מלבושי יום טוב חלק א קסז

מקלינן בזה משום דהוה ספיקא דרבנן ולקולא וכיון דהחטים הללו אינם אלא ספק חמץ בלבד לדעת רוב הראשונים א"כ יש לחקור בנדון זה אם הם אסורין לאחר הפסח מחמת חמץ שעבר עליו הפסח או לא דהנה המג"א בסי' תמ"ט פסק דספק חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה ועיין בחק יעקב שם דמתיר אף באכילה אך משם אין ראי' דהתם נפל הספק אם זהו חמץ שעבר עליו הפסח או לא א"כ נולד הספק באיסור דרבנן בלבד לכך מקלינן בספיקא אבל הכא כיון דהספק נולד בדאורייתא אם מחוייב לבערו בפסח או לא. א"כ אף שעתה הוה הספק מדרבנן מ"מ יש להחמיר וכן מצאתי בתשובת רעק"א סי' מ"ט שכתב דבספק חמץ ובספק מצה אם עבר עליו הפסח אם הוא אסור או לא זה תלוי בדברי מהריב"ל דס"ל כיון דהספק נולד מתחילה בדאורייתא א"כ קם דינא ודינו כודאי דאורייתא א"כ ה"נ כיון שנולד הספק מקודם אם זה חמץ או לא אף לאחר הפסח נמי אסור יעו"ש ולפי דברי הגאון הנ"ל אין להתיר כנ"ד אלא בכה"ג שלא נודע כלל שנתכבסו החטים עד לאחר הפסח אז יש להתיר מטעם הנ"ל משום דכיון דלא נודע הספק אלא לאחר הפסח ואז הוא מדרבנן אז יש להקל כמו בספק אחד בגופו וספק השני ע"י תערובות דפסק הש"ך בהפ"מ סמכינן על דעת הפוסקים דאם לא נודע התערובות אלא לאחר שנתערב דמותר מטעם ספיקא דרבנן לקולא [ומה שכתב הגאון הנ"ל דבשלו בכלים ספק טריפה אסור אף שנודע לאחר מעל"ע ע"כ כונתו בלא הפ"מ] אבל הכא בנ"ד כיון שנודע שנתכבסו במים מקודם א"כ נפל הספק עליהם בפסח אם הם חמץ או לא

מ"מ נראה דאפשר לומר דזה תלוי בפלוגתא דרבוותא אי ספיקא דאורייתא לקולא מה"ת או לא דלפי שיטת הפוסקים דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא א"כ ספק חמץ או לאו אינו חייב לבערו בפסח מה"ת אלא רק מדרבנן בלבד. א"כ זה הוה כחמץ נוקשה דג"כ מדרבנן מחוייב לבערו מ"מ פסק הריב"ש בשם הרמב"ן והר"ן דחמץ נוקשה לאחר הפסח מותר. וכן פסקינן בשו"ע סי' תמ"ז סי"ב ועיי"ש במג"א מה שכתב לחלק בין חמץ שהפקיד הישראל אצל העובד כוכבים שלפי דעת הגאונים אינו מחוייב לבערו אלא מדרבנן מ"מ הוא אסור לאחר הפסח כדאמרינן בגמרא גבי עובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו ש"ה כיון דזה הוה חמץ גמור ולא עשה כמו שצוו חכמים לבערו אף שמדאורייתא יצא בזה שהוציא מרשותו מ"מ קנסו אותו אבל היכא דחמץ זה אינו חמץ גמור ואינו עובר עליו כ"א מדרבנן בזה לא קנסו חכמים וא"כ ה"נ בספק חמץ או לא כיון דמדאורייתא אזלינן לקולא ואינו צריך לבערו א"כ איכא למימר דלאחר הפסח מותר כיון דחמץ זה אינו צריך ביעור רק מדרבנן בלבד. ובכה"ג לא קנסו חכמים שיהא אסור לאחר הפסח והא דפסק מהריב"ל בעובדא דידיה דהיכא דנתבשל בכלים ספק עריפה אסרינן אותם אף לאחר מעל"ע כיון דהספק נולד בדאורייתא ולא חילק בין למ"ד דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא או לא ש"ה דאפי' למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא מ"מ כיון דמדרבנן ודאי דאסור א"כ זה לא גרע מאיסור דרבנן בלבד שנתבשל בכלים דג"כ בודאי אסור אף לאחר מעל"ע. אבל לענין חמץ לאחר הפסח כיון דמקלינן בחמץ דרבנן אע"ג שצריך לבערו מ"מ אם עבר ולא בערו לא קנסו א"כ ה"נ בספק חמץ למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא מסתברא למימר דגם בזה לא קנסו כיון דלא עבר אדאורייתא

