מלבושי יום טוב חלק א יב

היינו קרא להיות לו לאשה דמוקמינן בפ"ק לרבות סוטה ובפ"י יוחסין נמי משמע דלהיות לו משמע לשון הויה דקאמר ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאין לוקה דרך הויה אסרה תורה עכ"ל אלמא דס"ל לר"י דלר"ע עיקר הקרא דהויה קאי על סוטה לבד דגבי מחזיר גרושתו ס"ל לר"ע בהדיא דלא תפסי בה קדושין ובאמת התוס' בקדושין (סח.) ד"ה הכל הקשו על פי' ר"י וכתבו כיון דעיקר קרא במחזיר גרושתו כתיב ואפ"ה אמר ר"ע דמחזיר גרושתו לא תפסי בה קדושין כו' ובמחזיר סוטתו דלא אתיא אלא מדרשא אמר דתפסי בה קדושין כו' עכ"ל מ"מ נראה מדבריהם דלכו"ע קאי הקרא דלהיות לו נמי אסוטה וא"כ א"א לומר דבסוטה יהיה חייב לאחר שגרשה על ביאה בלא קדושין

ע"כ נ"ל לאמר דגבי מחזיר גרושתו דבעינן קידש ובעל כו"ע מודים דעיקר חיוב הוא על הביאה ולא על הקדושין רק שאינו חייב על הביאה עד שתהי' ע"י קדושין ואף שהקדושין היו בהיתר [בשוגג] ול"ד ללאו דלא יקח גבי כ"ג באלמנה. דעיקר החיוב הוא על הקדושין אף לרבא [לדברי הראשונים] שאני התם דכתיב קרא לא יקח דעיקר לאו הוא על הקדושין ובאמת לאביי חייב על הקדושין לבד אף בלא ביאה וא"כ לרבא דפליג עליו וסובר דאינו חייב על הקדושין לבד בלא ביאה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מ"ט לא יקח משום לא יחלל ואינו חייב עד שיבעול אותה דאז אהני מעשיו כמ"ש הריטב"א שם. מ"מ לא נפיק הקרא ממשמעותו דמשמע דעיקר האזהרה הוא על הקדושין. משא"כ גבי מחזיר גרושתו כתב קרא להיות לו לאשה דמשמע דרך אישות דהיינו ביאה כמ"ש התוס' בקדושין (עח.) ד"ה מ"ט א"כ אמרינן דעיקר האזהרה הוא על הביאה רק שלא חייבתו התורה אלא ע"י קדושין. ולפי"ז שפיר י"ל דגם בסוטה אינו חייב אלא ע"י קדושין והא דחייב עליה ג"כ עד שלא גירשה הוא משום דהיה ע"י קדושין ולא איכפת לן הא דהקדושין היו בהיתר כיון דעיקר החיוב הוא על הביאה

והנה ראיתי להכ"מ (בפי"א מה"ג הי"ד) שכתב וז"ל ויש מי שתירץ דברי רבינו שמש"כ כאן רבינו שלוקה עליה היינו דוקא שגירשה והחזירה ואח"כ בא עליה כגון מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר וזו אם גירשה והחזירה אע"פ שלא נתקדשה לאחר לוקה עליה דכי אמרינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה הנסתרת ארישא דקרא קאי וכתב לה ספר כריתות וגו' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם היתה לאיש אחר וכן אעפ"י שלא היתה לאיש אחר אם הוטמאה תחתיו וגרשה לא יוכל לשוב לקחתה והשתא ניחא שאין זה לאו שבכללות שאין כאן אלא לאו אחד שלא להחזיר גרושתו אם היתה לאיש אחר או אם הוטמאה תחתיו וניחא נמי שלא מנאה בפי"ט מה' סנהדרין שאין כאן אלא לאו אחד ובפ"א מהא"ב מיירי שבא עליה ולא החזירה ומ"ה אינו לוקה אם אינו כהן עכ"ל ונפלאתי על מרן הכ"מ ז"ל דהאיך אפשר לומר דבר זר כזה בדברי רבינו שסובר דקרא דאחרי אשר הוטמאה דמרבינן מיני' סוטה שנסתרה הוא דוקא לאחר שגירשה והחזירה א"כ האיך יפרש דברי הגמרא סוטה (ז.) דאיתא שם בהדיא ר"י אומר בעלה נאמן מק"ו ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן סוטה שהיא בלאו לא כ"ש והתם הא איירי קודם שגירשה ואעפ"כ קאמר שהיא בלאו. ואף שלכאורה קושיא זאת בלא"ה קשה על דברי הרמב"ם והתוס' בכמה מקומות דסוברים דסוטה ספק אינו אלא בעשה דהוטמאה והכא קאמר הגמרא שהיא בלאו מ"מ אפשר לישב זאת דכיון דעיקר האיסור של סוטה אם זינתה ודאי היא בלאו אף שעתה הוא עדיין בספק מ"מ קריא הגמרא איסורה איסור לאו משום דעצם האיסור הוא איסור לאו אבל לפי דברי הכ"מ ודאי קשה טובא דהא אפי' בסוטה ודאי כ"ז שלא גירשה אין כאן לאו לדעתו. ואיך קריא לי' הגמרא איסור לאו ועוד קשה לפ"ד הגמרא דיבמות (נ"ו:) דקאמר שם אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה אלמא להדיא דהלאו של אשר הוטמאה הוא בלא גירשה וכן מוכח בכ"מ ואכמ"ל. לכן נ"ל עיקר כמ"ש דהלאו של מחזיר גרושתו וסוטה הוא עיקר קאי על הביאה שלא לבוא דרך אישות על גרושתו אם היתה לאיש אחר. ולא לבוא דרך אישות על אשתו אם הוטמאה תחתיו [והא דמשמע מהרמב"ם בפ"א מהא"ב דישראל אינו לוקה על לאו של הוטמאה. עיין בספר דברי אמת (ע"ד) מ"ש שם דהרמב"ם נמשך אחר לשון הירושלמי יעו"ש מ"ש באריכות כי דבריו ברורים הם דודאי גם הרמב"ם מודה דלוקה על לאו של סוטה] אבל זה ודאי ברור דגם במחזיר גרושתו אינו חייב על ביאתו אלא שיהי' דוקא ע"י קדושין א"כ הדקל"ד מהירושלמי לדין הש"ג והב"ש

