מלבושי יום טוב חלק א קמח

דכיון דתנאי זה להנאתה נעשה בידה למחול הא הוא בעצמו כתב שם מקודם וז"ל ה"ג תניא כותיה דר"י ה"ז גיטך כ"ז שאעבור מנגד פניך ל' יום ול"ג ע"מ משום דהא קיי"ל דכל דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכיון שמעכשיו א"ל תו ליכא משום גט ישן וכדכתיב' לעיל אלא כ"ז גרסינן כו' עכ"ל. וכיון דאיירי בלא ע"מ א"כ הא אפשר הבעל לבטל הגט אף בלא מחילת האשה את התנאי. בשלמא גבי וליחוש שמא בא כיון דהתם מיירי בע"מ הוכרח הריטב"א לפרש לפי פירושו דאפי' לא בא הוה כבא דזהו מטעם מחילת התנאי כיון שהתנה להנאתה. אבל גבי וליחוש שמא פייס קשה מי הכריחו לנטות מפי' ר"ת דפי' דחיישינן שמא נתפייס ובטל הבעל את הגט. אך לאחר העיון בדברי הרא"ה והריטב"א נראה דכונתם בזה לישב קושית הר"י בתוס' שם (יח:) כיון דחיישינן שמא ע"י פיוס בטל הבעל את הגע א"כ מאי מהני נאמנות שלה. אבל לפי פירושם דלא חיישינן לבטול הגט אלא חיישינן רק שמא מחלה התנאי כיון שהתנה להנאתה ניחא דהטעם דמהני מחילתה כיון שהתנה תנאי שזהו להנאתה משום דהוה כמו שהתנה להדיא בעת התנאי דזה תלוי בדעתה דאם תרצה למחול יכולה למחול. וכיון שהתנה שתהא נאמנת לומר שלא מחלה לכך לא חיישינן שמא מחלה לו מקודם התנאי דאף אם באמת מחלה מקודם התנאי מ"מ כיון שאח"כ תאמר שלא מחלה נמי הוה גט כיון דכך היה התנאי. אבל מ"מ קשה דאמאי לא חיישינן נמי לבטול הגט ע"י פיוס אם כן לא ליהני נאמנות שלה וצריך עיון

ולפי מש"ב יצא לנו דבנ"ד יש להקל שתשאר האשה עם בעלה. דהא שיטת הרי"ף והרמב"ם והראב"ד בעל הפי' והרא"ש (לפי מה שפי' בו הגאון בעל מח"א) והרא"ה והריטב"א והר"ן דכל היכא שהתנה תנאי לטובתה יכולה היא למחול והוה כאלו נתקיים וממילא נתבטל הגט. ונפלאתי על הב"ש שם ס"ק ט"ו שהביא שם כל השיטות האיך השמיט דעתם. והא גם דעת התה"ד שאנו נמשכים אחריו הוא ס"ל ג"כ כדעתם דמחילה מהני בכל תנאי שהתנה לטובתיה ולכך פסק בסי' שי"א דאיש ואשה שקבלו עליהם להתגרש והעמידו קנסות על ככה לצדקה ואח"כ נתפייסו שלא להתגרש שפטורים מהקנסות דאין חילוק בין דבר שבממון לבין שארי דברים רק כיון שהתנה לטובתו יכול לומר כאלו נתקבלתי יעו"ש מה שהביא בשם גדול אחד מגדולי הראשונים. אך מה שנראה מתה"ד שם שאין חולק עליו בזה זה תמוה מאד דהא ודאי כמה גדולי הראשונים לא סברי כוותי' מ"מ מסתימת השו"ע באה"ע סי' קמ"ד ה"ז וגם ביו"ד סי' רנ"ח סי"א אע"ג דהובא שם זאת רק בשם י"א מ"מ כיון דלא הביא דעת החולקים נראה דסובר לפסוק כותי'. ועיין בש"ך ס"ק כ"ג שהביא שם כל דברי התה"ד. ואף לדעת הרשב"א דס"ל דדוקא בדבר שבממון יכולה לומר הרי עלי כאלו התקבלתי אבל לא בשאר תנאים אף שהוא לטובתה. מ"מ הא דעת הרשב"א הוא כדעת הרמב"ן דבהסכמת שניהם יכולין לבטל אף בתנאי דמעכשיו בכל התנאים שבידם לקיימם או לבטלם. וכן נראה דזהו דעת הרא"ש כמשב"ל. ולא מצינו מגדולי הראשונים המחמירים בנ"ד רק הראב"ד בעל השגות (וכפי מש"פ כמה גדולי האחרונים דהראב"ד לא ס"ל כבעל העיטור) והרמ"ה דהם ס"ל דבתנאי דמעכשיו אינו יכול לבטל הגט בשום אופן. ומאחר דסתימת השו"ע הוא דלא כדבריהם א"כ אין אנו צריכין להחמיר ולחוש לדעתם ולהוציא אשה מתחת בעלה ודאי א"א כנ"ל בזה: סימן יג

