מלבושי יום טוב חלק א קנט

להבכור את העדית דס"ל דעיקר הדין הוא לחלוק בכל שדה ושדה אלא דמטעם כופין על מ"ס חולקין שדה כנגד שדה והכא ליכא מ"ס. אבל הרמב"ם והרי"מ רבו ס"ל דאין זה דין חלוקה לחלוק בכל שדה ושדה אלא צריך לחלוק שדה כנגד שדה כדי שיהא כל חלק וחלק במקום אחד לכך ס"ל דע"כ צריך ליתן להבכור השדה האמצעית אעפ"י שהיא עדית א"כ היכא דא"א לחלוק בכל שדה ושדה א"נ שהפשוט ג"כ אינו רוצה לחלוק בכל שדה ושדה ע"כ צריך ליתן להבכור את העדית דהא לשיטת הפוסקים דס"ל דרע ויפה הוה חד מינא כופין לחלוק זה כנגד זה עפ"י שומא היכא שא"א לחלוק כל שדה ושדה א"כ ה"נ ע"כ צריך ליתן להבכור העדית כדי שיהי' חלקו במקום אחד כמו חלק של הפשוט. אף דמסתימת הרמ"א בסי' קע"ד ס"ב משמע קצת דכיון דהעדית באמצע אין הבכור נועל כלל חלקו ביחד. אבל באמת ז"א לפע"ד. וכן נראה מלשון הרא"ש בב"ב להמדקדק היטיב בדבריו דז"ל פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן לי' אחד מצרא ולא מצי למימר פשוט נחלוק השדה לשלשה חלקים ונטיל גורל ואם יפול לי חלקי באמצע ולך משני צדדים תטול אלא חולקין את השדה לשלשה חלקים ומטילין גורל טל שני חלקים החיצונות והאמצעית היא של הבכור ממ"נ דשני חלקים של בכור כחלק אחד שווינהו רחמנא כדדריש פ' י"נ (קכג.) מדכתיב פי שנים ודוקא שהיא עדית או בינונית או זבורית אבל יש להן בינונית ועדית לא אמרינן שיטול הבכור מן העדית בשומא כנגד הבינונית שתפול לו מצד אחד כדי שיטול חלקו במקום אחד אלא יטול חלקו בכל שדה ושדה דלא עדיף כחו מפשוט דשני פשוטין חולקין בעדית ובינונית עכ"ל. הרי מסיים להדיא דלא עדיף כחו מפשוט דשני פשוטין חולקין עדית ובינונית. אבל היכא דשניהם אינם רוצים לחלוק בזה ובזה אלא שהפשוט רוצה שיחלקו את העדית לשני חלקים והבינונית יהא חלק אחד א"נ שא"א לחלוק בזה ובזה שלא יהא כדי חלוקה ודאי גם הרא"ש מודה שיטול הבכור את העדית כדי שיהא חלקו במקום אחד כמו חלק של הפשוט

וכן נ"ל מה שכתב שם הרא"ש והובא בשו"ע ברמ"א שם דאם יש שם שתי שדות והאחת גדולה שתי ידות והפשוט מצרן לגדולה יכול לומר אחלוק בה אעפ"י שלא יטול הבכור חלקו כאחת ע"כ. לכאורה משמע מלשונו שהבכור לא יטול כאחת אבל הפשוט יטול כאחד היינו שיחלקו הגדולה לשני חלקים והקטנה יהא חלק השלישי והפשוט יטול חלק אחד מן הגדולה מפני שהוא מצרן לשדה זו. וכן משמע קצת מלשון הפלפלא חריפתא שם דכתב דמסתמא לא אמר הכתוב שיטול חלקו ביחד כשיש לפשוט טענה וטעם. וא"כ לפי דבריו מה שכתבתי למעלה דלפעמים גם להרא"ש נוטל הבכור העדית ממ"נ ודאי ליתא דאין לך טענה גדולה מזו. אבל באמת זה א"א לפרש כלל בדברי הרא"ש דהאיך אפשר לומר שיטול בה בלא גורל מפני שהוא מצרן כיון דגם הבכור ע"כ צריך ליטול בה א"כ לא גרע מצרנותא של הבכור ממצרנותא של הפשוט. ועוד דהא אנן קיי"ל כרב יוסף דיכול לומר מעלינן לי' כנכסי דבר מריון א"כ הפשוט לא יטול מצד שדהו אפי' היה רק הוא בלבד מצרן. אלא ע"כ צריך לפרש לפי"ז שהפשוט רוצה שיפיל גורל דאולי יפול חלקו מצד שדהו. אבל גם זה אינו דהאיך אפשר לומר דהרא"ש סובר דמחמת מצרנותא של זה ידחה הבכור שלא יטול חלקו כאחד מה שזכתה לו התורה והפשוט יטול חלקו כאחד. אלא כונת הרא"ש הוא ברור דר"ל אחלוק בה ר"ל שיחלקו לשלשה חלקים את הגדולה וכן את הקטנה והוא יטול חלק אחד בהגדולה קרוב לשדהו וכן בהקטנה יטול חלק אחד דזה ודאי יכול הפשוט לטעון כיון שיש לו טענה לחלוק בכל שדה ושדה (ומה שכתב הרא"ש אעפ"י שלא יטול הבכור חלקו כאחת לאו דוקא הבכור) אבל היכא דא"א לחלוק הגדולה לשלשה חלקים א"נ דגם הפשוט אינו רוצה לחלוק על שלשה חלקים כל שדה ושדה ודאי דנוטל הבכור את הגדולה אף שהפשוט הוא מצרן

