מלבושי יום טוב חלק א קל

מאד לפרש כן דלפי"ז יהיה רישא וסיפא ר"י ומציעתא רבנן. אלא לפע"ד נראה דע"כ צריך לפרש שהתנה עמו דכ"ז שאני רוצה נותן דמיה ונוטלה היינו שמחוייב לחזור ולמכור לו בעד הדמים הללו אבל לא שיהא המכר בטל מעיקרא אף דלשון ונוטלה אינו מדוקדק כ"כ לפי"ז מ"מ אפשר לפרש ונוטלה היינו שנוטלה בדין כיון שהוא מחוייב לחזור ולמכור לו דאל"כ יהא המקח בטל מעיקרא כיון שאינו מקיים התנאי וא"כ מוכח דלהתנות שיחזור וימכור לו מותר אבל אח"כ התבוננתי דאפשר לדחות דהכא מיירי שמתנה עמו שאם יתן לו דמיה כמו שוויה שיהיה אז מחוייב לחזור ולמכור לו וכה"ג גם הריטב"א מודה דמותר אף לרבנן. אבל להתנות שיחזור וימכור לו כפי הדמים שנתן אז כיון שאין דרך לעשות כן הוה איסור גמור מה"ת לפי דעתו אבל כיון דאין שאר הפוסקים מודים לו בדין זה ע"כ לפע"ד נראה יותר נכון לפרש על דרך שיטת הריטב"א כמש"פ וגם לפי"ז יתיישב יותר דהא לכל השיטות ואף לשיטת הריטב"א ע"כ צ"ל דרבא פליג על שמואל ור"י דס"ל דצד אחד ברבית לר"י שרי. אבל לפי שיטתנו לא נצטרך לומר כן אלא דהתם כיון דאתא לידו בתורת מכר גם רבא מודה דלר"י שרי

והתבוננתי עוד בדברי הריטב"א וראיתי דמה שלא פי' רבית ע"מ להחזיר כמש"פ משום דהוא פי' להדיא [הובא בש"מ] דגם אביי דס"ל דר"י שרי צד אחד ברבי' מיירי בכה"ג שמקנה לו השדה מעכשיו על תנאי שאם יחזור לו המעות יחזור לו השדה אז הוא דשרי ר"י להלוקח לאכול פירות א"כ היכא שמתנה שאם לא יתן לו המעות לז"פ יהא השדה חלוט לו מעכשיו ועדיין המעות הוא מלוה אז גם ר"י מודה דאסור לאכול הפירות כיון שעדיין הוא רבית גמור וע"כ הוכרח הריטב"א לפרש דרבא ס"ל דרבית ע"מ להחזיר היינו אף שיחזור וימכור לו נמי אסור אבל לפי שיטת רש"י והתוס' דאביי ס"ל דכל צד אחד ברבית שרי לר"י אפי' היכא שמתנה שאם לא יתן לו המעות יהא השדה חלוט לו מעכשיו א"כ ודאי נוכל לפרש ברבית ע"מ להחזיר כמש"פ ולפי"ז לא נצטרך לומר דר"ה בדר"י דקאמר שם (סה:) מאן תנא דשניהם אסורין דלא כר"י דאמר צד אחד ברבית מותר פליג על רבא עיין פנ"י. אבל לפי שיטתנו ניחא בפשיטות דהא דשניהם אסורין לא אתא כר"י דלר"י שרי המוכר לאוכלם כיון דעדיין הקרקע הוא שלו והוא אוכלם בהיתר אף שאם יגמור הלוקח מקחו אז יהיה רבית למפרע מ"מ שרי לר"י בכה"ג כיון דבשעת אכילה הוא אוכל בהתיר זה לא מיקרי צד אחד ברבית וכמשב"ל. אמנם גבי משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לכשתרצה למוכרה לא תמכרם אלא לי דקאמר ר"ה בדר"י דלא אתא כר"י לכאורה קשה גם לדברינו דהתם הוה צד אחד ברבית ע"י מלוה ויש לישב דש"ה כיון דלע"ע אין דעת המלוה כלל למוכרם ואין כאן רבית כלל אע"ג דאולי ישתנה אח"כ דעתו ויתרצה למוכרם ס"ל לר"ה בדר"י כיון דהיכא דאתא לידו בתורת מכר אע"ג דאולי אח"כ יחזור לו המעות ויתבטל המכר א"כ נמצא שאכל רבית למפרע מ"מ שרי לר"י. ה"ה בכה"ג נמי שמתנה שאם ירצה למוכרם לא ימכרם אלא לו ה"נ דמותר לר"י וכן ע"כ צריך לדחוק לדברי הריטב"א דפי' דגם לאביי לא שרי ר"י אלא היכא דאתא לידו בתורת מכר

