מלבושי יום טוב חלק א קטו

העובר הוא לג"ח ומשמע דזה הוה רובא וכן משמע ביבמות ובסנהדרין דרוב נשים הכרת עוברן הוא לג"ח הא כיון דאיכא מיעוטא דהוכר עוברן לאחר ג"ח כמו דאיתא ביבמות להדיא ואיכא נמי מיעוטא דהוכר עוברן קודם ג"ח א"כ ליכא רובא דניכר עוברן לג"ח. דבאמת אין זה ראי' כ"כ לדחות דברי מהר"ף דהא כבר ביארנו דזה ודאי דמיעוטא דניכר עוברן קודם ג"ח הוה מיעוטא דלא שכיח והוה מיעוטא דמיעוטא א"כ איכא למימר אף בהצטרפות המיעוט דקודם ג"ח להמיעוט דלאחר ג"ח מ"מ לא יהא ביחד רק מיעוטא נגד רובא דג"ח וכה"ג מתרץ הרשב"א בחידושיו ביבמות (קיט) דלכך אין מצטרף מיעוטא דאין מתעברות למיעוטא שמפילות משום דאין מתעברות מיעוטא דמיעוטא הוא יעו"ש

ומ"מ דקדקתי בדברי הרמב"ם והרשב"א ונראה דהם אינם מפרשים כן דז"ל הרמב"ם (בה' א"ב פ"ט ה"ד) איזה מעוברת משיוכר עוברה והוא ג"ח עכ"ל ואם היה הרמב"ם מפרש דהא דקאמר סומכוס דהכרת עובר הוא לג"ח בא לאשמיענו דקודם ג"ח לא מהני הכרה א"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב משיוכר עוברה לאחר ג"ח לעיבורה ומדקאמר והוא ג"ח אלמא דהרמב"ם מפרש דברי סומכוס כמש"ל דסומכוס בא לאשמיענו דסתם הכרת העובר הוא לג"ח ונ"מ היכא דידעינן שהיא מעוברת ועברו עליה ג"ח דהוה כמו שהוכר עוברה וכן נראה דעת הרשב"א בתה"ק הביאו הטור בסקפ"ט וכן הוא לשון השו"ע שם מעוברת לאחר ג"ח לעבורה אינה קובעת וסת. ולא הזכיר כלל דלאחר ג"ח לעבורה והוא שהוכר עוברה אלמא דמפרש דלאחר ג"ח לעבורה אף שלא הוכר עוברה דינה כמו שהוכר כיון דאז זמנה להכרת העובר וגם א"ש הא דלא הזכירו הפוסקים האיך הוה הדין היכא דהוכר עוברה קודם ג"ח אם קובעת וסת אם לא דהא אם נימא דיולדת לז' ניכר עוברה לשליש ימיה א"כ תלינן דודאי תלד לז' וא"כ אז ראשה ואבריה כבדין עליה כיון דזה הוה זמן הכרה גבה וכמש"ל ואם גם יולדת לז' אין ניכר עוברה אלא עד ג"ח. א"כ אף שהוכר עובר קודם ג"ח מ"מ קובעת וסת והפוסקים לא הזכירו דין זה כלל אלמא דס"ל דאף יולדת לז' נמי אין ניכר אלא עד ג"ח וגם זה לא משכחת כלל שיהא ניכר מקודם ג"ח ואף מיעוטא דמיעוטא ליכא שיהא ניכר קודם לכך לא הזכירו זה כלל ומ"מ אין זה ראיה מוכרחת להוציא מזה שלא משכחת כלל שיהי' ניכר העובר קודם ג"ח

ומאחר שבדברי מהר"ף מצינו בפירוש להחמיר וכן נראה מדברי הבה"ג שהבאנו למעלה דלא משכחת לה כלו חדשיו אלא כשבעל ופירש א"כ קשה להקל בנ"ד אך מחמת שראיתי שלפי דברי כת"ר היבם אינו מצוי א"כ יש חשש עגון באשה הלזו נכנסתי בפרצה דחוקה למצוא לה היתר דהא כבר בארנו למעלה דהראשונים שהחמירו לחוש אף למיעוט שאינו מצוי נראה ברור שהם ס"ל דלכך החמירו חכמים במת תוך ל' משום דגזרו אטו פיהק ומת. ובפיהק ומת ס"ל כיון שיש הוכחה גדולה שהוא ולד שאינו של קיימא חיישינן אף למיעוט שאינו מצוי א"כ כ"ז לפי דעת הראשונים דס"ל דפיהק ומת אסורה מה"ד ואף באשת כהן תצא אבל לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דלא הביאו כלל הך דינא דבפיהק ומת אף באשת כהן תצא ועיין מה שביארו הראשונים והאחרונים בזה ונראה לי עוד ליתן טעם לדבריהם דהרמב"ם ס"ל דאביי פסק דלא כרבי דנגמר סימניו מהני כמו שהה ל' יום ולכך ס"ל דפיהק ומת אסורה מה"ד והוה ספק גמור מדאורייתא אבל רבא ס"ל כרבי דגמר סימנים מהני כמו שהה ל' יום אך דהחכמים גזרו אף דנגמר סימניו בעי ל'. יום אבל מדאורייתא כיון דחזינן דנגמר סימניו הוה ולד גמור מדאורייתא ואף אם פיהק ומת אין בו שום חששא ולכך אף באשת כהן לא תצא רק היכא דחזינן דלא נגמר סימניו ולא שהה ל' יום אז הוה חששא דאורייתא ולכך גזרו חכמים אף בגמר סימנים אטו היכא דלא גמרו א"כ לפי דבריהם מסתבר לומר דהיכא דאיכא תרי רובי דהוא ולד של קיימא א"כ הוה המיעוט מיעוטא דאינו מצוי בזה לא גזרו חכמים לחוש למיעוט שאינו מצוי כלל א"כ בנ"ד דאיכא תלתא רובי רוב ולדות בני קיימא נינהו ורוב נשים מתעברות סמוך לטבילתן א"כ הוא יותר מט' חדשים ורוב נשים אין ניכר עוברן קודם ג"ח. וכבר בארנו דרוב זה עדיפא מכל רובי כדמוכח מסנהדרין. א"כ בכה"ג ודאי דאיכא למימר דלא גזרו חכמים לחוש בזה והכלל היוצא מדברינו לנ"ד דאם יתברר דבשעה שנולד היה כשאר ולדות הנולדים בזמנם שקולו היה חזק וינק כשארי תינוקות הבריאים ולא מת מתוך פיסוק אפשר להקל במקום דחק שאם לא יתירו לה תשאר עגונה ח"ו שכבר הקילו הגאונים שלפני זמנינו כמו נ"ד כדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק אבל אם יש עליו חשש פיהק ומת שלפי דברי הרבה ראשונים הוא חשש דאורייתא אין דעתי מסכמת להקל ויבא מי שלבו שלם בדבר וידון בזה

