מלבושי יום טוב חלק א קנח

מידויל חולקין כל שדה לשתים כ"ש שאחת טובה ביותר שודאי יכול לכופו לחבירו לחלוק כל שדה לשתים דלפי מה שבארנו לא נזכר כלל זה בגמרא דחלוקה בתרווייהו עדיפא לכך ס"ל דמה"ד חולקין שדה כנגד שדה וכן הא דאמרינן שם תרווייהו אחד נגרא דקאמר ר"י כגון זה כופין על מ"ס פירשו ג"כ כפירש"י ז"ל דאיירי דאחד מהם היה סמוך לחד מצרא והיה רוצה שיתן לו דוקא אותו שדה ופסק ר"י כיון דתרווייהו שווים ואין לאחד עלויי על חברתה יכול לכופו על מ"ס שיתן לו על מיצר שלו. ומזה יצא להרמב"ם מה דהביא שם דאם היו השדות שוות יכול לכופו על מ"ס ליתן לו הסמוכה למיצר שלו. א"כ כל הסוגיא לא מיירי כלל שיכול אחד לכוף לחבירו לחלוק כל שדה ושדה וס"ל דחולקין שדה כנגד שדה אפי' אחת טובה מחברתה ועיין שם ברא"ש דסובר רבינו יונה דאין עיקר הדין לחלוק שדה כנגד שדה אלא לחלוק בכל שדה ושדה מדקדק זאת מדקאמר ר"י טעמא דכופין על מ"ס ולא קאמר משום עיקר דין חלוקה וזה לפי פירוש ר"ת דהתם לא איירי כלל שהיה שדה אחת סמוכה לאחד מהם אבל לפי פי' הרמב"ם וכן נראה דעת רבו הרי"מ אין מוכח כלל דין דרבינו יונה ואדרבה עיקר דין חלוקה הוא שיהי' חלקו ביחד וס"ל להרי"מ והרמב"ם דאף שיגיע לאחד מהם עפ"י גורל שדה טובה מחברתה ואף גבי בכור מטעם גזה"כ נוטל שני החלקים בבת אחת אף שיטול מחמת זה העדית. וכן מצאתי בפרישה דכתב על הטור דסובר דאם אחת טובה מחברתה חולקין כל שדה ושדה לשנים דהרמב"ם והרי"מ רבו פליגי ע"ז ונפלאתי על הש"ך שם ס"א דכתב שם הרמ"א וז"ל הי' בכאן שתי שדות האחד אומר לחלוק כל שדה ושדה והאחד אומר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין לזה שאומר לחלק שדה כנגד שדה ודוקא ששתיהן שוות ואין נפקותא בחלוקת השדות לחצאין אבל אם האחת טובה בשום צד או שאחד יש נו מצר אצל השדות חולקין כל שדה לשתים עכ"ל וכתב שם הש"ך וז"ל חולקין כל שדה לשנים כו' ולדעת הרמב"ם הנ"ל צריכים ליתן לו כל השדה שאצל מצר שלו והטור קאי לדעת ר"ת וק"ל עכ"ל. תמוה לי דאמאי לא כתב דלדעת הרמב"ם עיקר הדין ליתא שיחלקו כל שדה שדה לשנים אף שאחת טובה מחברתה אלא ע"כ צריך לחלוק שדה כנגד שדה

הרי נתבאר דהרמב"ם ולפי מה שהבינו רוב הראשונים בדברי הרי"מ גם הם ס"ל דרע ויפה הוה חד מינא לגמרי כהרמ"ה והר"י וסוברים יותר מזה דאף שיש חלוקה בכל שדה ושדה מ"מ אינו יכול לטעון שיחלקו לו בכל שדה ושדה אלא חולקין בשומא רע כנגד יפה ומפילין גורל משום דסברי דאין זה דרך חלוקה לחלוק כל שדה ושדה לכך חולקין אף רע כנגד יפה וזהו דרך חלוקה כיון ששווין בשומא א"כ ע"כ ס"ל כרב ענן דדוקא חלקו גדיים כנגד תיישים לא אמרינן ברירה אבל חלקו ע' כנגד י' אמרינן ברירה משום דזהו דרך חלוקה דלא כר"א. הרי יצא לנו דרוב הפוסקים פוסקין כרב ענן דרע ויפה הוה חד מינא ואמרינן בזה ברירה ודעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דרע ויפה הוי תרי מיני הם דעת יחידאי כנגד רוב הראשונים וכן נראה מדברי השו"ע בסי' קע"א סי"ג דהביא דעת הרמ"ה והר"י בסתם ואח"כ הביא דעת הרמב"ן והרשב"א בשם ויש מי שחולק בזה ונראה דס"ל לעיקר כדיעה הראשונה: סימן ד

