מלבושי יום טוב חלק א טז

עמוק וצריכה עיון ושמעתתא כזו בעי צילותא רבה. אך מה שראיתי מה שכתב בזה מחותני הגאון שיחי' דאפי' אם נאמר דלא הוה שוטה גמורה מ"מ הוה מום דרוב ב"א מקפידים ע"ז ומצינו דבמקח וממכר כל שב"א מקפידים עליו הוה מום גמור ומבטל המקח אמנם הגאון מהר"י אלחנן נ"י אב"ד דקאוונא השיב עליו וז"ל שאין לדמות מו"מ לקדושין דהא במכירה איסור דרבנן מבטל המכירה באם המקח הוא בעין. ודבר האסור מה"ת באינו בעין מבטל המקח כמבואר בחו"מ סי' רל"ד ואלו בקדושין אף בחייבי לאוין שלא הכיר בה לא נתבטלו הקדושין כמבואר בספרי בארוכה עכ"ל. הנה מה שהחליט הגאון מהרי"א דמום דאיסור לא הוה מום לגבי קדושין כבר בארתי למעלה בארוכה בע"ה וישבתי הדברים על נכון דודאי מום דאיסור הוה מום גדול אף באיסור דרבנן גם לגבי אישות כיון דאין ראוי לדור עמה. אך הא דבח"ל ושניות אף שלא הכיר בה בעי גיטא הוא מטעם כיון דלא דרש וחקר אחריה א"כ נראה דערב לו המקח אף באיסור. והדין עם מחותני הגאון שיחי' דגבי קדושין נמי במה שרוב בני אדם מקפידים ודאי דהוה מום כמו לגבי מו"מ. מ"מ נראה לפע"ד דבנ"ד א"צ לכל זה כיון שהעידו עליה שראו אותה בשגעון וטירוף הדעת מקודם אף דלא היו בה הדברים מסימני שוטה דחשיב הגמרא בחגיגה וא"כ אינה שוטה גמורה מ"מ כיון דיש לה טירוף הדעת א"כ היא משועממת ובמשועממת מצינו להדיא בתוספתא דג"כ הוה מום גמור. דז"ל התוספתא פ"ז דכתובות [הובא בתוס' ב"מ (פ.) ד"ה היו] א"ל קדש לי את בתך ע"מ שאין בה מומין א"ל שוטה היא נכפית היא משועממת היא אם אמר לו אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות ע"כ. ונראה להדיא מהתוספתא ששוטה ומשועממת תרתי נינהו דמשועממת נקרא כל שעושה מעשים של שגעון שהמה זרים ונפלאים בעיני הבריות וכמו שמצינו ב"ב (ט:) עולא משגש ארחתי' דאימה ופירש"י משגש לשון מהומה ושגעון. אלמא כיון שעשתה דבר משונה שהוציאה דדיה שאין דרך נשים לעשות כן בפני אנשים נקרא שיגוש ומשום שיש לה בלבול הדעת במוח נקראת משועממת. אבל שוטה נקרא כל שיש לה הסימנים דחשיב בגמרא דחגיגה

ואין לומר בנ"ד כיון שחולי זו הוה לה בעתים ידועים ולא בתמידיות אין זה מום ז"א דלא מבעי בנשים דמסתברא כיון שזה מום אפי' לפרקים נמי הוה מום דכיון דאיכא זמן שהוא נחשב לגבה מום, א"כ יוכל הבעל לומר אין אני רוצה לדור עמה וכן מוכח מהגמרא כתובות (עה.) דקאמר רב אשי זיעה אמזוהם קרמית התם גבי כהנים אפשר לעברה בקיוהא דחמרא ומריח הפה נמי אפשר דנקיט פילפלא בפומא ועביד עבודה אבל גבי אשה לא אפשר ופרש"י אבל גבי אשה שמדבר עמה כל שעה א"א אלמא דבאשה בעינן שתהא ראויה לו כל שעתא וא"כ גם מום לפרקים נמי הוה מום ואפי' בכהנים נלע"ד דמקרי ג"כ מום אם הוא משועמם לפרקים. דהנה לכאורה קשה דהא בתוספתא חשיב לשוטה ומשועממת לתרתי גבי נשים ולגבי כהנים לא מצינו דחשיב המשנה אלא שוטה לבד. וזה א"א לומר דגבי כהנים לא מקרי משועמם מום. א"כ אמאי לא חשיב לה הגמרא בכתובות גבי מומין היתרים בנשים מבכהנים. אע"כ נראה דהא דחשיב במשנה בכורות (מד:) רוח קצרית באה עליו הוא שאחזתו רוח שגעון וטירוף וכן פרש"י שם בגמ' דמפרש רוח קצרית רוח בן נפלים. וכתב רש"י ע"ז רוח שטות ט"י שד. וזה פשוט דע"י שד הוא לאו דוקא דה"ה אם אחזתו רוח שגעון וטירוף ע"י חולי [ועיין מעילה (יז:) וברש"י שם ד"ה עאל] וזהו משועמם דחשיב בתוספתא לגבי שוטה דחשיב במשנה שם (מה:) וכיון דקתני רוח קצרית באה עליו והלשון של באה עליו משמע להדיא שהוא משועמם לפרקים אלמא דמשועמם לפרקים הוה מום אפי' לגבי כהנים וכ"ש שהוא מום בנשים