ומה שמערער ע"ז הרה"ג דק"ק ווייעטקא דאפי' לדברי הראשונים דהבעל יכול לבטל הגט בהסכמתה מ"מ הא האשה באה לשם רק לזמן קצר קודם הזמן שלא היה אפשר הבעל לבוא לוויטעפסק לקיים התנאי א"כ מאז הוה כאלו נתקיים ולא בא ומה מועיל אז הבטול. הנה בפרט זה הארכתי בקונטרס זה לעיל סי' א' ובררתי שם שמוכח מהגמרא ומהירושלמי ומדברי הראשונים דכ"ז שלא עבר הזמן ואפשר לבוא אפי' ע"י דרך רחוקה מאד כגון ע"י קפיצה לא מיקרי עדיין נתקיים התנאי. והנה כעת ראיתי שבדברי הירושלמי שהובא שם נראה מדברי הה"מ דפירש בו פירוש אחר דז"ל הרמב"ם בה"ג פ"ח הכ"ב אמר לה זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבע לה זמן ומת קודם שתתן אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל הגט שהרי לא קבע זמן. לפיכך אעפ"י שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו לא תנשא לזר עד שתחלוץ. וכתב הה"מ וז"ל ויגעתי לבקש מאין לו זה ומצאתי סברת רבינו שהיתה בזה ממה שיתבאר בפ"ט שהאומר ה"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך הזמן שאעפ"י שא"א שיבוא והרי היא מגורשת לא תנשא במקום יבום עד אחר הזמן כשיתקיים התנאי וזה הדין הוא בעיא דלא איפשטא בגמרא דילן (עו:) אם היא מותרת תכף שמת או לאחר זמן והולכין בו להחמיר ואף בירושלמי נראה שהוא במחלוקת ואיכא מ"ד אסורה לינשא ומתבאר מזה שאעפ"י שא"א שיתבטל התנאי בשום פנים דכיון דמת ודאי לא יבוא אעפ"כ אינה מותרת ואין מחזיקין אותה בגרושה עד שיהיה מקויים בפועל כו' עכ"ל. אבל לפע"ד דברי הה"מ בפי' הירושלמי תמוהים מאד דא"כ אמאי קאמר ר' יוסי דאסורה לינשא שמא נעשה לו נסים וחיה. ואדרבה משם מוכח דאף האוסר לא בעי שיקויים התנאי בפועל ממש. אלא הטעם שאעפ"י שמת מ"מ כיון דאפשר לבוא עפ"י דרך נס לא הוה כאלו נתקיים התנאי ממש. ולפע"ד נראה דגם טעם הרמב"ם גבי ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת דאסורה להתיבם הוא ג"כ מטעם זה דאף שמת לא מיקרי זאת נתבטל התנאי ממש כיון דעדיין יוכל להתקיים התנאי אם יעשה לו נס ויחיה ואז תוכל ליתן לו המאתים זוז. ונ"ל לדחוק דגם כונת הה"מ הוא דלכך בעינן גבי קיום התנאי שיתקיים התנאי בפועל ממש וגבי בעול התנאי שיהא בטול התנאי בפועל ממש הוא ג"כ מטעם הירושלמי שמא יעשה לו נסים ויחיה אף שקיצר הה"מ ולא הזכיר סברא זאת. אך כ"ז היכא דמת. אבל היכא דשהה בדרכו וא"א לבוא לביתו כדרך העולם לזמן שקבע נראה ברור מדברי הראשונים דכ"ז שלא הגיע הזמן מיקרי עדיין לא נתקיים התנאי כיון שאפשר שיצויר שיבוא אף ע"י דרך רחוקה מאד

אמנם ראיתי להש"מ ריש כתובות דעל הא דאמרינן שם אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומא להוי גיטא. מפלפל שם בדברי הגמרא ומסיק דע"כ הכין קאמר שמואל לא שמיה מתיא והוי גיטא מעתה אם רצתה תנשא לאחר ואע"ג דצריכה להמתין ג"ח מ"מ נ"מ דאם מת הוא בסוף היום עד שלא ישלימו הל' יום גרושה נקראת ולא אלמנה ונפסלה לכהונה וע"כ היינו משום דנאנס ולא יכול לבוא דאם היה באפשר לבוא למה אם רצתה תנשא לאחר ונקראת גרושה מעכשיו דילמא היה בא ועד שישלמו כל השלשים יום שהתנה ולא יבא אז יהיה גט אלא ודאי לא יהיה באפשר לבוא כלל כל אותו היום וש"מ ממילא אין אונס בגיטין כו' וזהו שכתב רש"י חזו דאתאי שבאתי לא שמיה מתיא והוי גיטא ואם רצתה תנשא לאחר וגם לכהונה נפסלה מהיום ע"כ. פי' מהיום קאי נמי אתנשא לאחר ואם לא תפרש כן מאי אתא לאשמעינן רש"י פשיטא דתנשא לאחר כיון דהויא גיטא כנ"ל עכ"ל. והנה דברי הש"מ הנ"ל הם סותרים לכל מש"ב שם סי' א'. ולפי דבריו עולה דהיכא דשהה בדרכו וא"א לבא לביתו כדרך העולם מאז מיקרי נתקיים התנאי ואף אם אמר אם לא אבוא עד שלשים יום ולא אמר מעכשיו הוה גיטא מהזמן שא"א לבוא לביתו לזמן שקבע ואם מת אז הוה גט כיון דכבר נתקיים התנאי מהזמן שא"א לבוא. אבל לפע"ד דבריו הללו אף