מלבושי יום טוב חלק א קלד

יכול לכוף אותו לכך וכמ"ש הרשב"א כשהביא דבר זה בשם התוס' ז"ל וא"ת לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בע"כ [לא] הוי נתינה י"ל שאם לא היה נטמן היו ב"ד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם ע"כ הלכך כיון שיש עליו לקבלם מה"ד דין הוא לכוף אותו כ"ש דסוף סוף כשאומר רוצה אני נמצא שקבלן מדעתו והוי תחילתו באונס וסופו ברצון ומיהו הראיה על שאין צריך לקבל בפועל למ"ד הויא נתינה היא כתובה באותו דיבור עצמו של תוס' וז"ל וכן בהזהב כי א"ל שקול זוזך לא הוי אפי' כש"ח וע"כ דמיירי בשלא רצה האחר לקבל ונשארו בידו דהיכי שייך למיהוי עלייהו כש"ח אם קבלם האחר בע"כ בפועל כו' עכ"ל הב"י ותמה שם על הרב המשיג שמתחילה כתב שדברים הללו קשה לשומעם. ואח"כ דקדק מדברי התוס' כדברי המהר"י ברב. ואנכי מצאתי בס"ד בתשו' הב"י אה"ע סי' ג' תשובת המהר"י ברב כי שם הוא דבריו מדוקדק כמו שהביא הב"י בשמו. ואח"כ איתא שם תשו' הב"י. וגם שם מדוקדק כמו שהביא הב"י בשם הרב המשיג וחתם ע"ז נאום הצעיר יוסף קארו. ונפלאתי מאד הא הב"י בעצמו אדרבה השיג על הרב המשיג. אח"כ מצאתי בתשובת המהר"ם אלשקר בסי' ל"ב דשם השיג על המהר"י ברב על האי עובדא דהורה המהר"י ברב להחמיר בקדושין אלו. והמהר"ם אלשקר השיג עליו והורה להקל. והרואה יראה להדיא דתשובת הב"י זו היא תשובת מהר"ם אלשקר ולא תשובת הב"י והחתימה היא בט"ס שהמאסף מצאה בין כתבי הב"י וע"כ היה סבר דזה היא תשובת הב"י אבל באמת זה הוא דבר שא"א שהב"י יכתוב על רבו דברים כאלו ובפרט שהב"י בעצמו אדרבה השיג ע"ז. ומ"מ נראה שלהב"י לא הגיע רק תשובת מהר"ם אלשקר בקיצור כפי מה שנמצאה בב"י. אבל תשובת המהר"ם אלשקר בעצמו הארוכה לא ראה הב"י דשם מבואר דבריו ביותר ולא היה תמה מה שכתב מתחילה דדברים קשים לשומעם ואח"כ דקדק מדברי התוס' כדברי המהר"י ברב כי בתשובת המהר"ם אלשקר מבואר להדיא דבזה ס"ל ג"כ כמהר"י ברב דלמ"ד שמה נתינה אפי' לא קבל בפועל הוה נתינה. אך בזה פליג על המהר"י ברב וסובר דלמ"ד לא שמה נתינה אפי' קבל בפועל לא הוה נתינה עד שיקבלם מדעתו אבל אם קבלם בע"כ דהיינו ע"י כפיה לא מהני וע"ז היה עיקר השגת מהר"ם אלשקר על המהר"י ברב דמדקדק מדברי התוס' דע"י כפיה מהני לכו"ע דהא כוונת התוס' הוא ע"י כפיית ב"ד ואומר רוצה אני וא"כ הוה כמו שקבלם מדעתו אבל ע"י כפיה בלבד לא מהני. ומ"מ הדין של המהר"י ברב שרוצה להוכיח לנדון שלו שאף שלא נתן לה כלל רק כיון שרצה ליתן נמי מיקרי נתינה בע"כ ומקודשת כתב דיש להוכיח בפשיטות מדברי התוס' שם דכתבו דכי אמר לו שקול זוזך לא הוי עלייהו אפי' כש"ח. זהו תורף דברי מהר"ם אלשקר כפי מה שמבואר שם להדיא. אך המהר"ם אלשקר כתב בעצמו דזהו דלא כהרשב"א דנראה מדבריו בתשובתו דצריך נתינה בפועל וכתב שם והמראה עצמו שרוצה לקיים תנאו אינו כמקיים. ובאמת נפלאתי על המהר"ם אלשקר דהאיך דחה דברי הרשב"א המבוארים להדיא בת"א סי' רכ"ט כ"ז שלא זרקם לרשותו לא הוה נתינה כלל מפני דקדוק דברי התוס' הנ"ל. ובאמת מדברי התוס' אין שום ראיה דש"ה דהוה פרעון החוב א"כ כשאמר הרי לך מעותיך ורצה ליתן לו והוא לא רצה לקבל ס"ל להתוס' דהוה פרעון ואף שלא זרקם לתוך רשותו נמי מפטר מאחריות. אבל הכא דבעינן קיום התנאי א"כ כ"ז שלא זרק ולא נתן לו לא מהני כלל משום דזה לא מיקרי נתינה כלל מה שרוצה ליתן כמ"ש הרשב"א ז"ל

גם מה שהביא הב"י ראיה לדברי רבו וז"ל ומ"מ נ"ל דאפשר להכריע סברת התוס' בזה ממ"ש לקמן אמתני' דקתני כלל ארשב"ג כל עכבה שאינה כו' וי"ל דהכא ודאי להרוחה בעלמא עשה כן וכיון שמת ולא איצטריך הוה כאלו נתקיים התנאי אבל התם ע"מ שתתני לי ר' זוז בדעתו שיקבלם ולבסוף כשאינו רוצה לקבלם לא נתקיים התנאי עכ"ל ומשמע דבשאינו מקבלם לבסוף מיירי וכמ"ש מורי נר"ו דאל"כ הכי הול"ל ולבסוף כשמקבלם ע"כ לא נתקיים התנאי עכ"ל הב"י. לפע"ד נראה דאין זה ראי' דכונת התוס' שהוא לא קבלם דאי קבלם א"כ הרי נתרצה ומה לנו מה שהיה בתחלה בע"כ כיון דלבסוף נתרצה וקבלם. אע"כ דלא קבלם כלל מ"מ ודאי די"ל גם לדברי התוס' דהיא נתנה לתוך רשותו אך הוא לא קבלם משם. וגם הט"ז שם סק"ט כתב וז"ל וחכם אחד השיב על ראייתו שאינה ראיה והביא ראיה אחרת וב"י עצמו הביא ראי' שלישית ותמהתי למה לא הביא ראי' פשוטית מדברי התוס' הנ"ל במה שהקשו למ"ד לא הוה נתינה א"כ למה היה נטמן בראשונה כו' ואי ס"ד דעכ"פ צריך קבלה למ"ד הוה נתינה אעפ"י שהיא בע"כ למה לא הקשו התוס' גם למ"ד הוה נתינה למה היה נטמן היה לו לסרב מלקבל אלא ודאי דא"צ קבלה כלל להך מ"ד וזו היא ראי' ברורה שאין עליה תשובה עכ"ל וגם ראייתו אינה ראיה מוכרחת רק דלמ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה לא בעי גם קבלה היינו שקבל בע"כ אבל אכתי מ"מ אין ראי' לדינו של המהר"י ברב בעובדא דידי' דשם לא נתן המקדש כלל אלא שהיה רוצה ליתן והיא לא קבלה מנ"ל דכה"ג מהני ובאמת גם על המהר"י ברב בעצמו יש לתמוה דהאיך הכריח לדינו שאף כשרוצה ליתן והיא לא קבלה נמי מהני משום