מלבושי יום טוב חלק א קמא

שאין צריך להניח בב"ד אלא זורקו בחיקו או בפניו והולך לו כו' עכ"ל גם מדבריו נראה להדיא דס"ל דנתינה ליד ב"ד עדיפא מנתינה לידו בע"כ. וזה ע"כ מטעם תקנת הלל. ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ד סק"ט מה שכתב בשם תשובת מהרש"ך דאין תקנה קדומה ע"ז מ"מ כך נהגו בשנת ת"י ותי"א במדינתנו. ועיין באו"ת שתמה ע"ז וכתב שם דלפי מה שכתב שם מהרש"ך דזה מתורת תקנה יש לפקפק כי צריך ישוב רב וכח ב"ד יפה להפקיע ממון ובפרט בדור יתום כזה אלא מדקדק זאת מן הש"ס יעו"ש. אבל דבריו דחוקים מאד להמעיין שם. ולפע"ד נראה דזה היא תקנה קדומה מימי הלל

עוד יש לדקדק שם מדברי רש"י דבכה"ג כמו בתי ע"ח כגון שהקנה לחבירו שדה ע"מ שאם תחזיר לי מעותי לז"פ יוחזר לך השדה והחזיר לו המעות בע"כ ולא קיבל מהני לכו"ע אפי' אם נאמר דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מ"מ מהני מטעם תקנת הלל כיון דתקן הלל דנתינה שלא בפניו בע"כ הוה נתינה א"כ כ"ש בפניו בע"כ דודאי הוה נתינה דרש"י קאי שם על דברי רבא דאיירי דהיא נתנה לו בע"כ וקאמר דלכך לא מהני גבי גט משום דבאיסורא לא תקן הלל. א"כ מוכח להדיא דס"ל דגבי דיני ממונות מהני נתינה בע"כ לכו"ע מטעם תקנת הלל. ויותר יש להוכיח מדברי רש"י הנ"ל דאפי' באומר לו זכי בשדה זו ע"מ שתתן לי מאתים זוז וזכה בה ואח"כ נתן לו בע"כ מהני מטעם תקנת הלל דהא רש"י כתב דדוקא גבי גט דאיסורא לא תקן א"כ בדיני ממונות בכה"ג דומיא דגט מהני נתינה בע"כ מטעם תקנת הלל. אך לכאורה דברי רש"י צ"ע דהאיך אפשר ללמוד מתקנת הלל דתקן גבי בתי ע"ח דמהני נתינה בע"כ גבי דיני ממונות כגון זכי בשדה זו ע"מ שתתן לי מאתים זוז הא איכא למימר דדוקא גבי בתי ע"ח תקן וכה"ג דאם היה בפנינו היו ב"ד כופין אותו לקבל לכך תקן הלל דמהני נתינה בע"כ אף שלא בפניו היינו ליד ב"ד. אבל במקום דאינו מחוייב מה"ד לקבל כמו גבי זכי בשדה זו ע"מ שתתן לי מאתים זוז כיון דאם היה לפנינו לא היינו כופין אותו לקבל א"כ מנ"ל דבכה"ג תקן הלל. מזה מוכח דרש"י ס"ל כמשב"ל בשם התוס' והרא"ש דס"ל דגם גבי גט דכיון דכבר זכתה האשה בהגט מחוייב הבעל לקבל מידה המאתים זוז שהתנה עמה ויכולין ב"ד לכופו ע"ז. וכן גבי זכי בשדה זו נמי מחוייב הנותן לקבל המאתים זוז שנתן לו המקבל השדה כיון שכבר זכה בשדה א"כ זה דמי ממש לבתי ע"ח לכך ס"ל דע"ז היה ג"כ תקנת הלל. רק גבי גט כיון דאיסורא הוא לא תקן הלל בזה

