מלבושי יום טוב חלק א יא

בלישנא קמא דהכא לא בעינן כפלי למלתא אף לר"מ ועיין במהרי"ט שם שמישב דברי הר"ן מה שקשה עליו לכאורה מגיטין וז"ל איכא למידק ללישנא קמא מה בין זו להא דאמרינן בפ' השולח דאמר לה משום נדר אני מוציאך משום ש"ר אני מוציאך דלא יחזור ואוקמא רבא דכפלי לתנאי' אבל סיפא דמשום אילונית יחזור דלא כפלי לתנאי' ואפי' לעז ליכא וי"ל דבשלמא כשאמרה אני כהנת הימוני הימנה ולא נסתפק כלל ולא נחית אדעתי' לומר שהיא משקרת דמלתא דעבידא לגלויי הלכך לא היה מקום לתנאי אבל גבי ש"ר מי לא אפשר שאינו וכן בנדר מי לא אפשר שימצא פתח לנדריה כו' עכ"ל ועוד דהא דעת הרמב"ם הוא אף דפסק כר"מ בזה דבעינן תנאי כפול בכ"מ מ"מ בגילוי דעתו דהיינו גבי מוציא אשתו משום ש"ר פסק להדיא דלא בעינן כפלי למלתא וכן ביאר הגר"א בא"ע סי' יו"ד ס"ג דעת הרמב"ם ובפרט דכמה פוסקים פסקו דלא כר"מ וס"ל דלא בעינן תנאי כפול כלל מה"ד רק לחומרא בעלמא בלבד בגיטין וקדושין ולכך גבי דיני ממונות לא בעינן תנאי כפול כלל א"כ ודאי נראה דבגילוי דעת כזה ודאי יש לסמוך על לישנא קמא דהר"ן דהכא לא בעינן כפילא למלתא וא"כ בטל הקדושין מטעם כיון שהיא הטעתו וגם היה גילוי דעת מקודם כמש"כ

אולם לכאורה יש לפקפק ע"ז כיון שהגילוי דעת מה שחקר ודרש אחריה היה מקודם ולא בשעת הקדושין והא אמרינן שם (מט:) גבי האי דזבין לנכסי' ע"מ למיסק לארעא דישראל כיון דבעידנא דזבין לא אמר כלום הוה דברים שבלב ולא הוה דברים אלמא דאע"ג דהיכא דמהני גילוי דעת מ"מ בעינן הגילוי דעת בשעת גמר המעשה אבל באמת נ"ל דהכא ל"ד לכל גילוי דעת דבעי הגילוי דעת בשעת גמר המעשה. אבל הכא סגי בגילוי דעת אף מקודם שהוא אינו מתרצה לישא בכל אופן שיהיה וכיון שחקר ודרש אצלה והיא הטעה אותו א"כ לא היה לו לגלות דעתו בשעת גמר הקדושין וסמך ע"ז שבודאי היא אמרה אמת ולא משקרא במלתא דעבידא לגלויי וראי' לזה מדברי מהר"א ן' ששון שהביאו הש"ך בחו"מ (סי' קכ"ו ס"ק מ"ג) לשיטת הרמב"ן דס"ל גם אם המחה במעמד שלשתן שהמלוה סבר שהוא עשיר ואח"כ נמצא שהיה עני באותה שעה מ"מ פטור הלוה אם לא שהיה ערמה בדבר והרמב"ן למד זאת מהירושלמי על משנה זו דקדושין דמדמי זאת לקדושי אשה יעו"ש מ"מ כתב המהר"א ן' ששון דהיכא דהמלוה שאל עליו ואמר שהוא עשיר חייב הלוה משום דכל פטור הרמב"ן משום דהו"ל נשאל עליו אם הוא עשיר או לא אבל היכא דשאל עליו אם הוא עשיר והטעו אותו דודאי חייב הלוה אף לדברי הרמב"ן. א"כ ה"ה גבי קדושין היכא דהוא דרש אחריה אם היא עשירה או לא והטעה אותו בטל הקדושין אלמא דלא בעינן גילוי דעת בזה בשעת גמר קדושין ממש אלא רק גילוי דעת אף מקודם שהוא אינו מתרצה בכל אופן וכיון דהיא הטעתו בטלי הקדושין כנ"ל

ועוד אפשר לומר דבנ"ד ובנידון דהנו"ב כו"ע מודים לדברי הגאון בעל עצמות יוסף דאין צריך לגילוי דעת בזה. כיון דהיא הטעתו בדבר שא"א לדור עמה כלל אין לך אומדנא גדולה מזו שאלו לא הטעתו וסבר שהיא מותרת לו לא היה נושאה וסתמא כפירושו דכן מצינו דכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בפ"ק דנדה דבאילונית כיון שהוא יכול לקיימה אילונית אם רוצה לכך דוקא אם אמר לה מפני כך אני מוציאך הוא שאינו יכול לחזור דמצי לקלקלה אבל ברואה דם מ"ת כיון שאינו יכול לשמש עמה כלל סתמא כפירושו דמשום זה מגרשה עכ"ל אלמא היכא דמוכח מן הסתם דעתו הוה כמפרש להדיא דבריו. א"כ ה"נ אף שלא גלה דעתו להדיא לומר דמשום שהיא אלמנה נושא אותה לאשה מ"מ סתמא כפירושו דאלו היתה אומרת לו שהיא גרושה לא היה רוצה לישא אותה באיסור א"כ לפי"ז אפי' לא חקר ממנה מה היא רק שסמך ע"ז שהחזיקה עצמה אלמנה וקדשה וכנסה נמי בטל הקדושין מטעם שהיא הטעתו וכן בנ"ד אף אי נימא שלא גלה דעתו להדיא דמפני שהיא זרה אצלו ע"כ כונסה נמי הוה סתמא כפירושו ובעל הקדושין מטעם שהיא הטעתו אף בלא טעמא דמום דאיסור כנ"ל בזה: סימן ג

