מלבושי יום טוב חלק א קסח

שעות ולמעלה אפי' בחטי קורדניתא אין חוששין לקדושין. ורש"י פי' שם דהביא ראי' דאפי' איסור דרבנן לאו ברשותו קאי דמשש ולמעלה משמע מתחילת שש. אבל התוס' הקשו ע"ז דהא משמע שם דמשש ולמעלה הוא מסוף שש. ע"כ פי' ר"ת דחטי קורדני' שהן קשין והוה חמץ נוקשה שאינו אסור אלא מדרבנן ולא נתפרש הטעם דאמאי הן חמץ נוקשה ומדברי הריב"ש סי' ג' נראה דלכך הוה חמץ נוקשה כיון שהן שרירין ויבשין עדיין לא החמיצו חימוץ גמור אף שבא עליהן מים דז"ל שאין נוקשה אלא ג' מיני אומניות הנזכרין במשנת אלו עוברין שאינן ראוין לאכילה או שמא אינו עדיין חמץ גמור כגון שאור או לפי' ר"ת חטי קורדניתא דשרירין ויבשין אם נפל עליהם מים כו' עכ"ל ונראה דפירושו הוא כיון שהם קשין א"כ עדיין לא נתבקעו דהבקוע אינו בא רק מחמת הנפוח וזה א"א רק אחר שנתרכך. וכן משמע מדברי רש"י פסחים (מ.) ומיירי שנפל עליהם מים ומינח נייחי דאסורין אפי' לא נתבקעו לכך אינו אסור אלא מדרבנן בלבד כיון דעדיין לא נתבקעו לא החמיצו חמץ גמור: ומזה יצא להרמב"ם מה דכתב שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מד"ס אך מדברי הר"ת נראה דס"נ דדוקא היכא דהן שרירין ויבשין ולא נתבקעו שם לא הוה אלא חמץ נוקשה בלבד. אבל בכל חטים כיון שנשרו במים הוה חמץ גמור מטעם ספק לכה"פ וכן נראה מדברי שאר הפוסקים. אבל הרמב"ם ס"ל דבכל חטים כ"ז שלא נתבקעו לא הוה חמץ גמור והא דנקט חטי קורדניתא לרבותא נקט דאף בחטי קורדניתא כיון שנבללו במים אין חוששין לקדושין וכ"ש בשאר חטים אבל בשאר חטים נמי אינו אלא חמץ מד"ס בלבד וכיון שאינם אלא חמץ מדרבנן בלבד ולא עבר עליהם בב"י וב"י אינם אסורין לאחר הפסח כמו שפסקו הפוסקים בכל חמץ נוקשה דמותר לאחר הפסח בהנאה

עוד נוכל לצרף לזה שיטת הי"א שהביא הרי"ף דפסקו הלכה כשמואל דדוקא נתבקעו ממש והמעיין שם בדברי הרי"ף יראה להדיא דלא ס"ל החילוק של רבינו אפרים דמחלק בין לתיתה כיון דעסק בה לא אתא לידי חימוץ אבל היכא דמינח נייחי אתא לידי חימוץ וכן הר"ן לא ס"ל חילוק זה וע"כ הוכרח לתרץ האי עובדא דארבא דטבע בחישתא דאסרה משים דהיו בהם קצת חטים מבוקעות יעו"ש א"כ לפי"ד כיון דחטים הללו הן אינם מבוקעות אעפ"י שנכבסו במים אינם אסורין כלל ומכל הני טעמי נראה שיש להקל דמותר לומר להעובד כוכבים אחר הפסח טול אתה היפות ואני הרעות אך לפי טעמים הללו מחוייב הישראל אח"כ לקנות מן הא"י מחצית מן החטים היפות ולחלוק עמו ולמכור להא"י באופן שלא יהא חשש שיאכל ישראל מהם משום דמחמת טעמים הללו קשה להקל חלק של הישראל בחטים היפות אף באכילה דהא גם בחמץ נוקשה לאחר הפסח דעת החק יעקב בסי' תמ"ז שאין להתירו רק בהנאה ולא באכילה יעו"ש דכן מבואר להדיא בתשובת הריב"ש סי' ג' בשם הרמב"ן דמתיר חמץ נוקשה לאחר הפסח אוסר אותו באכילה א"כ גם הכא אין אנו יכולין להתירו רק בהנאה ולא באכילה והחלק של הא"י מותר אף באכילה אך מ"מ נ"ל להתיר בין היפות ובין הרעות אף באכילה כי לפעד"נ דרוב הפוסקים ס"ל דיפות ורעות הוה חד מינא אף שאפשר לחלוק היפות והרעות לשנים. א"כ אמרינן ברירה בדרבנן גם בזה כנ"ל בזה: כ"ד יו"ט ליפמאן הכהן סימן י בה בררנו בע"ה דין ברירה בתרי מיני ומה מיקרי תרי מיני ועכשיו נבאר דין ברירה דחד מינא. ומד' אבקש עזר שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה וזה החלי