והמתבאר מכל דברינו אלה דלשיטת הסה"ת וכן הוא שיטת הריטב"א דלרבא גבי בע"ח הוה כחוזר וקונה ממנו וכשחוזר לו המעות מחוייב לחזור ולמכור לו ולכך לא מהני בזה נתינה בע"כ אבל גבי מכירה על תנאי שאם יחזור לו המעות יתבטל המכר נראה מדבריהם דס"ל כדברי הבעל מח"א דמהני נתינה בע"כ לכו"ע. עיין בריטב"א בגיטין (עה) אבל מרוב שיטות הראשונים נראה דס"ל דבבע"ח הוה כמכירה על תנאי ולשיטתם מוכח להדיא דגם גבי מכירה על תנאי לא מהני נתינה בע"כ אי אמרינן לא שמה נתינה כמבואר להדיא בתשו' הרשב"א וכן מוכח מדברי התוס' דגיטין וכמשב"ל אע"ג דפרעון בע"כ בודאי הוה פרעון מ"מ הכא כיון שע"י פרעון זה צריך לבטל הקנין שהקנה לו כבר לכך לא מהני בע"ר ואם נתן לו בע"כ הוה ספיקא דדינא אי חוזרת הקרקע או לא כמו שפסקו הרשב"א והר"ן דנתינה בע"כ הוה ספיקא דדינא ופסקו דבמטלטלין שמסר ליד המקבל מספיקא לא מפקינן מיניה ובקרקעות הרי הן בחזקת בעלים הראשונים דלעולם ארעא בחזקת מרא קמא קיימא: סימן ו

והנה יש לחקור במכירה על תנאי אם נתן לו בע"כ אי חוזרת הקרקע או לא לכאורה נראה שהדבר פשוט כיון דארעא בחזקת מרא קמא קיימא א"כ הכא כיון דמספקא לן אי זה הוה כנתקיים התנאי וחוזרת הקרקע להמוכר או לא ע"כ אמרינן דארעא בחזקת מרא קמא קיימא וע"כ היא בחזקת המוכר אבל לאחר העיון נ"ל דארעא בחזקת הלוקח קיימא כיון דעשה לו מכירה גמורה רק שבתנאי חזרת המעות רוצה לבטל המכר א"כ מספיקא לא יוכל לבטל המכר וכה"ג כתב הרשב"א בתשובה לענין תרי ותרי המכחישין זא"ז אם היה המכירה על תנאי שאם יחזור לו המעות יתבטל המכר או לא ודנו ב"ד כיון דתרי ותרי נינהו אמרינן דארעא בחזקת מרא קמא קיימא והרשב"א בת"א סי' רכ"ט השיג עליהם וכתב וז"ל ועוד אני רואה שהב"ד מדמין זה לאותה שאמרו בפ' האשה שנתארמלה אין נאמנין ומגבינן בי' תרי ותרי נינהו ואוקי ממונא בחזקת מרי' וע"כ אמרו שהקרקע בחזקת ר' יוסף המוכר ואין דמיונם עולה יפה דשאני הכא שלדברי כולם לוקח זה בדין ירד לכרמו ור' יוסף זה החזיקו בו בכסף ובשטר ובחזקה וכמו שכתוב וחתום בשטר המכירה אלא שהתנה לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך זמן שתתבטל המכירה ואם לאו המכירה קיים מעכשיו וכיון שהחזיק בו ר' יצחק זה בדין לדברי כולם אלא שטוען שיש לו להסתלק מחמת התנאי ומביא עדים וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים העמד הכרם בחזקת מר יצחק זה שהיה מוחזק בה עכשיו ובדין כו' עכ"ל והא דכתבו הרשב"א והר"ן דבקרקעות הרי הן בחזקת בעלים הראשונים היינו דוקא התם דמיירי שהתנה עמו ואמר לו שדה זו נתונה לך אם תתן לי מאתים זוז ונתן לו המאתים זוז בע"כ וכיון דמספקא לן אם זכה זה בקרקע זו מחמת הנתינה דהוה בע"כ והוה כנתקיים התנאי שלו או לא לכך פסקו דארעא בחזקת מרא קמא קיימא כיון דהספק נולד לנו על עיקר הזכיה אם זכה זה בקרקע מחמת קיום התנאי או לא אבל היכא דזכה זה בודאי רק שהספק אם צריך להחזיר הקרקע או לא א"כ מספיקא אמרינן דמוקמינן ארעא בחזקת הלוקח שהוא מוחזק בה עכשיו ומספיקא אינו יכול להוציא ממנו דאולי נתינה בע"כ לא שמה נתינה ולא קיים המוכר התנאי ואינו יכול לבטל המכר

וראיתי להגאון בעל תקפו כהן בסי' נ"ח דכתב דלכאורה מתשובת הרשב"א זו משמע דס"ל דתפיסה ברשות מהני אף בקרקע אבל לאחר העיון נראה דז"א אלא דבהך תשובת הרשב"א סי' תתקע"ב שאני כיון שלדברי כולם ירד בו ברשות להיות שלו עכ"פ לזמן שלש שנים אלא שאחר הזמן יחזור לו המכר א"כ עכ"פ הוא בעליו עליו עד אותו זמן שהרי ירד ברשות להיות שלו לזמן ג' שנים וגם אפי' לחלוטין כשלא יביא מעות לסוף ג' שנים כו' ולפי"ז צ"ל דמ"ש הרשב"א שהי' תנאי שאם יחזור לו המעות מכאן ועד שלש שנים כו' אין פירושו שיכול לסלקו תוך הג' שנים באיזו זמן שירצה דא"כ לא היה בעליו עליו לזמן אלא פירושו שמכאן ואחר ג' שנים יסלקו כו' ע"כ והנה, המעיין בת"א סי' הנ"ל דהביא שם גוף המעשה והתשובה באריכות יראה להדיא דא"א לתרץ כדברי הגאון הנ"ל דמבואר שם להדיא דהיה יכול לסלקו בכל עת שירצה עד הזמן