מלבושי יום טוב חלק א קלב

כשיחזור לו המעות ואח"כ החזיר לו בע"כ בזה לא הזכיר הד"מ כלל מ"מ דברי הרמ"א צ"ע כמש"ב כי לפי דברי רוב הראשונים נראה דלא מהני בזה נתינה בע"כ

היוצא לנו לדינא מסי' ד' ה' ו'. א) דאין חילוק לענין טענת אונס בין שהתנה הנותן על עצמו ובין שהתנה המקבל על הנותן דבכ"מ מהני טענת אונס ואף שדעת המתנה היה בכל אופן מ"מ כיון דבעינן גם דעת המקנה ודעת המקנה ודאי לא היה להקנות לו אלא דוקא אם יעבור. על התנאי ברצון אבל לא באונס. ודלא כדמוכח מדברי המג"א סי' ק"ח דס"ל לחלק בין שהתנה הנותן ובין שהתנה המקבל א"כ לנידון שאלתנו אף שהתנה האשה על המקדש שאם לא יכניסנה לז"פ לא יהא לו עליה כלום היינו שתהא הקדושין בטלין וגם המעות יהא אצלה במתנה ולא תחזירן ואח"כ אירעו אונס שלא יכול לכונסה. מלבד שהקדושין בטלין גם המעות צריכה להחזיר לו. ב) אם התנה המלוה שאם לא תפרעני לז"פ תהא השדה שלי מעכשיו ואח"כ מת אין כאן פלוגתא בין הרמ"ה ובין הריטב"א וכו"ע מודים בזה דיכולין היורשין ליתן המעות ולפדות ואין חילוק בזה בין שהתנה המלוה ובין שהתנה הלוה. אבל אם התנה שתהא השדה שלי מעכשיו רק אם תחזיר לי המעות לז"פ יתבטל המקח למפרע אז דוקא הוא יכול לפדות אבל לא היורשין וגם בזה אין חילוק בין שהתנה המלוה ובין שהתנה הלוה. ג) אם התנה המלוה שאם לא תפרעני לז"פ תהא השדה שלי מעכשיו מהני בזה פרעון בע"כ לכו"ע ודלא כמו שנראה לכאורה מתוס' דגיטין דלא מהני בזה פרעון בע"כ. אבל אם התנה שתהא השדה שלי מעכשיו רק אם תחזיר לי המעות לז"פ יתבטל המקח למפרע בזה נראה לפי שיטת רוב הראשונים דנתינה בע"כ בזה הוה ספיקא דדינא. רק לשיטת הסה"ת והריטב"א נראה דאין בזה ספיקא ומהני בזה נתינה בע"כ לכו"ע. ואף שיש להצטרף דבריהם שיטת הרבה ראשונים דס"ל דהעיקר הוא כלישנא בתרא דרבא מ"מ לפי מה שבארנו דהכא ארעא בחזקת הלוקח קיימא א"כ יכול הלוקח לטעון קים לי כשיטת הראשונים דס"ל דנתינה בע"כ הוה ספיקא דדינא וארעא בחזקתי קיימא ועדיין המכירה אינה בטלה אך יכול לכופו ע"י ב"ד שיקבל המעות מדעתו ויחזיר לו השדה כמו שכתבו התוס' (בגיטין עה.) ד"ה מכלל כו' שאם היה בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בע"כ ועיין בחידושי הרשב"א שם: סימן ז

שאלה מי שנתן גט לאשתו ע"מ שתתן לפ' מאתים זוז ולא רצה הלה לקבל ונתנה לו בע"כ אם זה הוה כמו שהתנה ע"מ שתתני לי דאם נתנה לו בע"כ הוה גט פסול. ולכמה פוסקים הוא ספק גט. או דלמא דוקא בשהתנה ע"מ שתתני לי אבל לא בשהתנה ע"מ שתתן לאחר דשם מהני אפי' אם נתנה לו בע"כ

