מלבושי יום טוב חלק א קז

מהא דנודרת הנאה מיבם אחר שמת בעלה דמבקשין אותו שיחלוץ לה אע"ג דאית שם מצוה ושיעבוד י"ל דהתם יש לגזור ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ובביאה שניה ודאי דחל הנדר דכבר קדים המצוה בביאה א' וליכא שום מצוה מביאה א' והלאה. גם מ"ש ראי' דאין הנדר חל במקום שיעבוד מהא דחייב לחבירו מנה ואמר פלוני מודר הנאה מנכסי כלום חל הנדר צריך לפרש דלא משום שעבוד לבד אלא כיון דפריעת ב"ח מצוה וגם איכא שעבוד לכך לא חל איסור הנדר גם מה שהקשה מהא דמדיר את אשתו דיוכל למיסר על עצמו הנאת תשמישה כוונתו דהתם ג"כ איכא מצוה דקיום עונה ושפיר הקשה כיון דאיתא מצוה ושעבודה ליתי עשה דעונה ולדחי לאו ועשה דהדרה כיון דאיתא בשאלה כנ"ל לתרץ דברי הרדב"ז ז"ל אמנם הרשב"א ריש יבמות נראה להדיא שחולק על סברת הרדב"ז וס"ל דאף במקום מצוה ושעבוד חל הנדר כיון דגלי קרא דלה' שחל הנדר במקום מצוה תו אין חילוק בין משועבד לשאין משועבד ולהכי כתב בהנודרת מיבם שחל הנדר ד"ת ואינה ראויה ליבום ול"ל שהרשב"א מיירי שנדרה בחיי בעלה דלא רמיא קמי' עדיין וליכא שום מצוה דהא הרשב"א ס"ל דיבום הוה עשה השוב"כ וה"ל לדחות ללאו ועשה דנדר כיון דאיתא בשאלה אע"ג דקדים אע"כ צ"ל דלהכי לא דחי משום דגלי קרא דלה' וכמ"ש. גם בדברי התוס' דכתובות (נט:) ד"ה קונמות מבואר להדיא דבחייב לחבירו מן הדין הי' חל האיסור על המודר ועיקר הטעם הא דלא חל הוא משום דאלמוהו רבנן לשיעבודו ודלא כדברי הרדב"ז אמנם מ"מ אין ראי' מדברי התוס' לסתור הדין של הרדב"ז דס"ל דהמאנס אינו יכול להדירה הנאה דבאמת גבי פרעון החוב אע"ג דאיכא מצוה מ"מ המצוה הוא על הלוה והאיסור דאסור ליהנות מנכסיו הוא על המלוה. א"כ לא שייך לומר דלא יחול הנדר מטעם המצוה והשיעבוד כמו גבי מאנס דהתם דחי המ"ע דולו תהי' לעשה ול"ת דנדר כמש"כ ואדרבה נפלאתי על דברי הרדב"ז דהאיך רוצה לומר דגבי פריעת חוב אינו חל הנדר מטעם השעבוד דהא זה דמי לאשה דמצית למיסר נפשה אבעלה אע"ג דהיא משועבדת לו וכיון דליכא מצוה עלה כמש"ב ע"כ יכולה לאסור נפשה סוף דבר דברי הרדב"ז בזה מה שכתב דאין הנדר חל במקום שיעבוד מהא דחייב לחבירו מנה דבריו תמוהים דזה נגד הראשונים עיין בש"מ בכתובות שם אמנם לפי מה שסובר הרמב"ם (בה' נדרים פ"י הי"ב) דמי שמדיר את חבירו שלא יהנה ממנו אם נהנה המודר ע"י המדיר המדיר לוקה דהוא עובר על לא יחל דברו והמודר ס"ל בפ"ה דאינו לוקה כיון שהוא לא אמר כלום א"כ אפשר לישב קצת דברי הרדב"ז דמה שסובר דהמדיר בע"ח מנכסיו אינו חל הנדר מטעם מצוה ושעבוד כיון דעיקר האיסור מהנדר הוא על הלוה שאסור לו להנות את המלוה מנכסיו וכיון דלגבי' נדחה מטעם המצוה ממילא אין איסור על המלוה דנ"ל לפי דעת הרמב"ם דעיקר האיסור על המודר הוא מטעם המדיר: סימן כג

שאלה היכא דאית עליו מ"ע דולו תהי' ונמצא עליה אח"כ ספק דבר ערוה כגון שיש שתי כיתות עדים המכחישים זא"ז והיא אומרת לא פעלתי און האיך הוא הדין אם רשאי לדור עמה או לא וגם אם אינו רשאי לדור עמה אם מותר לגרשה בע"כ

תשובה לכאורה יש להביא ראי' דכיון דהאיסור הוא ספק והמ"ע היא ודאית קדחי מ"ט ודאית לספק איסור דהא המהרי"ט הקשה על הא דדריש בת"כ לה יטמא מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא ותי' שם בתי' האחרון וז"ל א"נ ס"ד כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נחמיר עליו דיטמא לה קמ"ל עכ"ל. הרי חזינן דאיצטריך קרא למילף שלא תדחי ספיקא דמצוה דטומאת קרובים לספיקא דאיסורא דטומאת מח לכהן ומינה חזינן דדוקא בכה"ג דהוה ספק וספק הוא דלא דחי בקו"ע. אבל מצוה ודאית דחי לספק איסור אף בקו"ע ואם נאמר כסברא זו אפשר לישב קושית התוס' סוטה (כח:) ד"ה מה שהקשו וז"ל וא"ת וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא ודחק התוס' לתרץ דהכתוב אוסרה קודם שתיה כאלו היא ודאי ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עליה ולפי סברא זו אפשר לתרץ בפשיטות דאתא קרא למיסר בכה"ג כשהי' אנוסה או שהוציא עלה ש"ר דקיומה דולו תהי' עלי' רמיא וכשקינא לה ונסתרה דאם לא עשאה הכתוב כודאי לא היינו אוסרים אותה עליו מספיקא להוציא מידי ודאי מצוה דולו תהי'

אבל אחר העיון נראה דאין מדברי מהרי"ט ראי' דודאי מצוה קדחי לספק איסור דקו"ע במקום דודאי מצוה לא דחי ודאי איסור דאיכא למימר כיון דודאי לא דחי ה"ה לספק והא דאיצטריך קרא דלה יטמא דלא נימא דנדחי ספק טומאת מת מקמי ספק טומאת מצוה דקרובים היינו טעמא כיון דחזינן דדחי רחמנא טומאתם לגבי קרובים אלמא דאלימא מצוה דטומאת קרובים מאיסור טומאתם א"כ ה"א נמי דספק טומאת קרובים ג"כ אלימא דלדחי ספק איסור דטומאת מת. אמנם בדברי רש"י דברכות (כ.) מבואר דטומאת קרובים לגבי כהן לא מיקרי דחיי' אלא מיקרי הותרה א"כ אינו מספיק תירוץ זה מ"מ איכא לישב דדעת רש"י וכמה ראשונים דטומאת קרובים מצוה גם בישראלים ובנשים וא"כ הוה עשה ששב"כ וא"כ ה"א דספק עשה ששב"כ דחי ספק לאו ועשה דטומאת כהנים שאשב"כ [וזהו לפי שיטת הראשונים דס"ל דעשה ששב"כ דחי ללאו ועשה שאשב"כ דילפינן מכהן מצורע] להכי אתי קרא דלה יטמא לגלות לן דאף שודאי ודאי דחי מ"מ ספיקא ספיקא לא דחי ובזה א"ש פסק השו"ע יו"ד (סי' רס"ו) דפסק דספק מילה בזמנה אינה דוחה ליו"ט שני של גליות אע"ג דודאי מילה דחי ודאי יו"ט וא"כ היה לו לדחות ספק מילה בזמנה ליו"ט שני דהוה רק ספק וע"כ דילפינן מלה יטמא דאע"ג דודאי ודאי דחי ספיקא ספיקא לא דחי

ונ"ל דדעת רש"י הוא דמ"ע דולו תהי' דחי ספק איסור דדבר ערוה ובזה יתיישב שפיר דבריו ז"ל במכות (טז.) שלכאורה הם תמוהים כמו שתמהו התוס' שם דז"ל שהדירה ברבים שמצא בה עון שאסורה לו והדירה עליו וכתבו התוס' ע"ז ולא נהירא דא"כ אינו מצוה לקיימה וראיתי מי שרוצה ליישב דברי רש"י ז"ל דלהכי בלא הדירה מצי לקיימה משום דלא מהימן לומר שמצא בה עון ולמשוי' אנפשי' איסורא וכשיטת הר"ן ז"ל (בנדרים) משום אחרים דס"ל דבמקום שעבוד לא מצי משוי' אנפשו איסורא אבל ז"א דהא הר"ן ז"ל כתב (בתשו' ל"ח) על דברי רש"י הנ"ל וז"ל ועוד שדברי רש"י מוכיחין בפ"ב דמכות דאין נדר על דעת רבים כלום אלא בשנודר לקיים מצוה אבל לדבר הרשות לא עכ"ל ונראה שהוכיח כן מדהוכרח רש"י לומר שהדירה ברבים מחמת שמצא בה עון דהוה לדבר מצוה דמשמע שבלא דבר מצוה אין נדרו שע"ד רבים כלום ואי נימא שרש"י ז"ל ס"ל כשיטת הר"ן בנדרים שבמקום שעבוד לא מצי משוי' אנפשו איסורא. א"כ כשטוען שמצא בה טון לא מהימן בזה להפקיע עצמו משעבוד ומה שרוצה להוציאה אינו מצוה כלל וא"כ לא חל הנדר וגם תמוהים לפי"ז דברי הריטב"א שם דדחיק לפרש דברי רש"י דלהכי מתירין לו משום דמיירי במסקנא דאשתכח לבתר שלא נמצא בה עון שהטעה בזה עכת"ד. ולפע"ד א"א לפרש כן בדברי רש"י ז"ל דאי אשתכח שהי' טעות אצלו ולא נמצא בה עון א"כ הא לא חל הנדר ע"ד רבים לדעת רש"י כמו שהוכיח הר"ן מדבריו ע"כ נ"ל לישב דברי רש"י ז"ל, דמיירי שטען דמצא בה עון שאינה אסורה עליו אלא מספיקא כגון דאיכא תרי ותרי המכחישין זא"ז אע"ג דבודאי דבר ערוה נדחי מ"ע דולו תהי' מקמי' איסורא מ"מ בספיקא ס"ל לרש"י דמ"ע ודאית