שאלה ישראל ואינו ישראל שקנו חטים מכובסין בשותפות והיו מונחין תחת יד הישראל ולא קבל אחריות ושבח הישראל ולא מכר חלקו קודם הפסח. ובא לשאול בפסח כיצד יעשה אם מחוייב ליתן מעות להא"י להניח לו לבער גם חלקו ביון דאנן קיי"ל דא"ב. או לא

תשובה הנה זה תלוי בפלוגתא דרבוותא אי הא דאמרינן אין ברירה בדאורייתא אי זה מטעם ודאי היינו כיון דאמרינן אין ברירה א"כ אף לאחר החלוקה אמרינן דבכל חלק וחלק איכא מחצה שלו ומחצה של חבירו או מטעם ספק כיון דא"ב א"כ אולי הגיע חלקו שלו לחבירו וחלק חבירו הגיע לו. דאי אמרינן דאין ברירה מטעם ודאי בנ"ד צריך לבער גם חלק הא"י כיון דבחלק הא"י יש מחצה של הישראל המחוייב לבער א"כ בודאי צריך ליתן מעות לא"י להניח לו לבער גם חלקו. אמנם אי אמרינן דא"ב מטעם ספק אינו מחוייב לבער בנ"ד רק חלקו מה שמגיע לו אבל חלק הא"י אינו מחוייב לבער כלל משום דעל חלק של הא"י יש ס"ס חדא שמא הגיע להישראל חלקו באמת. ואת"ל שמא הגיע לו חלק של הא"י וחלק של הישראל נשאר ת"י הא"י שמא החטים הללו אינם חמץ כלל. ואין לומר כיון דאם נתיר חלקו של הא"י מטעם ס"ס שלא יהא צריך לבערו א"כ מטעם זה הא אפשר להתיר גם חלקו של הישראל מה שיחלוק לו הא"י שלא יצטרך לבער בפסח משום דשמא הגיע להישראל החלק של הא"י (והישראל ע"כ אין כונתו לזכות בזה בפסח כדי שלא יעבור עליו בב"י) ואת"ל דזהו חלקו של הישראל אולי אין זה חמץ כלל וכיון דעל כל חלק וחלק יש ס"ס דסתרי אהדדי א"כ מטעם זה א"א להתיר שניהם וע"כ צריך לבער גם חלק הא"י ז"א דל"ד חלק של הא"י לחלק של הישראל משום דאלים חלק של הא"י טפי להתירא מחלק של הישראל דהא חלק של הא"י מותר בכל אופן בין אי אמרינן יש ברירה ובין אי אמרינן אין ברירה. דאי אמרינן יש ברירה ודאי דמותר כיון שהגיע לו חלקו באמת ואי אמרינן אין ברירה מותר מטעם ס"ס. אבל חלקו של הישראל הא א"א להתיר מטעם ס"ס אלא דוקא אי אמרינן אין ברירה אבל אי אמרינן יש ברירה אסור והא איכא גדולי הפוסקים דפסקו דאף בדאורייתא אמרינן ברירה כמבואר ביש"ש בקונטרס הברירה שלו. ואף דאנן קיי"ל כרוב הפוסקים דפסקו דבדאורייתא לא אמרינן ברירה מ"מ ודאי בזה אלים להתיר חלק של הנכרי מחלק הישראל כיון דחלק של הא"י מותר בין למ"ד יש ברירה ובין למ"ד אין ברירה. אבל חלק של הישראל אינו מותר אלא רק למ"ד אין ברירה אבל למ"ד יש ברירה אסור

ועוד הא חטים הללו כיון דלא נתבקעו אע"ג דנתכבסו במים אינם רק ספק חמץ א"כ למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא אין צריך לבערם אלא מדרבנן. וכיון דאין צריך לבערם אלא מדרבנן אמרינן בזה ברירה (אע"ג דחמץ בפסח עיקרו דאורייתא ומדברי התוס' דעירובין (לז:) ד"ה מאן האי תנא כו' נראה דבזה לא אמרינן ברירה. מ"מ כבר האריכו בזה גדולי האחרונים לבאר שנראה דבדרבנן אף שעיקרו דאורייתא אמרינן ברירה) ואז ודאי חלקו של הישראל אסור וחלקו של הא"י מותר א"כ מכל הני טעמי אלים חלק של הא"י להתיר מחלק של הישראל. וכיון דאלים חלק של הא"י להתיר יותר מחלק של הישראל א"כ למ"ד אין ברירה מטעם ספק יש לנו להתיר חלק של הא"י מטעם ס"ס וחלק של הישראל אסור ולא שייך למיפרך מאי חזית להתיר חלק זה ולאסור חלק זה כיון דבחלק הא"י יש סברות יותר להתיר וכה"ג כתב הגאון בעל ש"א בסי' צ"א יעו"ש: על בן נתתי לבי לבאר כלל זה אי אין ברירה מטעם ודאי או מטעם ספק

הנה הגאון בעל ש"א בסי' צ' האריך בכלל זה והביא דברי התוס' דגיטין סוף פ' השולח מה שהשיגו על פירש"י ז"ל דס"ל דא"ב מטעם ודאי (ואני אבאר לקמן בס"ד בסי' ט"ו