מלבושי יום טוב חלק א קנב

דשם מסתברי יותר טעמא דב"ש דמאי דמתירין לפטור בגט זה משום דאפי' אם באמת בא עליה ליכא חששא כ"כ. ומאן דאמר לאחר שנתן לה מסייע לטעמא דב"ה דשם מסתברי יותר טעמא דב"ה משום דאם באמת בא עליה בודאי בטל הגט. גם לפי"ז יתיישב שפיר קושית התוס' ביבמות (יד:) ד"ה בגט ישן כו'. אך לפי דברי הרמ"ה הנ"ל נמי יש ליישב קושיתם

ולפי מש"ב שיטת הרמב"ם י"ל שפיר מה דהקשו המפרשים שם בגמרא מה דפריך וליחוש שמא פייס דוקא על הברייתא ולא על המתני' דתני נמי כה"ג. ועיין בריטב"א ועיין בפנ"י. אבל לפי"ד ניחא דעל המתני' ליכא למיפרך דילמא מיירי המתני' בע"מ וס"ל דבע"מ אינם יכולין שניהם לבעל והמתני' יפרש כר"ה שם. אבל בברייתא איתא שם להדיא דבכה"ג יכול לבעל מדקתני דלא חיישינן לגט ישן הואיל ולא נתייחד עמה א"כ פריך הגמרא דאף בשלא נתייחדו ליחוש שמא פייס ובטלו שניהם הגט כשהיה הולך ובא. ולפי"ד אלה ע"כ צ"ל דהרמב"ם ס"ל נמי כשיטת הרמב"ן והרשב"א דאפי' בתנאי שלא התנה לטובתה כ"ז שלא נגמר התנאי יכולין שניהם לבעל הגט. וס"ל יותר מזה דאף בתנאי דמתקיים בע"כ היינו מהיום אם מתי נמי יכולין לבעל מדעת שניהם. דהא הרמב"ם חייש לבטול הגע בכל התנאים. וס"ל נמי כשיטת הר"ן דבתנאי שהתנה לטובתה סגי במחילתה לבד. ולפי"ז יהא מדוייק יותר דברי הרמב"ם בפ"ט ה"ט דגבי שיעבור מנגד פניה נקט ומחלה לו וחזר ובטל הגט. וגבי תנאים שהם תלויין לרצונה לא הזכיר כלל בטול הגט. ונראה דס"ל להרמב"ם דבתנאי שהתנה אם יעבור מנגד פניה שלשים יום אינו מוכח כלל שזהו לרצונה אלא כונתו שאם יעבור מנגד פניה ולא יתרצה לה עד שלשים יום יהא גט. ומ"מ אע"ג שנתן לה בע"מ אפ"ה חיישינן שמא מחלה לו מה שזכתה כבר בגיטא וחזר הבעל ובטל הגע. ובתנאי שהוא לרצונה בלבד שם לא בעי בעול הגט אלא סגי כיון שמחלה לו ע"ח הוה כמו שנתבטל התנאי וממילא נתבטל הגט

עוד ראיתי דלפי"ד אלה בביאור דברי הרמב"ם נתיישב שפיר דברי הירושלמי דסוטה פ"א הא דאיתא שם נסתרה בעד אחד בשחרית ובעד א' בין הערבים ייבא כהדא נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני כו' באחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ושאל ר' לעזר בן תדאי את החכמים ואמרו אין זה ייחוד קינא לה בעד אחד בשחרית ובעד אחד בין הערבים אעפ"י, (כצ"ל) שהוא איש והיא אשה אין קינויו קינוי ייבא כהדא אין מקבלין מן העדים אלא א"כ ראו שניהן כאחת ר' יהושע בן קרחה אומר ואפי' באו זה אחר זה ע"כ. והנה הבעל הגה"מ פסק דלפי מאי דקיי"ל כריב"ק בנסתרה אחד בשחרית ואחד בין הערבים אסורה משום דפשטות דברי הירושלמי משמע דלאו דוקא בקנוי לריב"ק מצטרפין זא"ז וה"ה בסתירה. ובאמת אין סברא כלל לחלוק בין קנוי לסתירה. מ"מ לענין קדושין פסקו כל הפוסקים דאין מצטרפין זע"ז. וכתב הב"י טעם לזה דאף דאנן קיי"ל כריב"ק מ"מ גבי קדושין כיון דאין שם שני עדים ביחד בשעה שקדשה א"כ לא נתכונו הם לקדושין. וא"כ תמוה דברי הירושלמי דהאיך הביא ראיה לענין סתירה מהא דשאל ר"א בן תדאי לענין יחוד ופסקו דאין מצטרפין זע"ז. דילמא התם שאני כיון דהא דצריכה גט שני משום דאמרינן דקדשה בביאתו. ולגבי קדושין הא כו"ע מודים דאין מצטרפין זע"ז אפי' לריב"ק ועיין בהגר"א סי' י"א ס"ק ע"ז. אבל לפי"ד דהטעם דאם נתייחדו בפני שנים צריכה גט שני משום דחיישינן כיון דבא עליה בטלו הגט אף בתנאי דמהיום אם מתי. א"ש מה דהביא הירושלמי ראי' מזה לענין סתירה כיון דס"ל דעדות מיוחדת לא מהני לענין בעול משום דאין דבר שבערוה פחות משנים לכך אפי' אם נתייחד בפני אחד בשחרית ובפני אחד בערבית אין זה יחוד ולא חיישינן לבטול הגט. ה"ה דלא מהני עדות מיוחדת לענין סתירה

