מלבושי יום טוב חלק א קכו

ממונות שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאם מנה מכאן ועד יום פ' ורצה ליתן והלה לא רצה לקבל לא קנה השדה שלא נתכוין אלא במה שהיה בידו לעשות כו' יעו"ש. ולפי מש"ב אין מזה ראי' כלל לסתור דברי המג"א דהא הר"ן מיירי היכא שהנותן התנה על עצמו באם שלא אתן לך לז"פ יהא השדה שלך ובזה ודאי כו"ע מודים דיש טענת אונס. אבל המג"א מיירי שהמלוה התנה על הלוה א"כ איכא למימר שהמלוה בכל אופן התנה ואינו מועיל טענת אונס של הלוה כמש"ב דזהו סברת הרמ"ה. (אך זה איכא למידק על דברי המג"א דנראה לומר דהא דסובר הרמ"ה שאינו מועיל טענת אונס של הלוה היכא דהמלוה התנה על הלוה היינו דוקא באונס דאתא מעלמא כמו שמיירי הרמ"ה כגון שמת אחד מהם. אבל באונס דאתא מחמת המלוה גופא כמו גבי בתי ע"ח שמטמין המלוה את עצמו ואינו רוצה לקבל. בזה הדעת נוטה דגם הרמ"ה מודה דמהני טענת אונס של הלוה משום דבכה"ג ודאי לא סבר וקבל הלוה ולא הקנה לו השדה אף באונס דאתא מחמת המלוה גופא) ויוצא לנו מזה לנ"ד כיון שהאשה התנה לדברי הרמ"ה אמרינן דבודאי האשה בכל אופן התנה אף שיארע לו אונס משום דהיא לא איכפת לה בטענת אונם שלו וגם הוא סבר וקבל ע"ז ע"כ המעות קדושין אינן חוזרין

ועלה בדעתי להביא ראי' לסברא זו מדברי הירושלמי הנ"ל דקאמר שם טל דעתי' דר"ל איך הוה צריך למיעבד ואי אתא יום פ' ולא כנסתה לי לא יהוי לך עלי כלום. (כן נמצא הגירסא בס' העיטור) ופירושו דאף ר"ל מודה דהיכא שהתנה האשה לא מהני טענת אונס של המקדש משום דהי בודאי בכל אופן התנה אף שיארע לו אונס מ"מ אם לא יכניסנה לז"פ יתבטלו הקדושין. וכבר פירשנו למעלה בשם הרמב"ן דהלשון לא יהוי לי עליך כלום משמע שבלבד שהקדושין בטלין אם לא יכניסנה לז"פ יהא גם המעות קדושין אינם חוזרין. א"כ גם הכא פירושו שלא יהוי לך עלי כלום היינו שהמעות קדושין לא תחזיר לו. ומשמע מהירושלמי דהכא תנאה קיים ולא מהני טענת אונס של המקדש גם לענין מעות הקדושין שאינן חוזרין. וזהו כסברת הרמ"ה הנ"ל אך זה אינו מוכרח כ"כ דאפשר לפרש דלא מהני טענת אונס רק לענין הקדושין בלבד. ועוד נראה לפע"ד דגירסא זו א"א לקיים כלל בירושלמי דא"כ האיך אמרינן שם דר"י ור"ל פליגי בפלוגתא דרבנן ורשב"ג גבי גיטין הא שם גבי גיטין הבעל מתנה על האשה א"כ בזה הא גם ר"ל מודה דלא מהני טענת אונס של האשה משום דהבעל ודאי בכל אופן התנה אף שיארע לה אונס כמו גבי קדושין היכא שהאשה התנה. וכן הקשה הגאון בעל אבני מלואים והניח בצ"ע. ע"כ נראה דעיקר הגירסא בירושלמי כמו שהוא לפנינו ואי אתא יום פ' ולא כנסתם לי לא יהוי לי עליך כלום ופי' האו"ת בסי' כ"א דלשון לא כנסתה לי משמע בכל אופן שיעבור אותו היום ולא תהא כנוסה לי אז יתבטלו הקדושין אף ע"י אונס יעו"ש. אבל אין חילוק לר"ל בין שהתנה האיש ובין שהתנה האשה ואף שהתנה האשה נמי אם אירע לו אונס הוה כמאן דעביד והיא מקודשת דס"ל לר"ל אם אחד הקנה חפץ לחבירו ע"מ שיעשה לו דבר פ' ואח"כ נאנס ולא עשה מ"מ קנה את החפץ ואף שלא קיים התנאי מ"מ לא נתבטל הקניה בזה. ואפשר לתת תבלין לזה עפ"י מה שכתבו התוס' כתובות (נו.) ד"ה הרי דהא דתנאי מבטל המעשה הוא לא מהסברא דמהסברא ה"א דאין שום תנאי מבטל מעשה ואפי' לא נתקיים בסוף התנאי מ"מ המעשה קיים אלא דילפינן זאת מתנאי ב"ג וב"ר. לכך סובר ר"ל כיון דילפינן זאת רק מתנאי ב"ג וב"ר ע"כ לא מצינו למילף משם אלא היכא דבטל התנאי ברצון. אבל היכא דנתבטל התנאי באונס לא מצינו למילף משם. וא"כ ממילא אוקמא אדינא ואין תנאי מבטל המעשה. ולפ"ז א"ש מה דתלה פלוגתא דר"י ור"ל בפלוגתא דרבנן ורשב"ג גבי גיטין. דס"ל להירושלמי דפי' בדברי רשב"ג כל העכבה שאינה ממנה ה"ז גט היינו אפי' נחתכו דדיה כמו שהובא שם בירושלמי, וא"כ הוא צריך עדיין להנקתה מ"מ ה"ז גט כיון שהיא אנוסה במה שאינה יכולה לקיים התנאי. א"כ מוכח מדברי רשב"ג דס"ל כסברת ר"ל דבטול התנאי מחמת אונס אינו יכול לבטל המעשה. וכן צריך לפרש מה שהובא שם בירושלמי בחד בר נש אקדים פריטין לאילפא ונגב נהרא אתא עובדא קומי רב נחמן ב"י אמר הא אילפא אייתי נהרא כו'. וקאמר שם משום דסבר כרשב"ג. וע"כ צ"ל שם ג"כ הוא הטעם משום דבעל הסחורה שנתן לו השכר הוא מקנה לו השכר מעכשיו על תנאי שבעל האילפא יוליכנה לו הסחורה למקום שהוא צריך לכך ס"ל לר"נ ב"י דאם הוא נאנס אח"כ שנגב נהרא ולא יכול לקיים התנאי מ"מ פטור להחזיר לו השכר משום דבטול התנאי מחמת אונס אינו יכול לבעל המעשה מה שהקנה לו כבר את השכר. וצע"ג בדברי הרשב"א בחידושיו מה שנסתפק דאולי הלכה כרשב"ג דכל העכבה שאינה ממנה ה"ז גט משום דר"נ והוא בתראי ס"ל כוותי' ובפרט מעשה רב. דהאיך אפשר לומר כן דהא בגמ' דידן פסק רב"ח אר"י גבי מעשה דצדון דאם אבדה האיצטלא לא מהני אף נתינת דמים דלא כרשב"ג. ולא הביא שם שום חולק עליו א"כ ס"ל להלכה דאף שהיא אנוסה במה שאינה יכולה לקיים התנאי מ"מ מבטל המעשה דאל"כ דאף דדמים לא הוה כמו איצטלא מ"מ אין לך אונס גדול מזה מה שאבדה כבר האיצטלא ואינה יכולה ליתן לו. והתוס' דכתבו דהלכה כרשב"ג דכל עכבה שאינה ממנה כו' זה הוא לפי מה שנראה מהגמרא דידן דהטעם דרשב"ג הוא משום דלהרוחה קמתכוין וכיון שאינו צריך שמת הבן או שאמר האב א"א שתשמשני לכך הוה גט וא"כ אם נחתכו דדיה ודאי דלא הוה גט כיון שעדיין הוא צריך להנקתה אעפ"י שהיא אנוסה על קיום התנאי מ"מ כיון שלא קיימה התנאי הגט בטל. אבל לפי דברי הירושלמי ודאי אי פסקינן כדברי רשב"ג בהא דכל עכבה כו' ע"כ צריך לפסוק נמי כרשב"ג גם גבי מעשה דצדון

