מלבושי יום טוב חלק א קלא

שקבע מ"מ פסק הרשב"א דהקרקע בחזקת הלוקח קיימא וגם א"א לומר דהרשב"א ס"ל דתפיסה ברשות מהני אף בקרקע כמו שמצדד הגאון הנ"ל לומר אי מפרשינן תשובת הרשב"א כפשוטו. דהא דברי הר"ן בפ' מי שאחזו והה"מ בפ"ח מה' גירושין הם נובעין מדברי הרשב"א בחידושיו יעו"ש וס"ל להדיא להרשב"א דתפיסה ברשות לא מהני בקרקע אלא ע"כ צ"ל כמו שתירצתי דלכך פסק הרשב"א בעובדא דידיה דהקרקע בחזקת הלוקח קיימא כיון דהתנאי הוא שם לבטל המכירה וכיון שנסתפקנו אם היה שם תנאי או לא ע"כ מספיקא לא מבטלינן המכירה ואמרינן דקרקע בחזקת הלוקח קיימא וא"כ ה"ה בנתינה בע"כ כיון שזה נסתפק לנו אם זה מיקרי נתקיים התנאי או לא והספק לנו אם נתבטל המכר בנתינה זו או לא ע"כ מספיקא לא מבטלינן המכר ומוקמינן ארעא בחזקת הלוקח

ונפלאתי ג"כ על דברי המל"מ בה' טוען ונטען פ' ע"ו ה' י"א שהאריך הרבה בדברי הרשב"א הנ"ל להביא ראי' מזה שאם היה מכר או מתנה על תנאי והיה ספק בהתנאי אמרינן ארעא בחזקת הלוקח קיימא כיון דהיה מכר או מתנה בודאי רק שהספק הוא בתנאי ע"כ מספיקא לא מפקינן ולפע"ד ז"א דהא הרשב"א בחידושיו ס"ל להדיא דאם אמר שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי מאתים זוז ואח"כ נתן בע"כ דהספק הוא אצלנו ג"כ על התנאי האיך היה כונתו אם דוקא שיתן לו מדעת אבל לא בע"כ או אף בע"כ ומ"מ פסק הרשב"א דבחזקת מרא קמא קיימא ואף אם כבר מסרם ליד הזוכה כגון שאמר לו זכי בשדה זו ע"מ שתתן לי לז"פ נמי מפקינן מיניה כדמוכח שם מדברי הרשב"א דדוקא במטלטלין שמסרם ליד הזוכה לא מפקינן מיניה אלא ע"כ צ"ל בדברי הרשב"א כמש"ב משום דשם היה מכר גמור אלא התנאי היה לבטל המכר וגם מה דהביא שם המל"מ בשם הראנ"ח בראשונות סי' ט"ז על אשה שנתנה מתנת נכסים לאיש א' וכתוב בשטר המתנה ור' יוסף קבל עליו לומר קדיש ולקרות הלכה בכל יום למנוחת נפשה דמסיק הרב כיון דהספק הוא בתנאי אם נתקיים התנאי או לאו והמתנה מפורשת שהוא זוכה בה ומספק אתה בא לבטלה מצד התנאי על האומר שלא נתקיים התנאי הראיה ע"כ וכתב ע"ז המל"מ וז"ל הרי שהשוה הרב ז"ל ספיקא דדינא לענין זה לומר דבכל ספק בתנאי מוקמי' בחזקת מקבל מתנה שהיא ודאית איברא שהרב ז"ל לא הזכיר תשובה זו של הרשב"א ומטי לה משם הר"ן שכתב וכיוצא לזה כתב הר"ן בגיטין והטור בח"ה ובודאי שעדותו נאמנת עכ"ל. ולפע"ד נ"ל ברור דאף דכתב הראנ"ח מתנת נכסים כוונתו הוא על מטלטלין שכבר מסרם ליד המקבל מתנה ולכך פסק הראנ"ח שזכה המקבל מתנה והביא ראיה מדברי הר"ן דגיטין דכן פסק שם להדיא גבי נתינה בע"כ שאינו יכול להוציא מספק מיד המקבל מתנה אבל גבי קרקע גם הראנ"ח מודה דאף שהספק הוא בתנאי והמתנה היא ודאית מ"מ אמרינן אוקי ארעא בחזקת מרא קמא ואינו יכול לזכות מספק וכן פסקינן על קיום התנאי היכא שהתנאי הוא בקום ועשה צריך להביא ראיה שקיים התנאי אבל המל"מ לפי שיטתו דחק לחלק דדוקא בקיום התנאי בעי ראי' כיון שהתנאי היה בודאי אבל היכא שיש ספק בתנאי גופא אמרינן דבחזקת המקבל קיימא ולפע"ד אין צריך לדחוק בזה והדברים ברורים כמש"כ. אבל דברי הרשב"א בתשובה אינם שייכים כלל לנידון הראנ"ח דשם היה בקרקע ומ"מ פסק הרשב"א דבחזקת הלוקח קיימא משום דשם כ"ז שלא הביא המוכר ראיה שקיים התנאי והחזיר המעות להלוקח המכיר' קיימת ה"נ בכל ספק שנולד בזה אמרינן בחזקת הלוקח קיימא. אע"ג דלכאורה יש להוכיח מדברי הרשב"א דלא כדברי שאין המוכר צריך להביא ראיה שקיים התנאי והחזיר המעות להלוקח דהא הביא הב"י בסי' ר"ז מחו' ל"ד בשם הרשב"א בראובן שמכר שדה לשמעון במנה מלוה שהיה לו בידו וכתב לו שטר מכירה ומסרה בידו אבל לא החזיקו בקרקע ושמעון עשה שטר לראובן שכ"ז שיפרע לו אותו מנה שחייב הוא להחזיר לו שטר המכירה ושאותה המכירה בטלה היא למפרע כו' ואח"כ טען ראובן שכבר פרעו ותובע ממנו שטר המכר והשיב כיון דהמכר אינו מכר שכך התנו מתחילת הענין שאם יפרע לו ראובן מעות שהלוה לו שיהא המכר בטל מעיקרא הו"ל כמלוה ע"פ וכי אמר לי' פרעתי נאמן בשבועת היסת ע"כ הרי ס"ל להרשב"א שנאמן המוכר לומר שקיים התנאי ובטל המכר אף בלא ראיה. אבל באמת ז"א דהא ע"כ צ"ל דס"ל להרשב"א כדברי הרמב"ם בה' מלוה ולוה פ"ו ה"ה דהיכא שמתנה המוכר דכ"ז שירצה להחזיר המעות יתבטל המכר אין כאן מכר כלל [דלא כדברי התוס' ב"מ (ס"ה:

) ד"ה לכשיהיה כו' יעו"ש] ואף קודם שהחזיר המעות אין כאן מכר כלל לכך ס"ל להרשב"א דנאמן לומר פרעתי דהוה כמלוה ע"פ ואין צריך להביא ראי' אבל בתשובת הרשב"א בת"א הא מיירי שהתנה דאינו יכול להחזיר המעות כ"ז שירצה רק עד ז"פ לכך ס"ל להרשב"א שם דכ"ז שלא החזיר המעות המכר קיים וגם הרמב"ם מודה בזה דהמכר קיים כ"ז שלא החזיר כמו דמוכח מדברי הרמב"ם בפ' י"א מה' מכירה ה"י ודלא כהלח"מ שם שמחלק בין נעשה המקח באיסור רבית או לא. אלא החילוק הוא אם יש לו רשות להחזיר המעות לעולם או לא וכן מצאתי להבעל מח"א בדיני רבית סי' י"ג דפי' כן דברי הרמב"ם בשם האחרונים וכתב לענין דינא החילוק הוא אמת אבל לא הסכים עמם בפי' הרמב"ם כן. ונראה דדעתו נוטה לפרש דברי הרמב"ם כדברי הסמ"ע בסי' ר"ז ס"ק י"א אבל באמת אינו מוכרח פירושם בדברי הרמב"ם כי הרמב"ם לא מיירי שם כלל לענין הפירות רק לענין דין הקניה [ונראה דכן הוא דעת הט"ז שם אף שלא ביאר דבריו לחלק בין יש לו רשות להחזיר המעות לעולם או לא] ואח"כ מיירי שם מדיני הפירות ואף אם התנה כשיהיה לי מעות תחזיר לי הקרקע היינו לז"פ מ"מ אסור הלוקח לאכול הפירות וכן מפרש שם הה"מ דברי הרמב"ם דאל"כ דברי הה"מ הם תמוהים יעו"ש. וכיון דהיכא שהתנה שאין לו רשות להחזיר המעות ולבטל המכר רק עד ז"פ כ"ז שלא החזיר המעות המכר קיים. לכך צריך המוכר להביא ראיה שהחזיר המעות ובטל המכר וכ"ז שלא הביא ראי' הקרקע בחזקת הלוקח קיימא לכך בכל ספק שנולד בזה אם זה מיקרי נתקיים התנאי או לא מוקמינן ארעא בחזקת הלוקח משום דכ"ז שלא נודע לנו שנתקיים התנאי א"א להוציא מחזקת הלוקח שזכה בקרקע זו בודאי כנ"ל בזה

אמנם בשו"ע שם ס"ה איתא וז"ל וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח בז"פ או כשיתן המעות הרי המכר קיים ויחזיר כמו שהתנה הג"ה ואי נתן לו בע"כ אי מיקרי נתינה וקיום התנאי ע"ל סי' ק"ך עכ"ל. והנה מדברי הרמ"א נראה דס"ל דגם במכירה על תנאי כיון דבחזרת המעות נתבטל המקח למפרע הוה חזרת המעות כמו פרעון החוב וכמו דבפרעון מהני לכו"ע בע"כ כמו כן גם במכירה על תנאי ולית בזה ספיקא דדינא לכך אף שהחזיר בע"כ חוזרת הקרקע להמוכר. ולפי"ז ע"כ צ"ל דהא דלא מהני נתינה בע"כ גבי בע"ח אי אמרינן נתינה בע"כ לא שמה נתינה משום דשם הוה כחוזר וקונה ממנו אבל באמת לפע"ד דבריו תמוהים מאד דהא זהו רק דעת הסה"ת והריטב"א אבל הא שיטת רש"י והתוס' והרשב"א והרא"ש דבבע"ח הוה כמכירה על תנאי ואפי"ה אמרינן דאי נתינה בע"כ לא שמה נתינה לא מהני גם בבע"ח ולפי מש"ב דזה הוה ספיקא דדינא וארעא בחזקת הלוקח קיימא א"כ מספיקא אינו יכול להוציא מיד הלוקח והנה הש"ך בסק"ח כתב ע"ז ועיין בד"מ וצ"ע ונראה דכונתו הוא להשיג על הרמ"א דהא בד"מ כתב דנתינה בע"כ הוה ספיקא דדינא והכא מרמז לסק"ך נראה דס"ל דהכא מהני נתינה בע"כ לכו"ע כמו בשם אבל באמת הרמ"א אינו סותר דברי עצמו דהא הביא הד"מ דברי הר"ן דהוה ספיקא דדינא רק במכירה על תנאי כשיתן לו המעות ואח"כ נתן לו בע"כ אבל במכירה על תנאי שיתבטל המקח