מלבושי יום טוב חלק א קי

לפרש דברי הגמרא באופן אחר דס"ל לרבא דאע"ג דילפינן מהאי קרא דכל ימיו דהלאו דלא יוכל לשלחה הוא ניתק לעשה מ"מ פשטות הקרא משמע דכל הקרא דולו תהי' לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו הוא מן הקנס שקנסה התורה דע"כ צריך להחזירה וכל ימיו בעמוד והחזיר קאי דאם לא אתא רק לאנתוקי הלאו א"כ הא לא אתא הקרא דכל ימיו רק להקל ולא להחמיר ופשטות הקרא משמע דבא להחמיר עליו דע"כ צריך להחזירה מטעם הקנס. ע"כ יליף מזה רבא דהכא קנסה התורה שאם גרשה שלא כדין צריך להחזירה אבל בכ"מ אם גרשה שלא כדין אין מחויב להחזירה ואי עביד עביד א"כ לפי"ז אין להביא ראי' לדברי הב"ח דגבי אונס יכול לגרשה בע"כ אם עוברת על דת משה

ובאמת לפי מה שפירשו הראשונים דקושית הגמרא קאי אנמצא בה דבר ערוה ופריך דאמאי לא דחי עשה דולו תהי' להל"ת דטומאה ומשני משום דקילא כיון דאי בעי אמרה לא בעינא לכך לא מצי דחי לל"ת א"כ איכא למימר דדוקא בכה"ג דאסור להחזיקה מה"ת הוא דליתא לעשה אבל היכא דליכא עליו אלא מצוה בעלמא לגרשה ואם בא להחזיקה תחתיו לא כייפינן לו לגרשה אפשר דמ"ע דולו תהי' ולאו דלא יוכל לשלחה עדיפא וכייפינן לו להיות עמה א"כ אף לפי שיטת הראשונים דס"ל משום דהך עשה דולו תהי' קילא להכי לא דחי מ"מ צ"ע בעוברת על ד"מ אם מצי לגרשה גבי אונס. וכ"ש לפי שיטת רש"י והרמב"ם והתו"י דס"ל דכיון דהיא יכולה לאמר לא בעינא משו"ה כופין אותה לומר איני רוצה דאיהי באיסורא איתא ובמצוה ליתא וכמש"ל באריכות ודאי דלפ"ד גבי עוברת על ד"מ כיון דאיסורא ליתא כלל אין כופין אותם לומר איני רוצה ובזה נ"ל לישב דברי רש"י דמכות [הבאתי למעלה] בפשיטות ואין צריך לדחוקי כמשב"ל. אלא דכונת רש"י שהדירה שמצא בה עון היינו דחזי בה פריצותא ומה שכתב רש"י שאסורה היינו שאסורה לו מצד המצוה לגרשה כמו דילפינן מקרא שילהי גיטין. אבל אין כופין אותו לגרשה. לכך העשה דולו תהי' והלאו דלא יוכל לשלחה איכא גבי' כיון דאין בזה חיוב לגרשה מ"מ הנדר הוא לדבר מצוה כמו שביאר הר"ן דברי רש"י כיון דאיכא כאן מצוה לגרשה וזה נכון מאד בדברי רש"י ז"ל

א"כ בעוברת על ד"מ כיון דליכא רק מצוה לגרשה מסתברא יותר דגבי אונס אינו יכול לגרשה בע"כ ודלא כהב"ח. אכן בנ"ד דהוי תרי ותרי בזה ודאי תלוי בשני הפירושים וכמ"ש דלפי דעת התוס' והרמב"ן והרשב"א אסור לדור עמה אף שהיא אומרת טהורה אני כיון דאיכא עליה ספק איסור אבל לפי דעת רש"י והרמב"ם מותר לדור עמה כיון שהיא אומרת טהורה אני א"כ א"א לכופה לומר איני רוצה וכן הבאתי למעלה דברי הגאונים בעל בית יעקב וישועות יעקב מה שמתרצים על דברי הרמב"ם דהאיך איכא גבי אשת כהן מ"ע דולו תהי' גבי מוש"ר אף שדחיתי דבריהם למעלה מ"מ כ' להדיא סברתם דגבי ספיקא והיא אומרת טהורה אני מותר לדור עמה מטעם דגבי' דחי עשה לל"ת עוד נראה דבנ"ד אפשר לומר דאף לדעת התוס' מותר לדור עמה דהא רוב הפוסקים הסכימו דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא מוקמינן לי' אחזקה אע"ג דאיכא תרי ותרי א"כ האיך אפשר לעבור על מ"ע דולו תהי' והלאו דלא יוכל לשלחה משום איסור דרבנן אע"ג דגבי שניות כתב הרמב"ם להדיא דמותר לגרשה הא הפנ"י תירץ משום ליתא דידה דאיהי באיסורא איתא ובמצוה ליתא ואף לשיטת מהר"א ששון דנתן טעם דחכמים יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ואף דהכא דחי בקו"ע דמגרשה כיון דאסור לדור עמה ממילא מותר לגרשה דהתורה לא אסרה לו לגרשה אלא היכא דראוי לדור עמה מ"מ איכא למימר דהחכמים לא העמידו דבריהם אלא דוקא בודאי איסור אבל הכא דזה אינו אלא ספק איכא למימר דלא העמידו דבריהם ומותר לדור עמה כדי לקיים מ"ע דולו תהי' ובפרט לגרשה בפ"כ ודאי נראה דאסור דאע"ג דהיכא דאינו ראוי לדור עמה מותר לגרשה מ"מ הכא כיון דלפי הרבה שיטות מותר לדור עמה א"כ האיך יגרשה בע"כ הא לפי דבריהם הוא עובר על לאו דלא יוכל לשלחה ועדיין צ"ע בכל זה: סימן כד כבוד ידיד נפשי הרה"ג חו"ב אוצר היראה והמדע ב"ש מו"ה נח נ"י אב"ד דק"ק מינקאוויטש