ועתה נשובה לדברינו דאף שבארנו שמהירושלמי אין ראי' לחלק בין שהתנה הנותן על עצמו ובין שהתנה המקבל על הנותן. מ"מ ודאי בדברי הרמ"ה מוכרח לומר דס"ל לחלק בין שהתנה הנותן התנאי על עצמו דאז מהני טענת אונס ובין שהתנה המקבל התנאי על הנותן דאז לא מהני טענת אונס של הנותן, אבל אח"כ התבוננתי וראיתי דגם מדברי הרמ"ה ח"א להביא ראי' שמחלק בזה. כי אפשר ליישבו מהשגת הריטב"א עליו באופן פשוט כי הרמ"ה מפרש פי' אחר בהלוהו על שדהו. דהנה בשו"ע (סי' ע"ג סעי"ז) כתב ואם אמר לו קני מעכשיו אם לא אפדה עד ז"פ יש מי שאומר דלא הוה אסמכתא. וכתב הש"ך ע"ז וז"ל ותמי' לי עמ"ש המחבר דין זה בשם יש מי שאומר והוא ש"ס ערוך פ' א"נ וכו' ואפשר משום דבמרדכי והגהת מיימוני פ"א ממכירה כתבו על דין זה דמשכון ונראה דרש"י בתשובה חולק אבל תימה דאיך אפשר דרש"י חולק על דין זה שהרי הוא ש"ס ערוך כו' עכ"ל. וכתב ע"ז הקצוה"ח דודאי הגהת מיימוני ומרדכי נאמנים בעידותן דרש"י חולק בתשובה והאי דפ' א"נ אינו תיובתא דרש"י יש לו פי' אחר שם בסוגיא ומפרש דקנין גמור היה בסתם וע"מ מכר גמור החזיק בה במעכשיו בדמים הללו אלא שזה קיבל עליו לחזור לו עד שלש שנים וכן משמע לשון המשנה שם אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי ומשמע מצד הלוקח היה התנאי דאל"כ איפכא ה"ל למיתני אם אין אני נותן לך מכאן ועד של שנים הרי הוא שלך וא"כ משמע כפרש"י כו' עכת"ד. ונראה דגם הרמ"ה מפרש כפרש"י וא"כ א"ש מה שכתב דאם מת אחד מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרקע משום דהא לא קבל הלוקח לחזור אלא להמוכר בעצמו ולא ליורשיו וכן דוקא הוא בעצמו מחוייב לחזור ולא יורשיו. ועיינתי היטיב בדברי הב"י בסי' הנ"ל מח' י"ז דאחר שהביא שם דברי הריטב"א בשם הרמ"ה דהא דתנן הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה פודהו מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי שלא נתקיים