אבל לאחר העיון נראה דז"א דיש לחלק בין ספק חמץ אף למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ובין חמץ נוקשה דלפי דעתי נראה דעיקר הטעם דס"ל להרמב"ן והר"ן לחלק בין חמץ שהפקיד אצל העובד כוכבים אע"ג דאינו עובר עליו רק מדרבנן לפי דעתם ומ"מ אסור לאחר הפסח ובין חמץ נוקשה דג"כ צריך לבערו מדרבנן מ"מ לאחר הפסח מותר הוא מטעם זה דס"ל דלא קנסו חכמים לאסרו לאחר הפסח אלא היכא דעבר עליו בב"י וב"י בין מדאורייתא כגון שהשההו בביתו ולא בטלו אי נמי מדרבנן כגון שבטלו או שהפקידו אצל עובד כוכבים וכן כתב הר"ן להדיא בפ' כ"ש אבל בחמץ נוקשה אע"ג דאמרו חכמים שצריך לבערו זה אינו רק מטעם שלא יבוא לאכלו אבל לא גזרו דגם על חמץ נוקשה יהא עובר בב"י וב"י כמו בחמץ גמור [ולפי מאי דאמרינן דגזרו חכמים בחמץ נוקשה שצריך לבערו כדי שלא יבוא לאכלו בלבד ולא גזרו עליו שעובר בב"י וב"י א"כ נראה לגבי חמץ של עובד כוכבים שהפקיד אצל ישראל וקבל עליו הישראל אחריות דאם הוא חמץ נוקשה אינו צריך לבערו אף מדרבנן אלא עושה לו מחיצה ודי] וכיון דלא גזרו בזה חכמים כלל שיהא עובר על חמץ נוקשה בב"י וב"י לכך לא קנסו חכמים בזה לאסרו לאחר הפסח ולא דמי כלל לחמץ של ישראל שהפקיד אצל עובד כוכבים דהתם גזרו חכמים שיהא עובר עליו בב"י וב"י כמו שהשההו בביתו א"כ בספק חמץ או לאו התם נמי אף למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא מ"מ מדרבנן הוא עובר בב"י וב"י א"כ הוא אסור לאחר הפסח כיון דעבר אדרבנן

אך מ"מ בנ"ד כיון שהם היו מונחין ת"י הנכרי בפסח יש לצדד ולהקל כיון שהחטים אינם אלא ספק חמץ בלבד לדעת כמה רבוותא דהא דעת הגאונים וכן הסכימו הרמב"ן והר"ן לשיטתם דישראל שהפקיד חמצו אצל הא"י אינו עובר עליו מה"ת רק מדרבנן בלבד מחוייב לבערו. א"כ אפשר למימר דזהו דוקא בחמץ ודאי אבל בספק חמץ או לאו כמו נ"ד אינו מחוייב לבערו כלל אפי' מדרבנן כיון דכל ספק דרבנן אזלינן לקולא אע"ג דהיכא דיש בביתו ספק חמץ ואף שבטלו מ"מ מחוייב לבערו כדמוכח להדיא בפסחים (ט:) גבי ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ושקיל ולא ידעינן אי מצה שקיל או חמץ שקיל דאמרינן שם דהיינו ט' חנויות ולפי שיטת הרמב"ם שם איירי אף שבטלו מ"מ מחוייב לבדוק א"כ כ"ש שמחוייב לבערו ואף לפי שיטת התוס' ושאר הפוסקים וכן פסק העור דהיכא דבטלו אינו מחוייב לבדוק כיון דאז לא הוה אלא רק ספיקא דרבנן מ"מ נראה מדבריהם להדיא רק דאינו מחוייב לבדוק אחריו אבל מ"מ ודאי מודים בזה להרמב"ם דאם מצאו מחוייב לבערו ולא אמרינן כיון דבטלו א"כ הבעור שלו אינו רק מדרבנן והוה ספיקא דרבנן לקולא למה צריך לבערו כלל ש"ה דעל בטול לא רצו חכמים לסמוך ע"ז כלל כמו שכתב הר"ן ריש פסחים משום שבטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאהו מלבן לגמרי א"נ החמירו חכמים בזה משום שלא יבוא לאכלו ולכך אם מצאו ודאי מחוייב לבערו ולדעת הרמב"ם מחוייב ג"כ לבדוק אחריו אבל הכא כיון שהחמץ אינו ברשותו ולפי שיטתם מדאורייתא אינו עובר עליו רק שהחכמים גזרו שלא יבוא להקל מזה אף שיהא ברשותו א"כ איכא למימר דלא גזרו חכמים אלא רק בודאי חמץ אבל לא בספק חמץ ואף שהכא היה מונח ת"י שותפו הא"י והא"י הא לא קבל עליו בפירוש אחריות ובדברי הרא"ש מבואר דלא הקילו הגאונים אלא דוקא היכא שקבל הא"י אחריות עליו בפירוש אמנם הא כבר האריך בזה הגאון בעל ש"א ומכריח דדעת הגאונים הוא דאפי' בלא קבלת אחריות נמי אינו עובר עליו הישראל. וכן הסכימו האחרונים לדבריו הרי יש לנו קולא גדולה לצדד שאפשר להתיר אף חלק הישראל לכה"פ בהנאה לאחר הפסח לפי כמה שיטות הראשונים

עוד יש לצרף לזה שיטת הרמב"ם דדעתו דכ"ז שלא נתבקעו אף שבא עליהם מים ומינח נייחי אינן אסורין אלא מד"ס דז"ל הרמב"ם בה' חו"מ פ"ה ה"ח תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים כו' ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין ואוכלין שאר התבשיל שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מד"ס כו' עכ"ל ועיין בלח"מ מה דמבאר דברי הרמב"ם ז"ל אבל דבריו דחוקים דמ"מ מניין להרמב"ם זאת לומר דאין זה אלא מד"ס ונראה דיצא להרמב"ם זה מדברי הגמרא שם (ז.) דאמר ר"ג אמר רב המקדש משש