עוד צריך לבאר בנדון דהנו"כ ובנ"ד אם כא עליה אם צריכה נט מה"ד מטעם דאין אדם עושה בב"ז. כמו אם הטעתו בשאר מומין או קדשה על תנאי דקיי"ל דאם כא עליה צריכה גט. או לא

הנה בנדון דהנו"ב לכאורה נראה פשוט דליכא למימר אין אדם עושה בב"ז כיון דאם יבעול לשם קדושין יהיה חמור איסורו דיתחייב נמי משום לא יקח וכשיבעול שלא לשם קדושין לא יתחייב אלא משום לא יחלל לבד ודאי דלא אמרינן בכה"ג אין אדם עושה בב"ז וכ"כ הב"ש (בסי' קמ"ט סק"ב) דאם נשאת לאחר וגירשה לא חיישינן לקדושין כיון דחייב מלקות אם קדשה ובעל אע"ג דבביאה נמי הוא עושה איסור מ"מ בקדשה חייב מלקות לא חיישינן לקדושין וכ"כ בש"ג פ' מ"ש (דף תקפ"ט) עכ"ל. אך יש לדקדק ע"ז דהא בגיטין (פא.) פליגי ב"ש וב"ה במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דב"ש סברי אינה צריכה גט שני וב"ה סברי דצריכה גט שני וקאמר עלה בירושלמי [הובא בתוס' שם ד"ה ב"ש (עט:)] אמר ר"י בר בון ב"ש כדעתיהן וב"ה כדעתיהן ב"ש דאינון אמרין לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערוה אינון דאמרין מזוהמת היא מלפניו ואינו חשוד עליה לפיכך אינה צריכה ממנה גט שני. ב"ה דאינון אמרין אפי' הקדיחו תבשילו אינון דאמרין אינה מזוהמת מלפניו והוא חשוד עליה כו' עכ"ל הירושלמי ונראה מדברי הירושלמי מדקאמר ואינו חשוד עליה דמוקי פלוגתייהו בשלא ראינו דנבעלה אבל היכא דראינו שבא עליה גם ב"ש מודים דחוששין שמא בא עליה לשם קדושין אע"ג דגרשה משום דבר ערוה ואסורה עליו וא"כ קשה טובא דהא מחזיר גרושתו ומחזיר סוטתו מחד קרא נפקא לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה וא"כ כמו שאינו לוקה משום מחזיר גרושתו אלא דוקא ע"י קדושין. ה"ה נמי במחזיר סוטתו אינו חייב אלא ע"י קדושין ולפי"ז אפי' בראינו שנבעלה אין לחוש שמא לשם קדושין בעל כיון דאז יהי' חמיר איסורו דחייב מלקות

ועלה בדעתי לישב לפי מה שאבאר בס"ד (בסי' וא"ו) דרוב הראשונים סוברים דאשת כהן שנאנסה תחת בעלה אף למ"ד באונס מקרי זונה אינו חייב אלא משום לא יחלל ולא משום לא יקח אע"ג דהביאה היא ע"י קדושין כיון דהקדושין היו בהיתר והא דמחייב רבא בקדש ובעל משום לא יקח הוא היכא שקידשה באיסור וכשבעל אח"כ חייב על הקדושין למפרע שהיה באיסור א"כ במחזיר גרושתו נמי דלכו"ע בעל ולא קידש אינו לוקה דדרך לקוחין אסרה תורה. ג"כ עיקר חיובא הוא על הקדושין כיון דהקדושין היו באיסור ולפי"ז ע"כ סוטה ל"ד למחזיר גרושתו אף דגמרינן מחד קרא דגבי סוטה חזינן דרבי רחמנא מאשר הוטמאה דאם זינתה תחת בעלה חייב עלה אף שהקדושין היו בהיתר אלמא דעיקר החיוב גבי סוטה הוא משום הביאה וא"כ אם בא עליה אף לאחר שגרשה נמי חייב אף בלא קדושין והשתא א"ש דברי הירושלמי ולא קשה על הש"ג ועל הב"ש דהתם גבי מחזיר גרושתו הקדושין מוסיפין עליו החיוב ולכך לא חיישינן שמא בעל לשם קדושין

אבל לאחר העיון ראיתי דז"א דגם גבי סוטה אם בא עליה לאחר שגרשה ולא קדשה אינו חייב לכו"ע וכן מוכח מדברי התוס' יבמות (מט:) ד"ה סוטה דכתבו שם וז"ל ואומר ר"י דגרס וכן ברוב ספרים סוטה נמי הא כתיב בה הויה ותפסי בה קדושין. פירש שגרשה ומחזירה והויה דכתיב בה