מלבושי יום טוב חלק א קעב

שרשים אף תוך שש עשרה אמה. וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמותר לקצץ אף תוך שש עשרה אמה. דתקנת יהושע לא היה אלא דוקא דיש לו רשות ליטע לכתחילה ואין זה גזל אבל מ"מ אם חבירו רוצה לחפור בורות שיחין ומערות מותר לקצץ אף שיש לחבירו מחמת זה הפסד היניקה א"כ אין סברא לומר דחשוב מחמת תקנת יהושע כמו שיש לו קה"ג בשל חבירו ועוד דאף אם נאמר דאסור לקצץ תוך שש עשרה אמה מ"מ כשיבש וחבירו ירצה להפסיק בשדה שלו בצונמא מפני איזה צורך ודאי דרשאי א"כ איזה קנין הגוף יש לו בשדה חבירו

ועוד נ"ל להביא ראי' משאר הפוסקים דאילן הסמוך למיצר לאחר תקנת יהושע מביא וקורא דהא הגמרא שם (כז.) פריך לעולא מקנה שלשה אילנות שמביא וקורא אע"ג דאין לו ע"ז אמה ומשני לא ט"ז אמה. ופירושו דלעולא קנה בשלשה אילנות שש עשרה אמה לכל צד מפני שזה הוא שיעור יניקה שלו. וכן מוכח מדברי התוס' שם ד"ה לא כו' דהקשו וז"ל וא"ת והא אמרי' בהמוכר את הספינה (פה:) גבי שלשה קנה קרקע וכמה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו וי"ל דהתם כשענפי האילן גדולים הרבה ויוצאין חוץ לשש עשרה אמה עכ"ל. והפוסקים לא הזכירו זאת וכתבו סתמא דקנה כמלוא אורה וסלו וע"כ משום דס"ל לפי מאי דקיי"ל כרבין אמר ר"י דאילן הסמוך למיצר מביא וקורא מטעם תקנת יהושע אין צריך לדחוקי דקנה שלשה אילנות קנה שש עשרה אמה אלא הא דמביא וקורא הוא מטעם תקנת יהושע. א"כ מוכח דתקנת יהושע מהני אף לקרות. אלמא דאף היכא דאין לו קנין הגוף בכל הקרקע נמי מביא וקורא. אך מזה קשה נמי למשב"ל דלפי דעת הסוברים דק"פ לבד לא מחוייב אף בהבאה מדאורייתא נראה ודאי דהדין עם הש"א דהיכא שאין לו קנין הגוף בכל הקרקע פטור מהבאת בכורי' דלא מיקרי אדמתך משום דזה דמי לשותפת עובד כוכבים. וזהו ע"כ שיטת הסוברים דאין ברירה הוא מטעם ודאי כדי שלא תקשה עליהם קושית התו' מגמרא דגיטין א"כ תקשה לפי"ז דאמאי בקנה שלשה אילנות מביא וקורא לדידן דלא קיי"ל כעולא ולא קנה אלא כמלוא אורה וסלו לבד והשאר מטעם תקנת יהושע א"כ אין לו קנין הגוף בכל הקרקע

אח"ז ראיתי דהר"ש בפ"א דבכורים מ"ו מפרש דברי הגמרא דב"ב דלא כהתוס'. ומפרש דהא דקאמר הגמרא לא ט"ז אמה פי' המתני' דקאמר בקנה שלשה אילנות מביא וקורא מיירי היכא דענפי אילנות גדולים הם ויוצאין חוץ לשש עשרה אמה וא"כ יש לו שיעור יניקה מקרקע שלו. ולפי"ד נסתר ראי' זו מה שהבאנו מהא דשלשה אילנות דמביא וקורא דאיכא למימר דלדידן דס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי אף לאחר תקנת יהושע אילן הסמוך למיצר מביא ואינו קורא כדעת הש"א והא דשלשה אילנות מביא וקורא מיירי היכא שענפי האילן הם גדולים ויוצאין חוץ לשש עשרה אמה אף לדידן דלא קיי"ל כעולא כדי שיהא כל השיעור יניקה שלו דבסתם אילנות כיון דלא קנה אלא כמלוא אורה וסלו בלבד מביא ואינו קורא כיון דאין כל שיעור היניקה מקרקע שלו. אך מדברי הרמב"ם דפסק באילן הסמוך למיצר מביא וקורא ודאי דמוכח כדברינו. והוא אזיל לשיטתי' דנראה דס"ל דבקנין פירות מחוייב בהבאה מדאורייתא