והנה בתוספתא איתא על ה"ז גיטך מהיום אם מתי כו' ראוה שנתייחדה עמו באפילה או שישבה עמו במרגלות המטה אפי' הוא ער והיא ישנה הוא ישן והיא ערה אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר ואין חוששין משום קדושין ראו שנים שנתייחדה עמו צריכה הימנו גט שני אחד אינה צריכה הימנו גט שני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ובא ושאל ר"א בן תדאי לחכמים ואמרו אחד הן ואין צריכה ממנו גט שני ע"כ ולפי מה שאיתא לפנינו הוא תמוה מאד כיון דקתני דאין חוששין שמא נתעסקו בד"א האיך תני אח"כ ראו שנים שנתייחדה עמו צריכה הימנו גט שני. ע"כ הגיה הגר"א תוספתא זו כפי הברייתא שהובא בגמרא וגריס הכי אין חוששין שמא נתעסקו בד"א וחוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין ור"י אומר חוששין משום קדושין ולפי"ז צ"ל דהסיפא ראו שנים שנתייחדה עמו אתיא כר"י אבל לפי מש"ב שיטת הרמב"ם דהברייתא שהובא בגמרא לא קאי על מהיום אם מתי נראה דצריך לגרוס בתוספתא חוששין שמא נתעסקו בד"א ולפי"ז א"ש מה דקתני אפי' הוא ער והיא ישנה מ"מ חיישינן שמא נתעסקו בד"א ולא גרסינן כלל להא דאין חוששין משום קדושין כיון דהכא חיישינן לבעול הגט א"כ מאי נ"מ אם חוששין לקדושין אם לא

ומה שפרשנו דלדברי הרמב"ם מוכרחין אנו לומר דהברייתא ראו שנתייחדה עמו באפילה לא קאי על המתני' דמהיום אם מתי ראיתי דע"כ כן הוא גם שיטת בעל העיטור דז"ל במאמר ז' וחזינא משמיה דרבוותא דס"ל בכ"מ שנתייחד עמה הגט בעל לגמרי וצריכה הימנו גט ב' וגברא רבא פירש דהא גט ישן כגון שנתייחד עמה בלא עדים או ב' מודים ומשו"ה אין הגט בטל ואם נתגרשה תנשא בו לכתחילה והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי בדאיכא עדי יחוד ומסתברי דהגט אינו בטל ביחוד עד שנתגרשה לגמרי וכגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי שנתנו לה לידה ובעל לשם קדושין אבל גט ישן שכתבו ולא נתנו לה או נתנו ליד שליש או לידה ע"ת ועדיין לא נעשה התנאי אעפ"י שנתייחד עמה בעדים אין הגט בעל לגמרי עכ"ל. א"כ ס"ל להדיא דאם נתן לידה ע"ת אעפ"י שנתייחד עמה לא חיישינן לקדושין כלל ולפי"ז ע"כ צ"ל דהברייתא דראו שנתייחדה עמו באפילה לא קאי על מהיום אם מתי אלא קאי היכא שנתגרשה לגמרי אך דהבעל העיטור ס"ל גם דלא כהרמב"ם דאע"ג שנתייחדה עמו קודם קיום התנאי לא חיישינן לבטול הגט אע"ג דהוא ס"ל דאף הבעל בלבד יכול לבטל אף בתנאי דע"מ וע"כ צ"ל לפ"ז דהא דאסורה להתייחד עמו גבי מהיום אם מתי הוא רק משום גט ישן בלבד. מ"מ דברי התוספתא צ"ע לפי"ד הבעל העיטור והנה הבעל העיטור הביא שם ראיה לדבריו מהא דקתני גבי שליש ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה וכן גבי ה"ז גיטך כ"ז שאעבור מנגד פניך דתני ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ש"מ דאפי' אם נתייחד עמה ויכול לבעל מ"מ חיישינן רק לגט ישן בלבד ולא חיישינן לבטול הגט אבל הרמב"ם לא חש לראי' זו ואדרבה ס"ל דמשם מוכח דהך גט ישן לא דמי לכל גט ישן ואיכא תרי גוונא גט ישן ובהך גט ישן איכא חששא דאורייתא כמשב"ל ומפרש דדעת הני רבוותא דהביא בעל העיטור דלא כמו שפירש הגברא רבא. אלא הוא מפרש דהיכא דכתב ולא נתן לה לא חיישינן לבטול הגט כלל אלא רק משום גזירה דגיטא קודם לבנה והא דס"ל להני רבוותא דהיכא דנתייחד עמה בטל הגט לגמרי הוא דוקא היכא שצוה לכתוב ולחתום וליתן לה ואח"כ נתייחד עמה דאז בעל הגט לגמרי דאמרינן דבודאי בא עליה ובטלו הגט. אבל היכא שנתן הגע לידה ע"ת אז אם נתייחד עמה חיישינן רק שמא בא עליה ובטל הגט והוה ספק מגורשת. ועיין מה שרמז הה"מ לדעת הני רבוותא וכתב ואפשר שכוונת הגאונים ז"ל היא על הדרך שהזכיר רבינו ז"ל כאן

ותמוה לי דברי הרשב"א בפ' הזורק שתמה על הרמב"ם דס"ל דאם נתייחדו נתבטל הגט מ"מ הודה לדבריו