מלבושי יום טוב חלק א קלו

לה בירושלמי ואמרו דמתני' איירי בדלא בעי למיתן לי' ומשו"ה צריך לומר הריני כאלו התקבלתי כו' עכ"ל ונפלאתי על דבריו מאד דלפע"ד אדרבה מדברי הירושלמי מבואר להדיא דאף כשרוצה ליתן בעי למימר הריני כאלו נתקבלתי דז"ל הירושלמי שם עד כדון הוא דבעי מיתן לה ברם ההוא דלא בעי מיתן לי' יכול הוא אמר לי' לא בעית אלא מיבדקינך כיון דחמיתך מצטער הרי אני כאלו נתקבלתי ע"כ ופי' הבעל ק"ע והפ"מ עד כדון בעיא בפני עצמה עד כאן לא שמענו במתני' דמותר אלא כה"ג שזה רוצה ליתן לו וזה אומר הריני כאלו התקבלתי ברם ההוא דלא בעי מיתן לי' ואם זה אינו רוצה ליתן לו מאי ומשני יכול הוא לומר לו לא רציתי אלא לבדקך וכיון שאני רואה שאתה מצטער הריני כאלו נתקבלתי ולפע"ד פירושם מוכרח בדברי הירושלמי א"כ הרי מבואר להדיא דאף כשרוצה ליתן אפי"ה בעי למימר הריני כאלו נתקבלתי אלא ע"כ צ"ל כמש"כ משום דהכא כיון דהבנים סמוכין על שולחנו הוה כמו שהתנה המקבל ע"ע והיכא שהתנה המקבל ע"ע לאו דוקא בגיטין משום דלצעורי קמכוין בעי נתינה ממש אלא אפי' בכ"מ כ"ז שלא נתן אף בע"כ היינו שזרק לרשותו בזה שרוצה ליתן לבד לא מיקרי נתינה אף לדעת הרמב"ן מ"מ צ"ע דא"כ כשאין הבנים סמוכין על שולחנו דשם הוה כמו שהתנה על אחרים ובהתנה על אחרים הא בארנו למעלה דדעת הרמב"ן והר"ן דשבועות דבשאר דברים לבד מגיטין סגי רק כשרוצה ליתן לבד דזה נמי מיקרי נתינה. והא הר"ן שם בנדרים (כ"ד.) כתב להדיא דבבנים שאינם סמוכין על שולחנו צריכים הם לומר הרינו כאלו נתקבלנו ואולי י"ל כיון שמתנה על הבנים שלו אף שאינם סמוכין על שולחנו זה לא הוה כמו שהתנה על אחרים ובזה ג"כ בעי נתינה ממש ובדוקא התנה וצ"ע

ולפי מה שבארנו דכשנשבע ליתן לפ' והלה אינו רוצה לקבל פליגי בזה הרמב"ן והר"ן עם הרשב"א והריטב"א. דהרמב"ן והר"ן ס"ל דאינו צריך ליתן לו כלל וסגי כשרוצה רק ליתן. והרשב"א והריטב"א ס"ל דעכ"פ צריך להניח לפניו או לזורקם לתוך רשותו. יתבאר שפיר דבמה פליגי נמי השתי דיעות בשו"ע יו"ד סי' רל"ו ס"ב בהג"ה וז"ל וכ"ש שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר אעפ"י שבתחלה היה שבועת שוא כגון שנשבע לישא אשה פ' ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא מ"מ כשהיא רוצה צריך לקיים שבועתו (מהרי"ק שורש כ"ב) וי"א דבכה"ג לא מיקרי שבועת שוא רק שבועת בטוי דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו פטור משבועתו וה"ה אם אינה רוצה להנשא לו ולכן לא הוי רק שבועת בטוי (כן משמע מתשובת ריב"ש סי' שפי"ז הביאו הב"י) עכ"ל והט"ז בסק"ו כתב ע"ז וז"ל ונראה דמודה דיעה זאת באתן מנה לפ' שאין שם שבועת שוא שהרי יש בידו הנתינה עכ"פ ואם לא ירצה חבירו לקבלו הרי הוא לא נשבע על הקבלה משא"כ בשבועה שישאנה שא"א לו כלל לקיים הנישואין כל שהיא מעכבת. והי"א ס"ל דגם שבועה שאשאנה לא הוה לשוא דהוא דומיא לאתן רק שחייב לתובעה שתנשא לו ואם לא תרצה לא נתבטלה שבועתו כלל ואין עליו עונש כי לא נתחייב אלא להנאת המפציר בו שיתן לו מנה או שישא את האשה הזאת ואם הם אינם רוצים נקי הוא כו' עכ"ל. ובדברינו יובן יותר דברי הט"ז דבמה פליגי שתי הדיעות הללו דהי"א הוא הריב"ש הא ס"ל להדיא שם כשיטת הרמב"ן והר"ן רבו דגם בשבועה שאתן לא בעי נתינה כלל אלא בהא שרוצה ליתן נמי סגי אע"ג דנשארו בידו לכך ס"ל נמי דגם בשבועה שאשאנה נמי לא הוה שבועת שוא כלל רק מחוייב הוא לתובעה לישא אותה אם תתרצה אבל הדיעה הראשונה ס"ל כשיטת הרשב"א והריטב"א דגם בשבועה שאתן לכך לא הוי שבועת שוא משום דיכול לקיים ליתן בע"כ להניח לפניו או לתוך רשותו. וכ"ז שלא קיים הנתינה אף בע"כ לא קיים שבועתו א"כ בשבועה שאשאנה דא"א להתקיים כלל אם היא לא תתרצה בזה לכך הוי שבועת שוא לפ"ד