וע"ד שאלתו בענין הזוג שבאו לפניו לדין שיש להאשה חולי ארוך ותובעת את בעלה שיתן לה על רפואתה והבעל השיב לה הרי גיטך וכתובתך ורפאי א"ע האיך הדין בזמנינו שא"א לגרש בע"כ. הנה מה שכתב כת"ר לישב דברי הרמב"ם ז"ל ששינה לשון המשנה דכתובות כדי להשמיענו שאף שהיא אינה מקבלת הגט מפני שהוא אינו רוצה לכופה מ"מ כיון שמניח כתובתה פטור מרפואתה כבר האריך הגאון בעל ישועות יעקב לבאר דברי הרמב"ם בזה האופן. וכתב דהרמב"ם ס"ל דבאמת אינו יכול לגרשה בע"כ כיון שהיא חולה כדעת הספרי. מ"מ אינו מחויב ברפואתה כיון שהמניעה מצדה מה שהיא חולה והוה כמו נשתטית שאף שא"א לגרשה מפני שאינה בת גירושין מ"מ פטור מרפואתה לדעתו וטעמא דמילתא כיון שהבעל רוצה לגרשה אלא שהוא מעוכב בתקנת חכמים אינו מחויב ברפואה וטעמא דמילתא דלא רצו חז"ל לתקן שיפסיד כל נכסיו בשביל רפואת אשתו ונתנו חז"ל גבול לדבר שאם ירצה לגרשה וליתן לה כתובתה הרשות בידו ואינו מחויב ברפואה ואף שאינו יכול לגרשה כעת מחמת שהיא אינה בת גירושין מ"מ פטור מרפואה ע"כ וגם ממזונות פוטר הגאון הנ"ל בס' ע"ז אף שהוא אינו סובר כדעת הרא"ם מ"מ פוטר מטעם אחר כיון שיש לו טענה מבוררת למה היא מאוסה בעיניו יכול למנוע ממנה מזונות דלא עדיפא היא ממנו ובודאי היה יכול כת"ר לסמוך ע"ז דהא כבר הורה גאון מובהק אך מה שעומד לנגדי לכאורה דברי הת"א להרשב"א ז"ל סי' שפ"ב [הביאו הב"י בס"ע בקיצור] ושם מבואר דהוא מפרש דברי המשנה דכתובות דכ"ז דאינו מגרשה הוא מחויב בכל דבר [וזה דלא כהרמב"ם ז"ל] ומסיים שם וכ"ש עכשיו שנהגו הכל לכתוב בכל הכתובות שהחתן מקבל ע"ע בקנין לזונה ולפרנסה ע"כ א"כ נסתפקתי דאולי גם הרמב"ם מודה דאף דהוא סובר דמטעם תקנת חכמים אינו חייב ברפואתה כשרוצה לסלק כתובתה אף שאינו יכול לגרשה אך אולי מודה להרשב"א דמ"מ חייב מטעם הקנין שהוא התחייב א"ע דכ"ז שאינו מגרשה הוא מחויב בכל דבר וכיון שאינו יכול לגרשה מאיזה טעם שיהי' והיא אינה מחויבת להתרצות לו ע"כ מחויב הוא מטעם הקנין. ואפשר לישב בזה דברי הב"י בשו"ע דבס' ע' ס"ד כתב השו"ע דהנושא אשה ואח"כ נשתטית חייב לזונה ולרפאה ובסי' קי"ט כתב להיפך כדברי הרמב"ם עיין מה שדחקו בזה האחרונים לישב ולי נראה דבסי' ע' מיירי בזה"ז דהכל מקבלים בקנין על הכתובה א"כ מחויב הוא מטעם הקנין לזונה ולפרנסה כ"ז שאינו מגרשה אף לדעת הרמב"ם ובסי' קי"ט איירי מעיקר הדין במקום שלא נהגו לקבל בקנין על הכתובה וסומכין רק על תקנת חכמים ובעיקר תקנת חכמים סובר השו"ע כדעת הרמב"ם דלא חייבוהו חכמים אף היכא דאינו יכול לגרשה: