מלבושי יום טוב חלק א קלח

למטה בפ' זה כו' עכ"ל והנה אי נימא דדעת הרמב"ם הוא דנתינה בע"כ שמה נתינה כדעת הה"מ והר"ן אך שפסול מדרבנן אפשר ליישב דברי הרמב"ם דלכך לא חיישינן לזה שמא לא יתרצה הבעל אח"כ לקבל מידה המעות. אבל באמת הא דעת הסה"ת והטור והרי"ו דדעת הרמב"ם הוא דע"י נתינה בע"כ היא ספק מגורשת קשה האיך מתירין לה להנשא לכתחילה ולא חיישינן שמא לא יתרצה הבעל אח"כ לקבל. אבל לדעת המהרי"ב דמחוייב הבעל מה"ד לקבל המעות כדי לקיים התנאי והב"ד יכולין לכופו על כך נ"ש דלכך מתירין לה להנשא לכתחילה משום דאח"כ יכפוהו ב"ד שיקבל. ואף אם נאמר בזה דלא כהמהרי"ב וע"י כפייה בלבד לא מהני אי נתינה בע"כ לא שמה נתינה כדעת המהר"ם אלשקר. מ"מ יכפוהו ב"ד עד שיאמר רוצה אני כיון שמחוייב מה"ד לקבל והוה כמו בבע"ח דכופין אותו ב"ד לקבל ויאמר רוצה אני כמש"כ הרשב"א בחידושיו והוה כמו שקבל מדעתו. ה"ה גבי גט כיון דמחוייב מה"ד לקבל ב"ד יכולין לכופו עד שיאמר רוצה אני והוה כמו שקבל מדעתו. ומה שהקשה הרלב"ח ע"ז דהאיך אפשר לומר שב"ד יכופו ע"ז דא"כ תהיה מגורשת בע"כ לפע"ד לא קשה מידי כיון דכבר זכתה בגיטה מעיקרא רק שמוטל עליה חוב התנאי ועל חוב התנאי הא הוא בעצמו התנה שתלוי זה רק בדעתה ולא בדעתו כמש"כ התוס' וכיון שהיא רוצה לקיים התנאי יכולין ב"ד לכופו ע"ז שיקבל מידה המעות ואין זה גט בע"כ כיון שכפיית ב"ד הוא רק על קיום התנאי כפי מה שהתנה עמה. וגם לפי"ז יתיישב מה שהקשו כל גדולי האחרונים על דברי הרא"ש ז"ל דגבי איצטלית אנן פסקינן כרבנן דאם אבדה האיצטלית אינה יכולה ליתן דמיה. כתב שם הרא"ש ויראה דמדעתו הוה גט אף לרבנן והקשו וז"ל ותימא א"כ לפירושו לא פליגי רבנן ורשב"ג אלא בנתינה שלא מדעתו וא"כ תפשוט דנתינה בע"כ הוה נתינה וגם הרא"ש כתב דברי הרמב"ם שבספק עומד כו' עכ"ל אבל לפי דברי מהרי"ב דס"ל דב"ד יכולין לכופו שיקבל מדעתו נ"ש דפליגי רשב"ג ורבנן אם יכולין ב"ד לכופו לקבל דמיה בעד האיצטלית או לא אמנם מדברי התוס' דערכין (לב) ד"ה מדאיצטריך כו' דהקשו שם באיזה אופן מיירי הפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי איצטלית יעו"ש והרשב"א בחידושיו בגיטין מביא קושיתם ומתרץ שם באופן אחר ולא מתרצו בפשיטות דפלוגתא דרשב"ג ורבנן איירי ע"י כפיית ב"ד. נראה דס"ל כהרלב"ח דב"ד אינם יכולין לכופו גבי גט שיקבל מדעתו

אח"ז ראיתי להרשב"א בחידושיו לקדושין (נ.) דכתב וז"ל אבל במתנה בפי' ע"מ לעלות יכול הוא לומר איני רוצה לעלות כדי שיתבטל המקח ואם לא יעלה בטל המקח משום דתנאי לא על דעת לקיים התנאי בלבד נאמר אלא אף ע"ד לבטל המעשה ואין כופין על קיום תנאו כדי שלא יתבטל המעשה בשום מקום ותנן ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ובעינן למימר התם דנתינה בע"כ לא שמה נתינה ויוכל לומר שלא יקבלם ולבטל התנאי כדי לבטל המעשה בכך כו' עכ"ל והנה מדברי הרשב"א נראה דס"ל דעל הבעל אין שום חוב לקבל המעות מידה והרשות בידו שלא לקבל ולבטל הגט ולכאור' זה תמוה כמו שהקשינו למעלה דא"כ האיך אמרינן שם לחד לישנא דנתינה בע"כ שמה נתינה ולמדין זאת מבע"ח דהאיך מדמה גט לבע"ח כיון דבבע"ח הוא חוב על הלוקח לקבל המעות וגבי גט הוא רשות להבעל לקבל או לא ונראה דס"ל דפליגי בזה גופא דהך לישנא דס"ל דנתינה בע"כ שמה נתינה ס"ל דהוא חוב על הבעל לקבל כדי לקיים התנאי והך לישנא דס"ל דנתינה בע"כ לא שמה נתינה ס"ל דאין החוב על הבעל לקבל והרשות בידו שלא לקבל וקשה דהא פליגי גם בבע"ח ושם ודאי הוא חוב על הלוקח לקבל מ"מ ס"ל ללישנא קמא ורב שימא בלישנא בתרא דנתינה בע"כ לא שמה נתינה. עכ"נ דכונת הרשב"א הוא להביא ראי' דאין כופין על קיום התנאי מדאין כופין אותה על קיום התנאי שתתן לו המאתים זוז דאם היה כופין אותה א"כ זה הוה כחוב עליה ואמאי אמרינן דנתינה בע"כ לא שמה נתינה והאיך יכול לומר שלא יקבלם מדעתו ויתבטל הגט כיון דזה הוה כפרעון החוב וגבי פרעון כו"ע מודים דפרעון בע"כ הוה פרעון וכן מבואר להדיא כדברי בדברי הרשב"א ביבמות (ק"ו) דכתב וז"ל איכא למידק היכא הוה מחייב לי' אביי למיתן לי' כו' והא הכא כיון דאתני לי' בלשון ע"מ לא מחייב לי' מידי משום דכל האומר ע"מ אין מחייבין אותן לקיים התנאי אלא אם רוצה יקיים ואם ירצה לא יקיים כו' וכן הנותן גט לאשתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז אלו לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה אלא שהגט תלוי ועומד אם תתן יהא גט ואם לא תתן לא יהא גט ותדע לך דהא איבעיא לן בפ' מי שאחזו גבי הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי מאתים זוז נתינה בע"כ הויא נתינה או לא ואם איתא דמכיון דשקלתיה לגיטה איחייבה לה ליתן ליה מאתים זוז בע"כ הרי אלו עליה כחוב וע"כ מקבל כדמוכח במציעא גבי פרעיה זוזא זוזא פרעון הוה אע"כ אין מחייבין אותה אלא אם רצתה שלא ליתן הרשות בידה כו' עכ"ל אבל היכא דהיא רצתה ליתן ודאי דגם הרשב"א מודה דאיכא חיוב על הבעל לקבל כיון דכבר זכתה בגיטה. ולכך מדמי שפיר לבע"ח. ואף למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה מודה בזה. אח"כ מצאתי תשובת הרשב"א דמשם מוכח להדיא כמש"כ מתתל' דהרשב"א סובר דלמ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה אין חיוב על הבעל לקבלם ויכול גם הבעל לחזור בי' דז"ל הרשב"א בת"א סי' ת' אם אמר לחבירו זכי בשדה זו ע"מ שתתן לי ק"ק זוז והחזיק בשדה וקודם שהספיק ליתן לו הק"ק זוז חזר בו אין בדבריו כלום למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה ומסיים שם ואפי' למ"ד לא שמה נתינה אם אמר ע"מ שתתן לראובן ק"ק זוז אז זכה בע"כ יעו"ש א"כ מוכח להדיא דלמ"ד לא שמה נתינה יכול הנותן לחזור בו ואין ב"ד יכולין לכוף אותו לקבל:

סימן י

שאלה אחד נתן נט לאשתו ע"מ שתתני לי איצטלתי והתנה עמה בפירוש שאם תאבד תוכל לשלם לי בעדה. ואח"כ נאבדה ורוצה ליתן לו דמיה והוא אינו רוצה לקבל. אם מהני בזה נתינה בע"כ

תשובה זה נ"ל פשוט דאם לא היה נאבדה האיצטלא והוא לא היה רוצה לקבל ממנה האיצטלא בזה ודאי דמהני נתינה בע"כ לכו"ע. וכיון שחזרה האצטלא לרשותו אף בע"כ נתקיים התנאי ולא דמי לע"מ שתתני לי מאתים זוז דלא מהני נתינה בע"כ. דשם היא התחייבה א"ע ליתן לו משלה. ע"כ למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה לא מהני מה שנתנה לו בע"כ כיון דהוא לא זכה בע"כ מה שהיא נתנה ברשותו בע"כ. א"כ הרי לא נתקיים התנאי מה שהתנה ע"מ שתתן לו וכונתו היה לקבלם וכל שלא קבלם הרי לא נתקיים התנאי אבל בחפץ שלו דהוא אינו צריך לזכות בזה כלל. אלא רק דהיא צריכה לקיים התנאי שהיא מחוייבת להחזיר לו החפץ שלו וכיון שהחזירה לו אפי' בע"כ ודאי דמהני

אבל בנ"ד שנאבדה האיצטלא ורוצה ליתן לו דמיה אם מהני בזה נתינה בע"כ צריך לחקור בזה והנה התוס' בערכין (ל"ב.) ד"ה מדאיצטריך הקשו שם הא דקאמרי רבנן איצטלא דוקא קאמר במאי עסקינן אי כגון שהוא רוצה לקבל הדמים ומוחל לה האיצטלית תיפשוט בעיין דבסמוך דאמר לה מחולין לך דלרבנן לא מצי מחיל ולרשב"ג מצי מחיל ואי בשאינו חפץ לקבל הדמים א"כ תיפשוט בעיין דנתינה בע"כ הוה נתינה דהא הכא לא פליגי רבנן אלא משום דאיצטלית דוקא קאמר הא לאו הכי נתינתו נתינה כו' עכת"ד ויעו"ש מה שתירצו בזה וכן הובא קושיא זו בחידושי הרשב"א והאריך לתרץ באופן אחר