מלבושי יום טוב חלק א קכח

בזה נתינה בע"כ לכו"ע משום דזה הוה כפרעון החוב דפרעון בע"כ הוה פרעון. וראיתי להגאון בעל מחנה אפרים בה' זו"מ סי' כ"ד תמה על הרשב"א הנ"ל מה דפסק שם דלמ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה לא מהני אף אם נתן בע"כ דכי תיקן הלל בבע"ח תיקן הא בעלמא לא תיקן וכתב דדבריו צ"ע דנראה דע"כ לא אמרו נתינה בע"כ שמה נתינה או לא אלא במתנה מקבל לסלק עצמו מרשותו כי ההיא דנותן גט לאשתו ע"מ שיתן לו מנה שעתה בא לסלקו משלו שהרי אשה קנויה לו וכן במוכר בית בבע"ח דמכר גמור הוא אלא דזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה והוה כמו שלקח שדה מחבירו וא"ל שדה זו שאני לקחתי ממך אם יהי' לך מעות תחזירם לו והלכך כשאתה בא, לסלקו משלו בע"כ אל תסלקנו. אבל זה שהתנה מעיקרא שלא מכר לו אלא אם לא יתן לו המעות לז"פ ואם יתן שיהי' המכר בטל ה"ז לא גמר להקנות לו אלא כשלא יהא יכולת להחזיר המעות אבל כשיחזיר המעות לא גמר והקנה כו' ע"כ. והנה הגאון נ"ל סובר יותר ממה שכתבתי ואף במכירה על תנאי כיון דבשעת המכירה היה תנאי מפורש כשיחזור לו המעות תתבטל המכירה מעיקרא מהני נתינה בע"כ לכו"ע וע"כ הוא מפרש דהא דבבע"ח לא מהני נתינה בע"כ משום דשם הוה כמו שמתנה עמו לאחר המכירה שהוא חוזר ומוכר לו מעכשיו אם יתן לו המעות עד ז"פ. וכן הוא דעת הגאון רעק"א בהגהותיו על או"ח שהבאתי למעלה לישב קושית האגודה בזה. אבל באמת נפלאתי על הגאונים הללו האיך לא הזכירו דעת התוס' דגיטין הנ"ל דכתבו דבבע"ח הוה כפרעון החוב ופשטות דבריהם משמע דס"ל דבע"ח הוה כמו הלוהו על שדהו והתנה עמו שאם לא יחזור לו המעות לשנה יהא הבית חלוט לו מעכשיו מ"מ ס"ל דפרעון בע"כ כה"ג לא מהני. אך לפע"ד הא בארתי למעלה דנראה יותר דכה"ג גם התוס' מודים דפרעון בע"כ מהני. אלא דהתוס' ס"ל דבע"ח הוה כמכירה על תנאי אבל במכירה על תנאי ודאי דעת התוס' הוא כדעת הרשב"א דאינו יכול לסלקו בע"כ למ"ד לא שמה נתינה ואף שמדברי הרשב"א בחידושיו משמע קצת דמפרש דבע"ח הוה כמו שלאחר המכירה חוזר ומוכר לו כדעת הגאונים בעל מח"א ורעק"א. ולזה רמזו הגאונים הללו בדבריהם. אבל כיון דמבואר בתשו' הרשב"א להדיא דבע"ח הוה כמכירה על תנאי דלא כדבריהם א"כ ע"כ צריך לדחוק דגם כוונתו בחידושיו הוא כן. ועוד נ"ל דא"א לומר כלל כדברי הגאונים הללו דלדבריהם ע"כ צ"ל דלכך אמרינן בערכין דבע"ח הוה צד אחד ברבית אף דהוה כחוזר ומוכר לו מ"מ הוה כחוזר ומוכר לו מעכשיו א"כ הלוקח שאוכל פירות הוא בעד המעות שממתין לו א"כ קשה לפי דעתם מנ"ל לומר דזה הוה צד אחד ברבית כלל דילמא חייבתו התורה דבכל עת שיביא לו המעות מחוייב לחזור ולמכור לו וא"כ לא הוה צד אחר ברבית כלל. בשלמא לפי דברי הרשב"א דפי' דבע"ח הוה כמכירה על תנאי ניחא משום דהסברא הוא כיון דהתורה חייבתו שמחוייב לחזור לו בכל עת שיתן לו המעות א"כ הוה כמו שהתנה בשעת מכירה ממש ולכך הוה צד אחד ברבית דכשמחזיר לו המעות הוה המעות כמלוה למפרע. אבל לדברי הגאונים הללו דפי' דבע"ח הוה כחוזר ומוכר לו קשה מנ"ל דשם הוה צד אחד ברבית כלל:

סימן ה

אח"כ ראיתי לבעל ס' התרומות בשער נ' ח"א אות ד' דכתב וז"ל ויש מן המורים שתפסו בזה על הר"מ ז"ל שפסק כר"פ ואמר שאינה מגורשת ואף אם נאמר שהלכה כר"פ עדיין יש לנו לומר דלא דמי להני דחוב דבע"ח שאני דבע"ח ודאי מכורות היו ממכר גמור דאי לא תימא הכי האיך לוקח אוכל פירות והא דמי לאומר כ"ז שתרצה הבא מעות וטול את שלך דאסור באכילת פירות אלא מכר גמור הוא ומדינא ארעא לא הדרא ורחמנא אמר דתהדר והוה כחוזר ולוקח ממנו פעם אחרת ואין יכול להתקיים אותו מקח אלא מדעתו ובפניו לולי תקנת הלל כו' עכ"ל ולכאורה עמדתי מסתומם על המראה הלזו דהאיך הביא הסה"ת ראיה מזה דמותר באכילת פירות דהוה כחוזר ולוקח ממנו. הא אדרבה אמרינן להדיא בערכין דאינו כן דלרבנן דס"ל צד אחד ברבית אסור והתורה התירתו א"כ הא דבבע"ח מותר באכילת פירות הוא משום גזה"כ ור"י דס"ל צד אחד ברבית מותר אמרינן דזה הוה כמו רבית ואינו רבית משום דשמא לא יבוא לידי רבית דלא יגאלנה. ובירושלמי דב"מ פ"ה ה"ב אמרינן להדיא דר"י דס"ל דצד אחד ברבית מותר למד זאת מבע"ח וא"כ מוכח להדיא דבבע"ח לא הוה כחוזר ולוקח ממנו. אח"כ התבוננתי וראיתי שע"כ סה"ת מפרש שיטה חדשה בגמרא דלא כרש"י והתוס' דאמרינן בב"מ (סג.) ובערכין (לא.) דאביי סבר דפליגי רבנן ור"י בצד אחד ברבית ורבא סבר דרבית ע"מ להחזיר א"ב. והקשו התוס' א"כ לרבא דס"ל צד אחד ברבית לכו"ע אסור האיך יתרץ המתני' דערכין דקתני הרי זה כמו רבית ואינו רבית. ומתרץ התוס' בב"מ וז"ל וי"ל דמדאורייתא מודה רבא דבצד אחד ברבית פליגי אבל מדרבנן נראה לרבא דליכא למאן דשרי ור"י שרי הכא אפי' מדרבנן כדמוכח בעובדא דמייתי לכך מוקי רבא דאיירי ברבית ע"מ להחזיר כו' עכ"ל ומשום דפשטות הגמרא משמע דרבא ס"ל דר"י ורבנן לא פליגי כלל בצד אחד ברבית לכך לא נראה תירוץ זה לבעל סה"ת. והנה התוס' בערכין ד"ה רבא כו' תירצו באופן אחר וז"ל ועוד יש לפרש דבהכי פליגי מתני' וברייתא כגון שנכנס בבית להחזיר לו דמי שכירות שנה אם בא לפדותו בתוך יב"ח דתנא דמתני' סבר רבית ע"מ להחזיר שרי ותנא דברייתא סבר דאסור א"נ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמתני' מיירי כשמחזיר לו אם יפדנו וברייתא מיירי בשאין מחזיר עכ"ל והנה התירוץ השני תמוה מאד לפע"ד דהא כיון דהתורה התירתה אע"ג שאינו מחזיר לו השכירות בעד השנה א"כ בוודאי אינו מחזיר דל"ל להחזיר כיון דמה"ד שרי זאת וא"כ האיך אפשר לומר דהמתני' דקתני דהוה כמו רבית ואינו רבית איירי באופן שמחזיר לו השכירות אף שאינו צריך להחזיר גם תירוץ הראשון של התוס' קשה לפע"ד כיון דבבע"ח צריך ליתן שכירות בעד הבית כשגואל אותה א"כ מאי היא דקאמר הברייתא רבית גמורה היא והתורה התירתה. הא כיון דצריך ליתן שכירות הבית כשגואל אותה א"כ איזה איסור דאורייתא איכא כאן דהא כ"ז שאינו גואל אותה הא אינו מחוייב ליתן שכירות דאולי לא יגאלנה ולא יהא צריך ליתן שכירות וכשגואל אותה אז הוא נותן שכירות בעד הזמן שדר בה א"כ מאי איסור דאורייתא איכא כאן ודוחק לומר דהא שאינו מנכה לו בדמי הבית שכירות הבית כמש"כ התוס' ב"מ (סג.) ד"ה רבית כו'. יהא זה איסור דאורייתא בכ"מ ורק הכא התורה התירתה ובפרט גבי שכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף ודאי קשה דהא כ"ז שלא נגמר הזמן שלו אינו מחוייב ליתן לו שכירות וכ"ז שאינו מסלק לו המעות שקבל לא נגמר הזמן שלו ואינו מחוייב ליתן לו שכירות א"כ מה איסור דאורייתא יש כאן מה שאינו מנכה לו השכירות בדמי הבית. ועוד קשה לי מנ"ל להברייתא באמת שאינו מנכה לו בדמי הבית השכירות שמגיע לו בעד הזמן וא"כ מנ"ל שהתורה התירה בבע"ח איסור כלל. והנה רש"י דערכין פי' שם וז"ל ומתני' ותנא דברייתא בהא פליגי דתנא דידן סבר אפי' צד אחד נמי לא הוה דהא בתורת מכר אתא לידו ותנא דברייתא סבר סוף סוף הואיל ולידי רבית אתי צד אחד הוא וכרבית גמורה היא אלא שהתורה התירתה עכ"ל אבל גם דברי רש"י ז"ל אינם נראים לבעל סה"ת דמ"ש הואיל ובתורת מכר אתא לידו אפי' צד אחד לא הוה. הא סוף סוף לכשיגאלנה יהיה המעות מלוה מעיקרא א"כ אמאי לא הוה אפי' צד אחד ברבית לתנא דמתני' וע"כ בחר לו בעל סה"ת שיטה חדשה ומפרש דלדברי רבא תנא דמתני' ותנא דברייתא בהא פליגי דתנא דמתני' סבר דלכך לא