אמנם מדברי הרמב"ן ז"ל המובא בסה"ת מוכח דלא ס"ל כרש"י דתקנת הלל היה גם בנתינה בע"כ כיון דכתב דאין צריך להניח בב"ד אלמא דס"ל דהנחה בב"ד מהני משום תקנת הלל וכמש"ל. וא"כ מאי נ"מ לנו אם פרעון בע"כ הוה פרעון או לא. דהא אפי' אי נימא דפרעון בע"כ לא הוה פרעון מ"מ ליהני פרעון בע"כ משום תקנת הלל. אלא ע"כ צ"ל דהרמב"ן ז"ל ס"ל כיון דקאמר ר"פ כו' ודילמא אפי' בפניו נמי מדעתו אין ע"כ לא והלל מאי דאיצטריך לי' תיקן לפי"ז עדיפא נתינה ללשכה מנתינה בע"כ דעל נתינה בע"כ לא היה שום תקנה דע"ז לא איצטריך לתקן דבפניו לא היה שכיח כלל שיצטרך ליתן לו בע"כ או שהיה בוש מלפניו או שהיו ב"ד כופין אותו לקבל וכמש"כ התוס'. וכיון דזה היה מילתא דלא שכיח לכך לא תקן בזה הלל כלל ונשאר על הדין דנתינה בע"כ ל"ש נתינה. לכך הוצרך הרמב"ן לומר דאף אם נימא דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מ"מ גבי פרעון כו"ע מודים דהוה פרעון. ולפי"ז היכא דהקנה לחבירו שדה ע"מ שאם יחזיר מעותיו לז"פ תתבטל המכירה דזה דמי ממש לבתי ע"ח. עדיפא דיפרע ליד ב"ד משיתן לו בע"כ דליד ב"ד נראה דמהני מטעם תקנת הלל כמשב"ל. ובע"כ איכא מ"ד דס"ל דנתינה בע"כ לא שמה נתינה

מ"מ יש להסתפק גבי גט אם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתפרע לי עד ז"פ החוב שמגיע לי ממך. והיא רצתה ליתן לו והוא לא רצה לקבל והחזירה ליד ב"ד דנפטרה מן האחריות החוב לכו"ע מטעם תקנת הלל כמו שמוכח מדברי הרמב"ן. אי מהני נמי לענין הגט כיון שנתקיים בזה התנאי לענין חזרת החוב מטעם תקנת הלל מהני נמי לענין איסורא אע"ג דע"ז לא היה התקנה או דילמא הכא מטעם תנאי הגט עדיין לא נפטרה מן האחריות החוב עד שתחזיר לרשותו ומה שהחזירה ליד ב"ד לא מיקרי נתקיים התנאי וצ"ע. מ"מ לנידון שאלתנו אם אין האיש בביתו והיא רוצה להחזיר החוב ליד ב"ד. נראה כמו שבארנו דלא מהני דהא באינו בעיר לא היה תקנה ע"ז שיכולה להחזיר ליד ב"ד ורק אם מגיע לו הפסד ברור כמו גבי בתי ע"ח וכה"ג או שרצה ליתן לו כדי לפטור מן האחריות וכבר הגיע הזמן והמלוה לא רצה לקבל. אבל היכא דאין הפסד ברור להלוה והמלוה אינו בעיר אינו יכול להחזיר ליד ב"ד לפטור מן האחריות החוב א"כ הכא אינה יכולה להחזיר ליד ב"ד החוב כדי לקיים תנאי הגט. אבל לאחר העיון ראיתי דאף אם הוא אינו בביתו ונתנה החוב ליד ב"ד נמי הוה ספק מגורשת משום דמדברי הה"מ בה"ג פ"ח הכ"א נראה דדעת כמה ראשונים משום דמספקי להו אי הלכה כלישנא בתרא דרבא או כלישנא קמא דרבא לכך ס"ל דבנתינה בע"כ הוה ספק גירושין ולא משום דמספקי להו דילמא הלכה כר"פ. ואי פסקינן כלישנא קמא דרבא הא לפי דעת התוס' והרא"ש כיון דמהני נתינה בע"כ מהני נמי נתינה ליד ב"ד כמשב"ל סברתם. א"כ צריך לחוש גם לדיעה זו