דליכא למימר דכל הפלוגתא דנתינה בע"כ שמה נתינה הוא היינו שקבל בע"כ משום דכה"ג לכו"ע מהני לפי דעתו מ"מ הא איכא למימר דפלוגתתם מיירי שהיה נתינה בע"כ היינו שזרקם לרשותו והוא לא קבלם משם כמש"כ הרשב"א בתשובה אבל היכא שרצתה ליתן והוא לא קבל וע"כ לא נתנה כלל ונשאר ברשותה מנ"ל דכה"ג נמי מהני ומיקרי נתינה בע"כ דהא מסתברא למימר דכה"ג לכו"ע לא מהני משום דלא עדיפא ממחולין לך דלא מהני גבי גט

אח"כ ראיתי דמהר"ם אלשקר בתשובה סי' ל"א כתב וז"ל דהא כי אמרינן בעלמא נתינה בע"כ הוי נתינה לאו למימרא דבעינן דוקא שיתן הנותן המעות למקבל בע"כ בפועל כגון שיכניסם בידו בע"כ או שיזרוק אותן לתוך חיקו אלא כל שבא ליתן המעות והאחר לא רצה לקבל בכי האי גוונא נמי הוי נתינה בע"כ והו"ל כאלו קבלם בפועל וכדמוכח מדברי קצת המפרשים ז"ל ומן התוס' שכתבו שם גבי נתינה בע"כ דשמה נתינה כו' וכן כתב הרמב"ן ז"ל והביא דבריו הר"ן ז"ל בשבועות פ' שבועות שתים בתרא וכמו שכתב החכם המשיב לקמן כו' עכ"ל וכוונתו הוא על המהר"י ברב שהביאו לקמן שם בסי' ל"ב (וגם הוא השיב שם על האי עובדא דבסי' ל"א). והנה נראה מדבריהם שעיקר סמיכתם של הגאונים הללו דאי אמרינן נתינה בע"כ שמה נתינה אין צריך נתינה כלל אלא כיון שהוא רצה ליתן והלה לא רצה לקבל הוה כמו נתינה סמכו על דברי הרמב"ן דשבועות שהביא הר"ן דשם מוכח לכאורה כדבריהם אבל באמת נפלאתי מאד על הגאונים הללו דהאיך אפשר לומר כן בדעת הרמב"ן דהא מבואר בסה"ת שער נ' דס"ל להרמב"ן דאף בפרעון דכו"ע מודים דפרעון בע"כ הוה פרעון מ"מ לא סגי כשאמר לו שקול זוזך דלא כדברי התוס' דגיטין וכן מבואר להדיא בש"מ בפ' הזהב בשם הרמב"ן (וכן מבאר דעתו הגר"א ז"ל בח"מ סי' ק"ח יעו"ש). וכן איתא בחידושי שבועות להרב נמוקי יוסף פ' ג' לאחר שהביא דברי הרמב"ן הללו שהביא הר"ן שם כתב וז"ל ולענין נתינה בע"כ לא איתברר אי שמה נתינה או לא ומיהו למ"ד שמה נתינה דוקא בפניו ולכו"ע היכא דמפייס ומחיל להו מדעת כנתינה חשבינן לה (ונראה דמיירי בשאר ד"מ ולא בגט דהתם לא מהני מחילה) ולענין מלוה דכ"ע מכיון שיזרקנו לרשותו וידע בו המלוה אפי' ע"כ ה"ל פרעון וכיון שכן ודאי הנשבע שיפרע לחבירו אינו יוצא ידי שבועה במביא לפניו ואמר לו ליטלן אלא עד שיזרקנו לרשותו דכיון דכה"ג הוי פרעון והיא מילתא דבידו מסתמא להכי משתבע ואם אינו בפניו והוא נשבע לפרעו בשבועה ה"ל אנוס ואונס בשבועה פטור. כל זה כתבו מן המפרשים ז"ל והרא"ה ז"ל עכ"ל המחבר. (ובדברי הנ"י הללו מבואר להדיא