עוד התבוננתי דאף לפי דעת הרמב"ן בדברי הרי"מ גם כן מוכרחין אנו לומר דרע ויפה הוה חד מינא דהא כבר בארנו דסברת הרמב"ן לפי שיטת הרי"מ הוא כך דאם טוען אחיו שרוצה לחלוק בכל שדה ושדה ודאי הדין עמו ואע"פ שהיא סמוכה לשדהו ובזה גם רבה מודה שחולקין אותה כיון שהיא עדית יכול לטעון שאין אני רוצה לוותר חלקי מן שדה זו אמנם כיון שטוען שגם הוא אינו רוצה לחלוק כל שדה ושדה אלא יפילו גורל באיזה שדה אזכה עפ"י גורל אז נוטל אותה מי שהיא סמוכה לשדהו אעפ"י שהיא עדית א"כ אי נימא דרע ויפה הוי תרי מיני ממש כשיטת הרמב"ן בעצמו היעלה על הדעת דלפי דעת הרי"מ בתרי מיני ממש כגון שיש לאחד כרם סמוך לכרמו של אביו ונפל הכרם ושדה ששוה כמו הכרם לפניהם בירושה וטען אחיו שרוצה שיפילו גורל השדה כנגד הכרם דאז בעל הכרם זוכה ונוטל את הכרם בע"כ של אחיו. כיון דגם הוא אינו רוצה לחלוק גם בכרם אלא רק להפיל גורל. דזה ודאי אין סברא כלל לומר שיפסיד זה זכותו מה שיש לו בכרם מפני שרוצה שיתחלק עפ"י גורל ע"כ יזכה אחיו בכרם בלא גורל כלל דהאיך אפשר לומר דמפני מצרנותא של זה יפקיע זכותו של אחיו בלא גורל כלל כיון דהוא מין אחר לגמרי אלא מוכרח לומר דגם הרמב"ן מודה דלדעת הרי"מ דמפרש דפלוגתא דרבה ור"י איירי שהי' השדה הסמוכה עדית ע"כ דסובר דרע ויפה הוה חד מינא לכך כיון דהוא אינו רוצה לחלוק בה אלא להפיל גורל מהני מצרנותא של אחיו ליטול אותה בלא גורל

וכן נ"ל דהא דמישב הרמב"ן דעת הרי"מ דלכך נוטל הבכור אף העדית היינו דוקא כשהפשוט רוצה ג"כ שיהי' חלקו במקום אחד. לכך מוכרח ליתן גם להבכור שיהיו שני החלקים שלו במקום אחד מטעם גזה"כ. אף שמחמת זה יטול העדית מ"מ נ"ל דזה הוא דוקא ברע ויפה משום דזה הוה חד מינא אבל בתרי מיני כגון שנפל מאביהם שדה וכרם והכרם שוה פי שנים כהשדה והפשוט ג"כ אינו רוצה שיחלקו הכרם והשדה לשלשה חלקים ויטול בכל אחד חלקו אלא רוצה שיחלוק הכרם לשנים והשדה תהי' חלק השלישי או באופן שאם יחלוק הכרם והשדה לשלשה חלקים לא ישאר בחלק השלישי כדי חלוקה לפע"ד הדין הוא עם הפשוט ויכול לטעון שיחלקו את הכרם לשני חלקים והשדה יהי' החלק השלישי ואם יזכה הבכור חצי הכרם והשדה ע"כ יטול שני חלקיו אף שלא במקום אחד ומחמת זה אינו מחוייב הפשוט לוותר לו זכותו מה שיש לו בכרם שיטול הבכור הכרם בלא גורל. ודוקא בעדית הוא נוטל משום דזה הוה חד מינא וכמש"ב. והרמב"ן בעצמו כיון דהוא סובר דרע ויפה הוי תרי מיני ממש מסכים הוא שם לבסוף לשיטת הראב"ד דפי' דמיירי שם בשדות שוות והא דצריך קרא לגבי בכור שנוטל חלקו בב"א היינו אף שאחיו רוצה להעלות בדמים בעד השדה האמצעית דלגבי בעל המיצר מהני העלאת דמים אף בשדות שוות קמ"ל הקרא דהבכור צריך ליטול חלקו במקום אחד. וכמו שבחלק פשיטות א"א להעלות בדמים שעי"ז יהי' מוכרח ליטול בשני מקומות כמו כן בבכור א"א להעלות בעד השדה האמצעית אבל היכא דאין השדות שוות כגון שהאמצעית היא עדית אף שהפשוט ג"כ אינו רוצה שיחלקו בכל שדה ושדה מ"מ אינו נוטל הבכור השדה האמצעית כיון דהוא סובר דרע ויפה הוי כתרי מיני, א"כ הוה השדה האמצעית שהיא עדית כמו כרם באמצע א"כ אינו יכול הבכור לכוף להפשוט שיתן לו דוקא העדית כדי שיגיע לו חלקו במקום אחד כמו שהפשוט נוטל חלקו במקום אחד

מ"מ לדינא נ"ל דלפי מה שנתבאר דרוב הפוסקים ס"ל דרע ויפה הוה חד מינא דאם היה העדית באמצע ואין הפשוט רוצה שיחלקו בכל שדה ושדה אלא רוצה שיפיל שלש גורלות ואולי יגיע לו השדה האמצעית עפ"י הגורל א"נ שא"א שיחלקו בכל שדה ושדה כגון שלא יהא בחלק השלישי כדי חלוקה דבכה"ג גם הפוסקים דפליגי על הרמב"ם והרי"מ מודים לזה דהבכור נועל את העדית מטעם שכתב הרמב"ן לישב דעת הרי"מ כיון דהפשוט נוטל במקום אחד ע"כ צריך ליתן להבכור ג"כ במקום אחד דשני החלקים של הבכור הם שווים לחלק אחד של הפשוט ועיקר הפלוגתא דפליגי על הרמב"ם והרי"מ הוא מטעם זה דס"ל כיון דאפשר לחלוק בכל שדה ושדה וליתן להבכור שני חלקים יחדיו בכל שדה ושדה ע"כ אינו מחוייב הפשוט ליתן