עוד נ"ל לבאר דגבי חוב אף שהיא רצתה ליתן לו והוא לא רצה לקבל נמי הוה ספק מגורשת. אע"ג דבכל נתינה בע"כ הא כבר בארנו למעלה בסי' ח' דהעיקר כדעת הרשב"א דכ"ז שלא זרקה לרשותו לא הוה נתינה כלל ואין חולק בזה. וכן מצאתי להגאון בעל מכתב אליהו שער ח' סי' ט' האריך הרבה בזה ות"ל כוונתי בכמה דברים לדבריו ז"ל. והשיג ג"כ על הרב המשיג שהביא הב"י שמביא ראי' מדברי התוס' דגיטין דאף כשלא רצה האחר לקבל ונשאר ת"י נמי מהני. דהא התם שאני כיון דהוה פרעון החוב לכך מהני אע"ג דאמר לו שקול זוזיך כמשב"ל. מ"מ מה שכתב ולא נחלק אדם ע"ז מעולם ז"א עיין בסה"ת שער נ"א מה שמביא בשם הרמב"ן דלא מהני שקול זוזי אף בפרעון החוב. (וכן מבאר דעתו הגר"א בחו"מ סי' ק"כ) וכן כתב הש"מ בפ' הזהב בשם הרמב"ן. וכן דעת הרשב"א בקדושין (י"ג.) דכתב שם וז"ל גם בדינו של רבינו ז"ל אני מסתפק במה שאמר דבפקדון אי שדא להו מיחייבא בהו עד דמהדר לי' מיד ליד דכיון דשדיא לי' קמיה תוך ד' אמות אמאי לא דבשלמא בחוב לא מיפטר עד דיהיב ליה מיד ליד א"נ בדאמר ליה מלוה זרוק לי והפטר כדאיתא בפ' הזורק וטעמא דמלוה ברשותיה דלוה היא וזוזי נינהו וחייב באחריותן עד דיהיב מיד ליד וא"נ דזריק להו ברשות מלוה ומיפטר ליה אבל פקדון כל היכא דאיתא ברשותיה דמאריה הוא ובאחריותיה מאן קא מחייב ליה לנפקד ומוקי ליה באחריותיה עד דמהדר ליה מיד ליד והא אוקמא ויהביה ברשותיה דהיינו תוך ארבע אמותיו כו' עכ"ל. וכן הוא דעת הריטב"א שם יעו"ש היטיב. וכן הוא דעת הנמוק"י הבאתיו למעלה בסי' ח'. ע"כ נפלאתי על הגאון הנ"ל דכתב דלא נחלק אדם מעולם ע"ד התוס' דס"ל דשקול זוזי מהני אף במלוה. הא דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והנמוק"י דלא כדברי התוס'. ודברי הטור בסי' ק"כ מה שהביא שם בשם הרמב"ן הוא תמוה מאד. וא"כ לפי דעתם ודאי דגבי גט אם אמרה לו שקול זוזיך בלבד ולא זרקן לרשותו דלא הוה גיטא. מ"מ יש לחוש לדעת התוס' והטור דס"ל דגבי חוב אף דאמר לו שקול זוזיך בלבד ולא זרקן לרשותו נמי הוה פרעון ומיפטר מן אחריות א"כ איכא למימר דהוה כאלו נתקיים התנאי אף לענין הגט כמשב"ל

והנה מש"כ הרשב"א הנ"ל דגבי פקדון מהני מה דשדי לי' בתוך ד"א אבל גבי מלוה לא מהני עד דזרק לרשותו ממש צ"ע לכאורה בזה. אף שמדברי הגמרא דגיטין (עח:)