מלבושי יום טוב חלק א קט

שום איסור וכן נמי לענין תרומה שאסרה הקרא היינו שאנו אין מניחין אותה לאכול בתרומה אבל היא בעצמה יכולה לאכול בצינעה אם היא יודעת שטהורה היא. אך לפי"ז תקשי דאמאי אם עברה ונשאת לבועל תצא כיון דשניהם טוענים ברי וכי גרע זאת מהא דהבאתי למעלה דאם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי דלא תצא יעו"ש מה שכתב הפנ"י על דברי רש"י ז"ל [וכן ביאר הגאון מוהר"ח ז"ל מוולאזין בתשו' אחת] דדעת רש"י דבעל דבר שיודע האמת שאין הענין כמו שמחזיקין אותו מהימן אנפשי' ולכך אע"ג דמדאורייתא אית לן לאוקמה אחזקת אשת איש מ"מ אם היא בעצמה יודעת בברי שמת מהימנא נמי לגבי נפשה אף נגד חזקה קמייתא ופשטיות הגמרא משמע דאם נשאת לבועל תצא וכן כתב בשו"ע שם להדיא ומצאתי שהגאון ר"י בספרו בני אהובה (פכ"ד הי"ח מה"א) העיר ג"כ בזה וכתב דכל עיקר מה שאנו ילפינן מסוטה דעשאה ספק כודאי לענין ספק טומאה אף לשרוף אנו למדין זה רק ממה דאסרה התורה לבועל דכיון דצועק ככרוכיא מנוקה אני מעון לא זינתה עמי ואלו הדבר לדידן בספק מי יכול למחות בידו מהתורה כיון דטוען ברי שאינה אסורה לי ולא תהי' זו שניא מהא דאמרינן בפ"ב דכתובות שנים אומרים מת כו' ולכך כתב התורה ונטמאה להורות לנו שהחליטה התורה הענין כודאי איסור כאלו ודאי נטמאה לו ולכך אף לבועל אם נשאת תצא וזהו ק"ו בגמרא ומה סוטה כו' עשו בו ספק כודאי אין הכונה על הבעל רק על הבועל כו' עכ"ל ולפי מה שביאר הגאון הנז' משמע דס"ל דהתורה עשאה עליהם איסור אפי' בפ"ע היינו שאסורה להנשא לבועל אף במקום שאין מכירין אותם וכן אסורה לאכול בתרומה אפי' בפ"ע והא דקאמר הגמ' בסוטה שם וכ"ת כהונה לא צריך קרא שהרי עשה בה ספק זונה כזונה תרומה נמי לא תבעי קרא שהרי עשה בה ספק זונה כזונה. דלכאורה הוא תמוה האיך מדמה תרומה לכהונה הא גבי כהונה שפיר איכא למימר דא"צ קרא כיון דהכהן לא ידע אם נטמאה אם לאו לכך אסורה עליו אבל גבי תרומה כיון שטוענת ברי שלא נטמאה ה"א דנאמנת ומותרת בתרומה לכך אצטריך קרא לאוסרה. ובפרט לפי מה שאנו רוצין לומר דאפי' בפ"ע אסורה ודאי דאצטריך קרא ע"ז ונראה דכוונת הגמרא הוא דאם נאמר דלכהונה א"צ קרא דילפינן כמו שאסורה לבעל מטעם שעשה ספק זונה כודאי זונה כן אסורה לכהונה א"כ לתרומה נמי א"צ קרא דמצינן למילף מהבועל דאע"ג דשניהם טוענים ברי מ"מ אסורים זע"ז והיינו מטעם שהטילה עליהם הכתוב איסור כאלו ודאי נטמאה. ולפי"ז נראה כיון דהקרא עשה ספק סוטה כודאי. דאם נשאת לכהונה לאחר מיתת בעלה יהיו בניה חללין ודאין ויהיו מותרין לטמא למתים אבל מ"מ נראה דז"א דלהקל לא עשה ספק כודאי דהא אמרינן ביבמות (יא:

) דספק סוטה צריכה חליצה אע"ג דודאי סוטה פטורה מן החליצה ומן היבום ואמרינן שם דעיקר הקרא דונטמאה קאי על ודאי ועיין מה שפי' התוס' והרשב"א שם דלעולם לא קרא הכתוב טומאה לספק אלא הזנות הוא שקרא טומאה וכיון שהודאי שכתוב בה טומאה ג"פ אסורה לבעל ולבועל ולתרומה הספק נמי כך משום שעשה הכתוב את הספק כודאי להחמיר ע"כ. ולכן סוטה ספק צריכה חליצה דלהקל לא אמרינן עשה ספק כודאי. א"כ נמי לענין להקל שבנים יהיו חללין ודאין ודאי לא אמרינן ועיין מה שכתבתי למעלה (סי' ע' אות ג' וד') טעם אחר בזה דאין בניה נעשין חללין ודאין. והבאתי ראי' מדברי הגמרא יבמות (סא פה:

) דקאמר ר' מתיא בן חרש דאפי' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה יעו"ש

נחזור לנ"ד דנראה דזה תלוי בשתי השיטות בפי' הגמרא דכתובות (מ.) ולפי שיטת התוס' שם דכיון דאמרה לא בעינא ליכא עשה כלל לכן לא חשיב לדחות שום איסור וכן הוא שיטת הרמב"ן והרשב"א אף שכתבו ג"כ כפי' התו"י מ"מ הסכימו שפי' זה הוא עיקר וא"כ נראה דלפי"ז אפי' ספק איסור כנ"ד נמי לא דחי. ויותר אפשר לומר לפי דעתם אף בראה בה דברים מכוערים לבד ע"י עדים דאין בה רק מצוה לגרשה ולא חובה נראה דיכול לגרשה לפי שיטה זו. דהא ב"ש דסברי לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ נמצא בה דבר ערוה והוא איסור תורה כדמוכח שם בגמ'. ובירושלמי דסוטה קאמר להדיא דאף בעדי כיעור לבד מצי לגרשה לב"ש. וא"כ אפשר לומר דה"ה נמי היכא דקיימה עליו בלאו דלא יוכל לשלחה כיון דהא דמגרשה לא משום דהיא מאוסה בעיניו דנימא שישתה בעציצו רק משום דאינו רוצה להחזיק הרשעה בתוך ביתו וסברא זו כתב גם הרשב"א בתשו' (סי' תקנ"ז) בזמן הזה שיש חדר"ג אי מצי מגרש בע"כ כשראה באשתו דברים מכוערים שמראים שזינתה וכתב וז"ל איברא כל כה"ג ח"ו שיתקן הרב הנ"ל שלא יגרשנה אדרבה מצריך הרב הנ"ל לגרשה כדי שלא תהא הרשעה בתוך ביתו דלא גרע מרוכל יוצא כו' ואפי' את"ל שהיא מדת חסידות כו' ועוד מסתברא לי דשמעינן לה מדב"ש דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר כו' וכ"ז שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים מצוה לגרשה ולהוציא הרשעה מתוך ביתו עכ"ל. וכן ראיתי להב"ח בא"ע (סי' קע"ז) דכתב דגבי אונס יוכל לגרשה בע"כ אפי' אם היא עוברת רק על דת משה דפי' שם דברי העור שכתב וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר יכול לגרשה והקשה ע"ז הב"ח דמ"ש יכול לגרשה משמע דאם רוצה לקיימה רשאי הא כיון שמצא בה דבר ערוה מחוייב לגרשה ופי' שם הב"ח דקאי על עוברת על דת דקיי"ל בסי' קט"ו דאין כופין אותו להוציאה אלא מצוה עליו שיוציאה. וכן בסי' קי"ט נמי כתב וכן אם נמצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה כו' משמע מצוה הוא אבל אין כופין עכ"ל

ועלה בדעתי לומר דיש להביא ראי' לדברי הב"ח מגיטין (צ.) דאמר לי' ר"פ לרבא לא מצא בה לא דבר ולא ערוה מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו. כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא אבל, הכא מאי דעביד עביד והקשה ע"ז הפנ"י דהא רבא גופא אמר במס' תמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ האיך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעביד עביד דהא אפי' אי בעלמא כשגירשה שלא כדין לא מהני אפ"ה אצטריך למכתב באונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי משו"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי ותירץ ע"ז דמהא גופא יליף רבא כיון דקושטא דמלתא דבאונס לא לקי א"כ אמאי אצטריך קרא דלא יוכל לשלחה ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא אצטריך למכתב לאוי יתירא כדאיתא בתוס' ריש פ' איזהו נשך אע"כ דלב"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגרשה מאי דעביד עביד וא"כ אצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדב"ש נשמע לב"ה דהיכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר מאי דעביד עביד עכת"ד. וא"כ אם נאמר דבדינא דב"ש היכא דעוברת על דת משה הוה כנמצא בה דבר ערוה ומצוה לגרשה אבל גבי אונס כיון דאיכא לאו ועשה: לא מצי לגרשה נסתר תי' של הפנ"י דהא גם לב"ש אצטריך קרא דלא יוכל לשלחה היכא דעוברת על דת משה דאעפי"כ איכא לאו ועשה דלא יוכל לשלחה אבל באמת אין מזה ראי' דבלא"ה תי' הפנ"י שם תמוה מאד דהא שפיר אצטריך למכתב הלאו דלא יוכל לשלחה גבי כהן דאם עבר וגרשה שלא מחמת דבר ערוה דלוקה ואינו מחזיר וכן גבי ישראל אצטריך למ"ד קיימו ולא קיימו אם לא החזירה לוקה וע"כ נ"ל דע"כ צריך