תשובה הנה הרשב"א בתשובה בת"א סי' ת' (הביאו הב"י בסי' ר"ז מחו' א') כתב וז"ל ואפי' למ"ד לא שמה נתינה אם אמר ע"מ שתתן לראובן ק"ק זוז ה"ז נותנים לו וזכה בשדה ואפי' בע"כ של בעל השדה ובע"כ של ראובן שהתנה לו בנתינת הק"ק שלא אמרו נתינה בע"כ לא שמה נתינה אלא בנתינה לעצמו באומר ע"מ שתתני לי ק"ק זוז אבל במתנה ליתן לאחר אפי' נתנו לאותו אחר בע"כ ה"ז נתינה עכ"ל. ולכאורה מדברי הרשב"א הלנו יש ללמוד דגם גבי גט נמי מהני נתינה בע"כ כשמתנה על אחר אבל לאחר העיון נ"ל דאינו כן. דדוקא גבי זכי בשדה זו ע"מ שתתן מאתים זוז שם אמרינן דאף כשמתנה על עצמו ע"מ שתתן לי דבדוקא קמכוין ואם נתן לו בע"כ לא שמה נתינה. מ"מ כשמתנה על אחר כיון דשם רק להרוחה דאחר קמכוין ולכך נתינה בע"כ שמה נתינה לכו"ע אבל גבי גט דאמרינן דלצעורי קמכוין אפי' כשמתנה עמה שתתן לאחר אמרינן דבדוקא קמכוין ולא מהני נתינה בע"כ אי אמרינן לא שמה נתינה ובזה נתיישב דברי הר"ן בפ"ג דשבועות דכתב וז"ל וכן אתה אומר בד"מ שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאה מנה מכאן ועד יום פ' ורצה ליתן והלה לא רצה לקבל לא קנה שדה שלא נתכוין אלא במה שהיה בידו לעשות וכדאמרינן לענין גיטין בפ' כל הגט (ל.) ההוא דאמר אי לא מפייסנא להוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסה ומסקנא הא פייסה ולא איפייסא כלומר ולא הוה גיטא וההיא דאמרינן בפ' מי שאחזו (ע"ה) ע"מ שתתני לי שתי מאות זוז נתנה בע"כ אינה מגורשת גיטין שאני שאפי' אמר מחולין לך אינו גט עד שתתן ועוד דהתם מקבל הוא דאתני ועד שיהיו נתונין לי ממך משמע הרמב"ן ז"ל עכ"ל. והנה הגאון רעק"א באו"ח סי' ק"ח בהגהותיו תמה ע"ז וכתב וז"ל ובדברי הר"ן הנ"ל תמהני במ"ש דגיטין שאני דאפי' מחולין לך לא מהני הא גם בד"מ הכי הוא דהא הש"ס מדמי זה לבע"ח ולהדיא כתב הרשב"א והר"ן בפ"ז דגיטין דבמזכה לו חפץ ע"מ שתתן לי ר' זוז ונתנם לו בע"כ דתלי בב' לשונות דשם וצ"ע עכ"ל. אבל לפי מש"ב דגבי גיטין אפי' אמר ע"מ שתתן לאחר נמי לא מהני נתינה בע"כ א"ש דברי הר"ן כי שני התי' המה שניהם מוכרחים לדינא ואינם סותרים כלל לדברי הר"ן והרשב"א דגיטין דהא דמתרץ בתי' הראשון דגיטין שאני שאפי' אמר מחולין לך נמי לא הוה גט ולכך גבי גט אפי' אם אמר ע"מ שתתן לפ' נמי לא מהני נתינה בע"כ מהאי טעמא דלצעורי קמכוין וזה שנתנה לפ' בע"כ לא הוה נתינה ואפי' זה שאינו רוצה לקבל הוה כמו שאמר לה מחולין לך נמי לא מהני. אבל היכא שהתנה המקבל על עצמו ע"מ שתתן לי אפי' בד"מ נמי לא מהני לכך מתרץ בתי' השני דהתם מקבל הוא דאתני ועד שיהו נתונין לי משמע. וכן מוכח מתחילת דברי הרמב"ן דכתב דוקא שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאה מנה אם לא רצה לקבל לא קנה שדה משום דהתם התנה הנותן על המקבל. אבל היכא דהתנה המקבל על עצמו בדוקא התנה. אלמא דגם בתי' הראשון של הרמב"ן לא פליג על תי' השני ושניהם אמת לדינא. ובזה יתיישב ג"כ דברי הריב"ש בתשובה שפ"ז דהביא תי' קמא של הרמב"ן. מ"מ נראה דלא פליג על דברי הר"ן דגיטין אלא כונתו ג"כ כמ"ש דבגיטין לא מהני נתינה בע"כ אפי' התנה ע"מ שתתן לפ'

ומ"מ דברי הר"ן הללו בשם הרמב"ן עדיין צריכין ביאור דלכאורה תמוהים מאוד דהאיך הקשה על הא דשדי נתונה לך אם איני נותן לך מאה מנה מהא דה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוזי. הא הכא גבי שדי נתונה לך כיון דהלה אינו רוצה לקבל א"כ הוא אנוס דמאי הו"ל למיעבד לכך לא קנה השדה דהא אונס רחמנא פטרי'. אבל גבי גט הא לא מהני טענת אונס משום דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן כמו שביאר הר"ן בעצמו בקדושין דלכך לא מהני טענת אונס גבי קדושין לר"י וס"ל דאונסא כמאן דלא עביד משום דאע"ג דנאנס מ"מ היא אינה מתרצית בקדושיו עד שיתקיים התנאי. א"כ ה"נ גבי גט הא הוא אינו גומר לגרש אלא דוקא עד שתקיים התנאי לכך לא מהני טענת אונס שלה וכיון דהוא התנה התנאי שהוא לטובתו לכל השיטות שביארתי למעלה בסי' ב' אמרינן דביטול התנאי מחמת אונס לא הוה כקיום התנאי. אבל לאחר העיון היטב בדברי הרמב"ן נראה דס"ל דכל היכא שמתנה אם איני נותן לך והלה לא רצה לקבל הוה כאלו נתקיים התנאי. וכן נראה דגם הא דס"ל להרמב"ן שם דהיכא שנשבע ליתן לחבירו והלה לא רצה לקבל דפטור משבועתו. לא מטעם אונס אתא עלה אלא משום דהוה כאלו כבר נתן לו. דהא כתב שם דדבר ברור הוא דלהנאתו דהמקבל קאמר וכיון דהלה לא רצה לקבל פטור. וכן מפורש להדיא בתשובת הריב"ש סי' שפ"ז דכתב שם וז"ל אבל אתן לפ' וכן בנדון זה אעפ"י שאין בידו לקיים לגמרי בידו לבטל מפני שהוא שותף במעשה חלה עליו שבועת בטוי