ועד נאמן לדברי דהא ידוע דדברי הרא"ש שם הם נובעין מעליות רבינו יונה ובש"מ מובא שם להדיא בשם עליות ר"י וז"ל וא"ת לרבה דאמר כופין על מ"ס למאי איצטריך פי שנים למדרש מיני' דיהבינן לי' אחד מצרא כדאיתא פ' י"נ. וי"ל לרבה איצטריך קרא למיתב לי' אחד מצרא היכא דלא שייך כופין על מ"ס כגון שיש שם ב' שדות ויש בא' ב' חלקים ואית לי' לפשוט ארעא אמצרא דאותה שדה דמאי חזית למיתב אותה שדה לבכור כדי שיטול חלקו אחד מצרא מטעם דכופין על מ"ס ניתב לה לפשוט אמצרא דידי' ויטול הבכור חצי אותה שדה ושדה אחרת שיש שם להכי איצטריך פי שנים למיתב לי' אחד מצרא ובכה"ג נמי שייכא פלוגתייהו דאביי ורבא ביבם אליבא דרבה כו' עכ"ל הרי מבואר להדיא בדבריו דעיקר הקרא דפי שנים קאי אפי' היכא דיש להפשוט מצרנותא להגדולה מ"מ נוטלה הבכור כדי שיטול חלקו במקום אחד. (וע"כ צריך לפרש דהכא איירי שאינו רוצה הפשוט שיחלוק אותה לשלשה חלקים או דא"א לחלוק אותה לשלשה חלקים וע"כ נוטל הבכור את הגדולה). משום דזה ודאי עדיפא שיטול הבכור במקום אחד כיון דזכתה לו התורה ממצרנותא של הפשוט דאין זה רק מטעם כפיית על מ"ס בלבד. א"כ האיך אפשר לומר דהרא"ש יחלוק על הר"י הנ"ל ולא יזכיר דעתו כלל ויסבור דלא כדבריו דעדיפא מצרנותא של הפשוט לדחות את הבכור שלא יטול חלקו במקום אחד זה ודאי אין סברא כלל לומר כן והדבר ברור דפי' דברי הרא"ש הוא כמש"פ. וה"ה דהוה מצי הר"י לתרץ היכא דשדה האמצעית היא עדית ואין בכל שדה ושדה כדי חלוקה לחלוק לשלשה חלקים או שגם הפשוט אינו רוצה לחלוק כל שדה ושדה לשלשה חלקים דאז נוטל הבכור את העדית ממ"נ וכמשב"ל

אמנם ראיתי דמדברי הב"י שם משמע דלא כמו שכתבתי דגם הר"י והרא"ש מודים להרי"מ והרמב"ם דלפעמים נוטל הבכור את העדית ממ"נ. אלא לפ"ד מפילין גורל על כל השדות ואם יעלה בגורל להבכור השדות החיצונות ע"כ יטול בשני מקומות שאם יטול הבכור את השדה האמצעית שהיא עדית ממ"נ א"כ יגרע כח הפשוט מן העדית. דעל דעת הרי"מ והרמב"ם דס"ל דבכור נוטל שני חלקים ביחד דאף שהשדה האמצעית היא עדית באמצע כמש"ב הה"מ תמה ע"ז הב"י וכתב וז"ל האיך אפשר לומר כן שנייפה כחו ליעול אחד מצרא ולהרע לזה שלא יטול חלק בעדית. וכתב לישב וז"ל דס"ל כיון דגזה"כ הוא שיטול שני חלקים אחד מצרא לעולם יש לנו לקיים כן ואפשר דאזדי לטעמייהו דבארץ שוה כי אמר יהבי לי אמצראי יהבינן לי' הלכך יהבינן לי' תרתי אחד מצרא בקרקע שוה בלאו קרא וכי אתא קרא אפי' בקרקע שאינו שוה עכ"ל. א"כ לפי דבריו נראה דדוקא לדברי הרי"מ והרמב"ם דע"כ אתי קרא לגלות שיטול הבכור העדית. אבל לפי שיטת הר"י והרא"ש דמקרא אין ראי' דהא צריך נמי על קרקע שוה שיטול חלקו ביחד א"כ אינו נוטל העדית מטעם סברתו דהאיך אפשר שניפה כחו ויטול אחד מצרא ולהרע לזה שלא יטול כלל בעדית. אבל באמת דברי הב"י תמוהים דהא אפי' לפי דברי הרמב"ם ורבו דקרקע שוה כו"ע מודים דכופין על מ"ס מ"מ אכתי צריך קרא היכא דהפשוט מצרן להגדולה כמו שמתרץ הר"י וכן מוכח לתרץ לכו"ע לדברי רבה דבכל גוונא כופין על מ"ס. א"כ מהקרא אין ראי'. אלא ע"כ צ"ל דהקרא גלה לנו רק זאת דהבכור צריך ליטול במקום אחד כל חלקו כמו הפשוט וממילא ידעינן זאת דהיכא שהעדית באמצע נוטל הבכור את העדית ממ"נ לדברי הרמב"ם ורבו אף שאפשר לחלוק כל שדה ושדה משום דס"ל דאין זה דרך חלוקה לחלוק כל שדה ושדה. ולדברי הר"י והרא"ש היכא שא"א לחלוק כל שדה ושדה או שאינם רוצים שניהם לחלוק כל שדה ושדה אז נוטל הבכור את העדית ממ"נ כדי שיהא חלקו במקום אחד ועיין בדרישה שם שהשיג ג"כ על הב"י דאם נימא דדין זה הוא דוקא בבכור מטעם גזה"כ א"כ מנ"ל ללמוד מזה דה"ה שנים שקנו שדה