ אין דינה כא"א גמורה והרמב"ן השיג ע"ז וכתב וז"ל ולדידי לא נהירא דלרב דאמר לקמן (כו:) קנה לכל ואפי' בביאת חרש נמי קנה קנין גמור לכל קטן נמי ליקנו לכל וצ"ע עכ"ל. וכונתו להקשות דהא ודאי ביאת קטן נמי קנה לכל כמו בביאת חרש א"כ אין סברא לומר שלא תהא אסורה על בעלה בביאת אחר א"כ הרי מבואר להדיא בדבריו דס"ל דמה"ת אין לחלק