ומחמת זה נ"ל דסובר הירושלמי דהא דקאמר ב"ש לא יגרש אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר לאו ערוה ממש קאמר אלא כל שהיא פרוצה ביותר קריא לה דבר ערוה וכן איתא בירושלמי להדיא בריש סוטה דקאמר שם אמר רבי לעזר בן ר' יוסי קומי ר' יסא אתיא דר"א כב"ש דב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר מצאו בה דברים כעורים לפום כן הוא אומר חובה והא תניא משום ב"ש אין לי אלא היוצאת משום ערוה מנין היוצאת משום דראשה פרועה וצדדיה מפורמים וזרועותי' חלוצות ת"ל כי מצא בה ערות דבר אמר ר' מנא קיימת כאן בעדים כאן שלא בעדים ע"כ [הובא בתוס' ריש סוטה] ולפי"ז כיון דאין כאן דבר ערוה ממש אין בזה איסור לאו דמחזיר סוטתו ואפי' איסור עשה אין כאן כיון דלא נאסרה ע"י קינוי וסתירה ולהכי אם ראינו שנבעלה ודאי חיישינן שבא עליה לשם קדושין משום דאין אדם עושה בב"ז אבל אם לא ראינו שנבעלה אינו חשוד עליה כיון שגרשה משום פריצותא מזוהמת היא בעיניו אמנם ראיתי לבעל פ"מ שפי' על הא דאיתא בירושלמי שילהי גיטין והא תני ב"ש אומרים אין לי אלא היוצאת משום ערוה בלבד ומנין היוצאת וראשה פרועה כו' ת"ל כי מצא בה ערות דבר דתרי תנאי אליבא דב"ש דתנא דמתני' סובר דאינו יכול לגרשה אא"כ מצא בה דבר ערוה ממש. ומביא ראי' לזה מדפריך הירושלמי שם על דברי ב"ש ל"ל קרא דלא יוכל גו' ומשני לעבור עליו בשני לאוין כפי' התוס' (צ.) ד"ה מה להלן והאי קושיא לא קאי אלא לתנא דמתני' דלא משתעי הקרא אלא בערוה ממש דאי לתנא דברייתא לא קשה מידי ולפי"ז תנא דמתני' סובר דהא דקאמר ב"ש ערות דבר היא ערוה ממש היינו שיש עדים שזינתה

אבל לפ"ד דברי הירושלמי לפי גירסת התוס' שלפנינו לעבור עליו בשני לאוין צע"ג. לפי דעת הרמב"ם דלא מנה לאו דמחזיר סוטתו בלאו בפ"ע אלא כלל אותו בלאו דמחזיר גרושתו משום דס"ל כיון דהתורה כולל אותם בלאו אחד אין לוקין אלא משום לאו אחד ואף היכא שיש עליה שני האיסורים וכה"ג פסק הרמב"ם (בהק"פ פ"ח ה"ד) לענין נא ומבושל. דאף שעל כל אחד בפ"ע לוקה מ"מ אם אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת ומשום דכלל אותם התורה בלאו אחד (וכן במנין הלאוין מנה אותם בלאו אחד] וא"כ האיך נוכל לומר לעבור עליו בשני לאוין הא אינו לוקה אלא אחת ואפי' לדעת הרמב"ן דמנה הלאו שבא על סוטתו בלאו בפני עצמו ואזיל בשיטתו דדעתו בשורש ט' דגם נא ומבושל חשיב כל אחד לאו בפ"ע ולוקה ב' אפי' אם אכל שניהם כאחת והפלוגתא דאביי ורבא בלאו שבכללות מוקי דקאי על לאו דכי אם צלי אש יעו"ש. מ"מ לענין לעבור בשני לאוין גבי סוטה ומחזיר גרושתו לא מצינן למימר דהא אין איסור חל על איסור בלא כולל ומוסיף ואיך חל איסור מחזיר גרושתו על איסור סוטה אך קושיא זו אפשר לישב ולומר דהירושלמי ס"ל דב"ש ס"ל דאיסור חל ט"א אפי' בלא כולל ומוסיף וכן יש תנא בחולין (קי"ד) דסובר דאחע"א אפי' בלא כולל ומוסיף דאיתא