אח"כ התבוננתי דמאילן הסמוך למיצר אין ראי' לדברינו דהתם שאני כיון דעיקר האילן עומד ברשות עצמו א"כ עיקר יניקתו משל עצמו אע"ג דהשרשים יונקים, מחלק חבירו ואין לו בהם רשות רק על היניקה מ"מ מביא וקורא משום דלא קפדינן אשרשים ואזלינן בתר עיקר האילן. וכן איתא להדיא בירושלמי פ"ק דערלה ה"א דר"י משום ר' יוחנן דשרשים אין בהם ממש יעו"ש. וכן אמרינן בירושלמי ב"ב פ' שני ה"י שאם אומר שרשים עיקר הם לבכורים לא היה אדם יכול להביא בכורים מעולם מפני ששרשין של זה יוצאין לתוך שרשיו של זה ושל זה בשל זה לפום כן אמר ר' יסא בשם ר"י אין שרשי' לענין בכורים כלל. מ"מ אי לאו תקנת יהושע שלא יקפידו זע"ז על יניקת השרשים לא היה מהני מה דשרשים אין בהם ממש דהא מ"מ גם הם מסייעים ליניקת האילן וכיון דשם בהם תערובות איסור גזל אף שזה רק סיוע בעלמא לא היה מביא וקורא. אבל לאתר תקנת יהושע וכיון דשרשים אין בהם ממש מביא וקורא ולפי"ז ע"כ צ"ל כדברי הרמב"ן דס"ל דעולא דקאמר דכל תוך שש עשרה אמה גזלן הוא זה לא שייך כלל בפלוגתא דרבנן ור' יוסי דאין זה בכלל נזקין אלא בכלל גזל ונהנה הוא. והא דר' יוסי דקאמר זה נוטע בתוך שלו י"ל בחוץ לשש עשרה אמה אלא בתוך כ"ה אף שהוא מזיק לבור מ"מ מותר א"נ דר' יוסי מיירי במקום שאין עשוי לזרוע א"כ אינו מפסיד להיניקה. א"כ צריכה תקנת יהושע אף לר"י ואתיא דברי ר' יוחנן אף לר' יוסי דאנן פסקינן כוותי'. אבל עולא ס"ל דאע"ג דהיכא דסמך ברשות נמי אינו מביא וקורא כדמוכח מן הגמרא. וע"כ צ"ל משום דס"ל דשרשים יש בהם ממש ובעי קה"ג גם בהשרשים **(הג"ה

