מלבושי יום טוב חלק א י

אע"ג דאמרה בלבה היתה להתקדש לו אינה מקודשת וזה דוקא באומר ע"מ אבל אי ליכא רק גילוי דעת אתי דברים שבלב דידה ומבטל אינך דברים שבלב אך מסיים שם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכשיבא לפנינו נחכים בזה כי בתשב"ץ (ח"א סי' ק"ל) מצאתי להדיא נגד זה ובנידון שלפנינו אין צריכין לכל זה עכת"ד יעי"ש. ועיינתי בתשב"ץ ולכאורה נראה מדבריו שם דסובר דדוקא שהתנה להדיא בשעת מסירת הקדושין ע"מ שאני עשיר אז הקדושין בעלין אבל בגילוי דעת לבד לא סגי לבטל הקדושין ודלא כדברי הר"ן דסובר דהכא סגי בגילוי דעת לבד. ועלה בדעתי לומר דפלוגתתם תלוי בזה במאי דפליגי הראשונים בגיטין (מה.) דהנה הר"ן בחידושיו כתב וז"ל וכ"ת וכי כפלי בכה"ג לר"מ מאי הוה והא איהו מתנאי ברוב"ג גמר וכיון שכן נבעי תנאי גמור כי התם כי היכי דבעינן כפילא י"ל דכי בעינן תנאי גמור ה"מ בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו כתנאי בגוב"ר אבל מגרש ע"ד מה שעבר בגילוי דעת בלחוד מפסיל אלא דכיון דלית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בעי כפילא כו' עכ"ל והנה דברי הר"ן הללו נובעין הם מדברי הרמב"ן בחידושיו כאשר יראה המעיין אלא שחסר שם קצת בלשון. וכן הרשב"א בקדושין הביא דברי הרמב"ן דסובר דגבי מוציא משום ש"ר לא בעי תנאי וסגי בגילוי דעת לבד וכן נראה שהיא דעת הריטב"א בקדושין. ולדעתם ודאי הוא הדין מקדש על דעת מה שעבר דהיינו מקדש על מנת שאין בה נדרים או מומין סגי בגילוי דעת לחוד שהוא מקפיד על זה [ולר' מאיר בעי כפילא למלתא]. אמנם שיטת התוס' והרשב"א והרא"ש שם בגיטין דאף מוציא משום ש"ר בעי דוקא תנאי ממש אבל בגילוי דעת לחוד לא סגי: ולכך ס"ל דאף דגלה דעתו דמחמת ש"ר הוא מוציאה מ"מ לא הוה אלא לעז בעלמא אם אין הש"ר אמת ולדעתם ה"ה גבי המקדש ע"מ שאין בה נדרים או מומין לא סגי בגילוי דעת לחוד אלא בעי תנאי מפורש. וע"כ היה נ"ל דה"ה גבי מקדש ע"מ שאני כהן או עשיר תלוי בפלוגתת הראשונים הנ"ל דלפי דעת הרמב"ן והעומדים בשיטתו סגי בגילוי דעת לבד ולפי שיטת התוס' והרשב"א והרא"ש בעי תנאי גמור

אבל אח"כ התבוננתי וראיתי דזה דבר שא"א לומר כלל דגבי ע"מ שאני כהן בעי דוקא תנאי וכן גבי אם הטעתו ואמרה שהיא כהנת דלבעי דוקא תנאי כמבואר שם בדברי התשב"ץ דאינו מחלק בין איש המקדש לאשה המתקדשת דא"כ לפי"ז א"א ליישב כלל המשנה דקאמר מפני שלא הטעתו דמשמע להדיא דכל היכא שהטעתו בטל הקדושין. אבל אם נאמר כדברי הר"ן דאף בגילוי דעת לבד סגי א"ש המשנה דמה דקאמר מפני שלא הטעתו כמש"ל דהיכא שהיא לא הטעתו אלא הוא הטעה א"ע לא סגי בגילוי דעתו לבד שהוא רוצה בכהנת אם לא שהתנה בהדיא אבל היכא שהיא הטעתו אז סגי בגילוי דעתו לבד וכמש"ל בשם המהרי"ט ונ"ל יותר לדחוק בדברי התשב"ץ משום דשם לא היה גילוי דעת ממנה שלכך רצונה להתקדש לו מפני שהוא עשיר לכך קאמר התשב"ץ כיון שהוא לא התנה עמה להדיא שע"מ כן הוא מקדש אותה זה הוה דברים שבלב והוה כמו כסבור הייתי שהיא כהנת יעו"ש. אך זה ודאי דהתשב"ץ חולק על דברי הגאון בעל עצמות יוסף דס"ל דאף בלא גילוי דעת ממנה כיון שהוא העעה אותה נמי בטל הקדושין וכן הבאתי למעלה דגם הר"ן לא ס"ל כותי'. והחילוק דמפני מה גבי ע"מ שאני כהן לא בעי תנאי וסגי בגילוי דעת לבד לכו"ע וגבי ע"מ שאין עליה נדרים או מומין אי בעי תנאי או לא. בזה פליגי הראשונים הוא משום דגבי ע"מ שאני כהן התנה על עצמו והוא יודע שאינו כן א"כ אין זה מדין תנאי רק מדין קדושי טעות לשיטת הרשב"א והרא"ש. אבל גבי ע"מ שאין עליה נדרים או מומין התנה עליה והוא אינו יודע אם כן הוא או לא לכך בעי תנאי גמור לשיטת הני ראשונים וה"ה אם התנה עליה ע"מ שאת כהנת והיא לא אמרה לו כלל מאי היא דינה כמו שהתנה עליה ע"מ שאין עליה נדרים וגם לענין תנאי כפול נמי נ"מ בין ע"מ שאני כהן לבין ע"מ שאת כהנת ועיין במקנה בקו"א שהניח שם בצ"ע דאמאי לא הזכירו זאת הפוסקים ונפלאתי עליו דהאיך לא העיר דלפי כמה שיטות הראשונים גם גבי ע"מ שאת כהנת לא בעי תנאי גמור וסגי בגילוי דעת לחוד א"כ כ"ש דלא בעינן כל דיני תנאים. ולפי שיטתם אין צריך לחלק בין אם התנה ע"ע בדבר שהוא יודע שאינו כן בין מתנה עליה אלא בכל דבר אם זהו דבר שיש בו קפידא סגי בגילוי דעת לבד שהוא מקפיד ע"ז. ואם הוא דבר שאין בו קפידא דוקא כשהתנה א"כ בעי בזה כל דיני תנאי והר"ן אזיל בשיטת הראשונים דאין חילוק בין התנה ע"ע ובין התנה על אחרים לכך סובר דלפי מאי דקיי"ל כרבנן דאם הטעה לשבח נמי אינה מקודשת בטל הקדושין מטעם התנאי אפי' בדבר שאין בו קפידא אפילו התנה ע"ע והוא יודע שאינו כן מ"מ מיקרי זה תנאי אבל דעת הרשב"א והרא"ש הוא לחלק בין התנה על עצמו ובין התנה על אחרים דאם התנה על אחרים בעי דוקא תנאי ולא סגי בגילוי דעת לבד ואם התנה ע"ע סגי בגילוי דעת לבד מטעם קפידא ואף אם התנה להדיא בשעת הקדושין מ"מ כיון שאין בזה קפידא לא חיישינן לזה שאין זה מדרך התנאי וכמש"כ המקנה