הנה שאל כת"ר שאלת חכם והיא חצי תשובה ע"ד המאורע שאירע בקהלתו שאשה אחת טבלה ביום ו' יום ראשון דר"ח מ"ח דשנת תרל"ו ונתעברה ומאז היתה מסולקת דמים ואחר חג השבועות מת בעלה וביום שבת ט"ו מנ"א ילדה בת והי' ולד גמור בשערו וצפרניו וינק בשאר תינוקות הבריאים. אך למחר חלה ומת. והנה נמצא אה אחד לבעלה המת עובד עבודת הצבא. ולא נודע מקומו איו. ומפלפל כת"ר שיש להתירה בלא חליצה אחרי כי הוא מקום עגון משום שיש בזה שלשה צדדי היתר (א) מה שנגמר שערו וצפרניו ודעת הרמב"ן והנ"י בפ' החולין ועוד כמה ראשונים דסימנים דגמרו שערו וצפרניו לבד סגי דזה ראי' שכלו לו חדשיו (ב) כיון דזה הוא מקום הדחק הוי זה כמו אשת כהן דאינה חולצת כיון דא"א ח"ה הכא כיון דהוי מקום עגון. (ג) דהעידו אנשים [כמבואר בגב"ע] דקודם ר"ח אדר הוכר עוברה א"כ זה ראי' דהיתה אז מעוברת לשרשה חדשים. אע"ג דמר"ח אדר עד ט"ו דמנ"א אין בה ששה חדשים שלמים מ"מ לפי דעת הסוברים דיולדת לט' יולדת למקוטעין א"כ זה הוי כלו חדשיו. עכת"ד כת"ר

תשובה הנה לסמוך על גידול שערו וצפרניו אין דעתי מסכמת כלל אף שדעת הרשב"א והריטב"א בחידו' בפ' החולץ דגמר סימנים לחוד מהני להוציא מספק נפל ומותרת להנשא לכתחילה אף שמת תוך ל' ואחריהם נמשך שם הנמ"י ונראה דס"ל דפסקינן נמי כרבי דסגי בגמר סימנים לחוד להוציא מחזקת נפל וזהו שיטת הרמב"ם ז"ל דכן כתב הרמב"ם (בה' מילה פ"א הי"ג) וז"ל מי שנולד בחודש השמיני אם הי' שלם בשערו וצפרניו הרי זה ילד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהה כו' עכ"ל וע"ש בכ"מ דכתב דהרמב"ם פוסק כרבי דגמר סימניו לחוד מהני להוציא מחזקת נפל ונראה נמי דהא דכתב הנמ"י בפ' הערל וז"ל ונראה נמי דמודה לרבי בגמר סימנים דעדיפא משהייה לחודה וכיון דקיי"ל כרשב"ג קיי"ל נמי כרבי וזה נראה דעת הרמב"ן ז"ל כו' עכ"ל לפד"נ דט"ס הוא בנמ"י וצ"ל ונראה דזה הוא דעת הרמב"ם ז"ל וכן מבואר בריטב"א להדיא בפ' הערל דזהו שיטת הרמב"ם ז"ל דז"ל ונראה נמי דמודה לרבי בגמר סימניו דההיא עדיפא משהייה לחודה וכיון דקיי"ל כרשב"ג קיי"ל נמי כרבי וזה נראה דעת הרמב"ם ז"ל כו' עכ"ל: מ"מ הא הרשב"א גופא חזר בו בפ' הערל ופסק להדיא דאף שנגמר סימניו מ"מ תוך ל' יום חיישינן דס"ל דע"כ רשב"ג איירי אף בגמר סימניו מדפריך בפשיטות בשבת מימהל האיך מהלינן אלמא דאיירי על סתם ולדות וסתם ולדות מסתמא גמרו שערו וצפרניו גם הריטב"א בפ' הערל כתב דיש להחמיר כשיטה זו דפסקינן דוקא כרשב"ג ולא כרבי וכן הרמב"ן ז"ל ס"ל דגמר סימנים לחוד לא מהני להוציא מחזקת נפל דכן פסק הרמב"ן להדיא בחדושיו וכן כתב הה"מ משמו בה' יבו"ח. גם לפי שיטת הרמב"ם דפסק כרבי כתב הה"מ (בפ"א מה' יבו"ח) דנראה מדברי הרמב"ם להדיא שם דמדרבנן ודאי לא מהני גמר סימנים לחוד וכן ביאר הריב"ש (בסי' תמ"ו) דברי הרמב"ם יעו"ש שלא עלה על דעתו סברא זו