היוצא מכל דברינו אלה דבגיטין אף כשמתנה ע"מ שתתן לפלוני כיון דשם לצעורי קמכוין לכולי עלמא בעי נתינה ממש וגם הרמב"ן מודה בזה דלא סגי כשזה רוצה ליתן בלבד וכ"ז שלא זרקה לרשותו לא יצאה ידי נתינה ואם לא זרקה לרשותו אלא נשארו ת"י לפ"ד רבנן דס"ל גבי ע"מ שתשמשי את אבא והלה אמר א"א שתשמשני דלא הוה גיטא הכא ודאי דלא הוה גיטא אמנם לדעת הפוסקים דפסקו כרשב"ג לפי דעת הירושלמי דנתן טעם דס"ל דאונסא כמאן דעביד וכיון דהעכבה אינה ממנה א"כ היא אנוסה על קיום התנאי והוה כמו שנתקיים א"כ הכא כיון שאפשר לזרוק לתוך רשותו ולא זרקה א"כ זה לא הוה אונס מה שלא רצה לקבל ממנה וכן כתב הרשב"א בת"א סי' רכ"ט דזה לא הוה אונס כיון שהיה אפשר לזרוק ולא זרקו יעו"ש אבל לפי מה דנראה מגמר' דידן דהטעם דרשב"ג הוא דס"ל דהיכא דמתנה על דבר שאינו בידו אף גבי גיטין להרוחה קמכוין א"כ לדעת הרמב"ן והר"ן סגי כשזה רוצה ליתן אף שלא זרקם לרשותו נמי יצא ידי נתינה והוה גיטא אבל לדעת הרשב"א והריטב"א לא הוה גיטא וכן גבי זכי בשדה זו ע"מ שתתן לפ' מאתים זוז לפי דעת הרמב"ן והר"ן סגי כשזה רוצה ליתן בלבד ולפי דעת הרשב"א והריטב"א לא זכה בשדה כ"ז שלא זרקם לתוך רשותו ויותר מזה ס"ל להרשב"א והריטב"א דאף אם אמר לו שדי נתונה לך אם אין אני נותן לך מאתים זוז ורצה ליתן והלה לא קבל זכה בשדה דהוה כמו שלא קיים התנאי כיון שלא זרקם לתוך רשותו לא מיקרי נתינה כלל לפי דעתם. ומטעם אונס דמאי הו"ל למיעבד נמי א"א לפוטרו דאין זה אונס משום דהו"ל לזורקו לתוך רשותו כמש"כ הרשב"א א"כ במטלטלין באם אמר זכי במטלטלין זו אם איני נותן לך מאתים זוז לז"פ ורצה ליתן לו ולא קבל ולא זרקן לרשותו נראה דאינו יכול להוציא מיד הזוכה כיון שהוא תפוס ברשות יכול לטעון קים לי כהרשב"א והריטב"א דזה לא מיקרי נתינה כלל ואם אמר זכי במטלטלין זו ע"מ שתתן לפ' מאתים זוז ורצה ליתן והלה לא קבל יכול לטעון קים לי כהרמב"ן והר"ן דזה מיקרי נמי נתינה וא"כ קיים התנאי אמנם אם אמר זכי במטלטלין זו ע"מ שתתן לי מאתים זוז ורצה ליתן ול קבל לפי מה שבארנו לכו"ע לא מהני דהיכא שמתנה ע"ע ודאי לנתינה גמורה נתכוין כמש"כ הרמב"ן בתירוץ בתרא והתירוץ קמא לא פליג על תי' בתרא כמשב"ל. וכ"ש בגיטין אם אמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אף שרצתה ליתן לו כיון שהיא לא זרקה לרשותו לא הוה נתינה כלל אף אי אמרינן נתינה בע"כ שמה נתינה ואם אמר ה"ז גיטך אם לא אתן לך מאתים זוז לז"פ ורצה ליתן לה ולא קבלה ונשאר ת"י ולא זרקן לרשותה לפי דעת הרמב"ן אין זה גט כלל דכיון דרצה ליתן לה ולא קבלה הוה כמו שנתקיים התנאי אמנם לדעת הרשב"א והריטב"א אם לא זרקן לרשותה הוה גיטא דהוה כמו שלא קיים התנאי בזה שרצה ליתן אע"ג דאין אונם בגיטין מ"מ הא כבר בארנו דאי, זה אונס: סימן ט

ולענין קדושין אם אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז לז"פ ורצה ליתן לה ולא קבלה ונשארו ת"י כעובדא דהמהרי"ב אף שלכאורה איכא למימר לפמש"ב דהכא סגי לדעת הרמב"ן והר"ן בשרוצה ליתן בלבד כיון דהכא לא התנה רק המקדש וא"כ התנה הנותן על המקבל ולא התנה המקבל ע"ע אבל באמת לפע"ד אינו כן דהא כתב הר"ן להדיא בגיטין בפ' מי שאחזו דלפי דעת רבינו האי גאון דס"ל דנתינה בע"כ שמה נתינה א"כ אם אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בע"כ מקודשת אבל לדעת האחרים שפסקו שהדבר בספק אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא הוה ספק מקודשת ואם איתא דלדעת הר"ן גבי קדושין סגי בשרוצה ליתן בלבד. וא"כ אין נפקותא לנו אי פסקינן