גם מה שכתב המקנה שם לישב קושית הר"ן בכתובות דאמאי אם אמרה בלבה היה להתקדש לו לא מהני הא יכולה למחול התנאי וכתב דלפי מאי שביאר דגבי ע"מ שאני כהן הוא מטעם קדושי טעות א"ש דלא מהני מחילה אלא בתנאי דממילא הקדושין קיימין אבל בקדושי טעות דלאו כלום הוא לא שייך ביה מחילה לפע"ד דבריו תמוהין דהא לפי שיטת הני ראשונים והוא שיטת הר"ן ג"כ גבי המוציא אשתו משום ש"ר דסגי בגילוי דעת לבד לבטל הגט כ"ש הכא גבי המקדש ע"מ שאין עליה נדרים או מומין דודאי סגי בגילוי דעת לבד דקפיד ע"ז ובטלי הקדושין מטעם קדושי טעות ולא מטעם התנאי. ואפ"ה אמרינן שם דמהני מחילה דאח"כ שאם לא קפיד ע"ז מהני הקדושין למפרע

ועתה נשובה לבאר בנ"ד שהוא דרש וחקר אחריה בת מי היא ולא נשא אותה בסתם עד שחקר ודרש אצלה והיא הטעתו שאמרה לו שהיא בת איש פ' ובאמת לא כן הוא וגם אסורה עליו באיסור שניות לעריות א"כ יש לבטל הקדושין בזה שהטעתו מטעם קדושי טעות לבד טענת מום דאיסור לא מיבעי' לפי דעת הגאון בעל עצ"י דס"ל דכל היכא שהיא הטעתו ואמרה לו שהיא כהנת דבטל הקדושין דודאי על סמך זה סמך וקדשה דודאי בטלי הקדושין בנ"ד. ואפי' לפי מש"כ דדעת הר"ן והתשב"ץ הוא דדוקא היכא שהיה גילוי דעת מקודם שהוא מקדשה מפני שהיא כהנת אז בטל הקדושין היכא שהיא הטעתו וכן נראה דזהו דעת רש"י במשנה שם למי שמדקדק היטיב בדבריו] מ"מ נראה כיון דהוא דרש וחקר אחריה ולא נשא אותה בסתם א"כ הרי גלה דעתו להדיא שאינו רוצה לישא אשה מי שתהיה וכיון שהיא הטעתו ואמרה לו שהיא בת איש אחד ובאמת הוא אינו כן וגם אסורה עליו באיסור שניות לעריות. א"כ אין לך קדושי טעות גדול מזה וכן נראה בעובדא דהנו"ב אם הוא דרש וחקר אחריה אם היא אלמנה או לא והיא הטעתו דהוי קדושי טעות כיון דהוא דרש וחקר אחריה אם היא אלמנה או לא א"כ הרי גילה דעתו להדיא שהוא נושא אותה מפני שהיא מותרת לו שהיא אלמנה. וכיון שהיא הטעתו אין לך קדושי טעות גדול מזה

אך מה שיש לבאר עוד בנ"ד דלכאורה אף שהיה גילוי דעת בזה מ"מ הא לא כפלי למלתא שיאמר דאם אינו כך אינה רוצה לישא אותה ולר"מ בעינן כפלי למלתא כמבואר שם (בגיטין מו:) דלר"מ בעינן כפלי למלתא אף במקום דסגי בגילוי דעת לחוד ויעו"ש בחידושי הר"ן וכמה פוסקים הא פסקו כר"מ. מ"מ נראה דאין לחוש לזה חדא דהא דעת הר"ן הוא [בקדושין]