ויותר עלה בדעתי לומר דגם חולי מרה שחורה שאינו עושה שום שגעון וטירוף רק שלבו תמה עליו ויושב בדול מן הבריות. והוא רק בעצבון. נמי מקרי משועמם. ובנשים ודאי דהוה מומא דהא איתא בסוטה (כד:) איש לרבות אשת שעמום. ופירש"י ז"ל לקוי בתמהון לב וכן תרגם אונקלס על קרא דתמהון לבב ובשעממת ליבא אלמא דגם חולי מרה שחורה הוה בכלל משועמם שהוזכר בתוספתא גבי מומי נשים ואפי' לגבי כהנים נראה דהוה מום דהא כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהב"מ הט"ז) וז"ל מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים הוה מום עכ"ל. ופי' של רוח רעה מפרש הוא בעצמו בפי' המשנה בפרק ב"מ וז"ל רוח רעה יש מן החולי הנזכר שיברח החולה ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור או כשיתחבר עם ב"א. וישתעשע ותנוח נפשו בחושך ובהתבודדת בעת השתוממת והדבר הזה נמצא בבעלי המרות עכ"ל וכן פירש"י ז"ל שם במשנה לפי' הס"א. ונראה מן פשטות הרמב"ם ז"ל דמפרש רוח קצרית דחשיב במומי כהנים וקאמר בגמרא רוח בן נפלים. שהוא חולי מרה שחורה דאל"כ מניין יצא להרמב"ם לומר דבר שלא הוזכר בגמרא אמנם בפי' המשנה בבכורות שם פירש וז"ל ורוח קצרית מקרה מחמת מרה השחורה כגון הנקראים בלשון ערב ממלבנין ואמדמין שגברה עליהן המרה השחורה כ"כ עד שנפסדו פעולת הגוף וכוחותי' עכ"ל נראה להדיא מדבריו אלו דדוקא מרה שחורה כי האי הוא דהוה מומא משום דלפעמים נשאר בלי הרגש מחמת החולי אבל מרה שחורה לבד לא הוה מומא [וצ"ע דבחיבורו לא הזכיר כלל רק רוח רעה מבעתו. דמשמע דמרה שחורה לבד נמי הוה מומא] וגם הרע"ב פי' שם שרוחו קצרה מחמת המרה שחורה הגוברת עליו לפרקים ונשאר בלי הרגש וא"כ לפי דבריהם לא הוה מום בכהנים מי שיש לו חולי מרה שחורה לבד. וכן משמע מדברי רש"י שהבאתי לעיל דפי' על רוח קצרה רוח שטות ע"י שד דפשטיות דבריו נראה דאחזתו רוח שגעון וטירוף ולא מרה שחורה לבד אך לפי"ז הדק"ל אמאי לא חשיב משועמם מחמת מרה שחורה לבד במומין היתרים בנשים מבכהנים דהא בנשים נראה דודאי הוה מום כיון דחשיב בתוספתא במומי נשים משועמם ובארנו דמי שיש לו חולי מרה שחורה נמי מקרי משועמם

ע"כ נ"ל לאמר דבר חדש דאף דפשטיות המשנה דבכורות דחשיב במומי כהנים חרש ושוטה הוא לכאורה דאיירי בחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר ובשוטה גמור כאותו דחשיב בחגיגה אבל אחר העיון נראה דז"א דקשה לי טובא דהא לא חשיב שם אלא מומין היתרים באדם מבהמה ופסולין רק משום שאינם שווים בזרעו של אהרן וע"כ לא מחלי עבודה ואם איתא דמיירי בחרש ושוטה גמור א"כ הלא דינם בכ"מ כקטן. וקטן הא עבודתו פסולה וכמו שמוכח מגמרא חולין (כד:) דממעטינן שם מאיש פרט לקטן דאינו בר עבודה. וא"כ פשיטא דעבודתו פסולה וזה פשוט בכמה מקומות בש"ס דהיכא דממעטינן קטן מאיש ממעטינן נמי חרש ושוטה ולגבי עונשין ממעטינן דקטן אינו בר עונשין מאיש אשר יעשה מכל חטאת האדם ממעטינן נמי מהאי קרא חרש ושוטה וכן גבי הא דאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן נמי ממעטינן כולהו מחד קרא מדכתיב איש כי יתן. וכן לענין שליחות ממעטינן דחשו"ק אינם בני שליחות מדכתיב ויקחו לכם איש שה עיין רש"י גיטין (כג.) ד"ה דלאו וא"כ כ"ש לענין עבודה כיון דקטן אינו בר עבודה משום דלא מיקרי איש ה"ה נמי חרש ושוטה ומחמת זה לפע"ד מוכרח לומר דחרש ושוטה דחשיב בבכורות לא מיירי אלא בחרש ושוטה שאינם גמורים. חרש מיירי שאינו שומע בלבד. ושוטה מיירי שדעתו צלולה רק שהיא דלה וקלושה הרבה [עיין בשו"ע סי' מ"ד ס"ב בהגה' ר"י בשם הרמ"ה] ואף שדינם כפקחים לכל