ומדי דברי בהאי ענינא לא אמנע לכתוב מה שנראה לפע"ד לפרש הסוגיא לולי דברי הראשונים ז"ל. דקאמר שם אמר ר"פ אמרי ליה כולהי ולא יכילי לי'. ופירש"י שם הבאתי לי' ראיות הרבה שלא יקוץ. ולא פי' איזה ראיות הביא לי' שלא יקוץ השרשים מה דבהדיא מפורש במשנה להיפך. והתוס' בד"ה עד כו' דחקו שם בשם הר"מ והר"ת בזה. ע"כ נראה לפע"ד לפרש הסוגיא כן דר"פ היה לו דקלים ברשות. היינו שלקח הדקלים מר"ה בדר"י גופא או ממי שמכר הקרקע לרה"י בדר"י. ור"פ סובר דהא דקאמר המשנה דהיכא דשרשים יוצאים בתוך של חבירו מותר לקצוץ זה הוא דוקא היכא שנטע שלא ברשות סמוך למיצר של חבירו. וס"ל דמותר לסמוך אף לרבנן כיון דעדיין ליכא בור בתוך של חבירו. וזה כאביי בריש פ' לא יחפור דס"ל דמותר לסמוך. אמנם ר"ה בדר"י ס"ל כרבא דאסור לסמוך אף דליכא בור. א"כ ע"כ המתני' דהיו שרשים יוצאין בשל חבירו איירי בלוקח. וכן פי' התוס' שם (יח.) ד"ה היו שרשיו יוצאין יעו"ש, א"כ לפי"ז מוכח דאף בלוקח מותר לקצץ היכא דרוצה לחפור בורות שיחין ומערות. ולפי"ז נתפרש היטיב מה דקאמר לי' ר"פ אמרי לי' כולהי ולא יכילי ליה. דר"פ הביא לי' הרבה ראיות מה שמביא הגמרא למעלה בריש פ' לא יחפור לדחות דברי רבא דס"ל דאסור לסמוך אף היכא דליכא בור. וא"כ מסתברא דהמתני' מיירי דוקא בסמך שלא ברשות אבל בלוקח כיון דעביד ברשות אסור לקצץ להפסיד היניקה של חבירו. ולא יכילי לי' משום דדחה לי' מה שדחה למעלה לקיים דברי רבא דאסור לסמוך. א"כ ע"כ מיירי מתני' בסמך ברשות. ולפי"ז נוכל לפרש בפשיטות לבתר דנפיק הוא ר"ה בדר"י על דרך שפי' הרי"מ והראב"ד דחזר ר"פ דאמאי לא דחה לי' דאף לפי דברי ר"ה בדר"י דמפרש דמתני' ע"כ מיירי בלוקח הא איכא למימר דהא דמותר לקצץ לצורך בורות שיחין ומערות הוא דוקא חוץ לשש עשרה אמה משום דאינו מפסיד ליניקת האילן של חבירו. מ"מ שלא לצורך כלל אסור לקצץ השרשים משום דמהני קצת גם חוץ לשש עשרה אמה להאילן. אבל תוך שש עשרה אמה כיון דמפסיד בזה האילן והוא סמך ברשות אסור לקצץ. ואיכא למימר לפי"ז דאף כשרוצה לחרוש ומעכב החרישה אינו רשאי להעמיק שלשה דגם בזה מפסיד השרשים של האילן. ובזה יתיישב מה שהשיג הרשב"א שם בש"מ על פירוש זה. אח"כ מצאתי בש"מ מה שהביא הגליון התוס' בשם מהר"ם ולפ"ד נראה דכונת מהר"ם הוא לפרש דברי הגמרא כמש"פ. וז"ל מהר"ם אומר דאמרי לי' מכלהו היינו מכלהו בבי דמתני' דכי ליכא סמיך ולא יכילי ליה ודחה לי' כדדחה לעיל דכי ליכא נמי לא סמיך. והמשרה וירק נמי דחה לו בלוקח כדדחה ר"פ לעיל. והגליון התוס' השיג עליו וכתב וז"ל ואינו נ"ל דהא כי סמיך נמי לאביי תנן במתני' דקוצץ ויורד ולרבא נמי פי' לעיל דקוצץ ויורד איירי בלוקח ועוד דר"פ היכא הוה מייתי לי' דכי ליכא סמיך והוא עצמו מוקי לעיל בלוקח אבל לעולם סבר כי ליכא נמי לא סמיך עכ"ל. ולפי מש"פ בכונת מהר"ם השגה הראשונה ליתא כלל. ומה שהשיג עליו עוד דהא ר"פ עצמו מוקי בלוקח גבי משרה וירק. זה אינו קושיא דאיכא למימר דר"פ קיבל מיני':

)**