מלבושי יום טוב חלק א קו

באיסור עשה ואפי' שניה מד"ס. יתקיים הכתוב בכשרות. אבל אם יוכל כל אדם לבעל מצוה זו מעליו א"כ לבעלה נכתבה ותו דהתם קדים האיסור ולא אתי עשה דולו תהי' ודחי עשה ואע"ג דאית כו'. אבל אם חל עליו עשה דולו תהי' שוב לא יוכל להפקיע ע"י איסורו וא"ת מ"ש מהא דאמרינן דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ישיבת סוכה עלי או אכילת מצה עלי דקיי"ל דאם ישב או אכל לוקה הא ל"ק כלל דהנך הוי מצות שבין אדם למקום לפיכך חל הנדר אבל בנדרים שבין אדם לחבירו לא חל הגע עצמך שהי' חייב לחבירו מנה ואמר פלוני מודר מנכסי כלום חל הנדר על המנה שהוא חייב ה"נ ל"ש וא"ת הא תנן המדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה ואמאי כיון דמשועבד לה לימא לא יחול הנדר ל"ק דהתם אפשר ע"י גירושין ואשה דעלמא מתגרשת בע"כ אבל הכא מתחייב לכונסה ושוב אינו יכול להוציאה בע"כ הלכך לא חל האיסור להפקיע זכותה עכ"ד והנה דברי קדשו של הרדב"ז אלו לכאורה הם מרפסין איגרי דדבריו שכתב שאין חל כלל הנדר להפקיע עצמו מידי שיעבודו הם נגד סוגיא דמכות (טז.) דאמרינן שם להדיא כגון שהדירה ברבים ומוכח שם דהנדר חל אלא דכייפינן לו להפר לפי מאי דמסיק שם דנדר ברבים יש לו הפרה. ומדברי הרדב"ז נראה דס"ל דלא בעי הפרה משום דלא חל הנדר להפקיע שיעבודה. גם מ"ש כשהיתה עליו באיסור עשה דהתם קדים האיסור ולא דחי עשה דולו תהי' כו' קשה טובא דהא גם באיסור לאו דקיל מעשה לענין שידחה מפני עשה קאמר בגמ' טעמא אחרינא דלא דחי משום דאי אמרה לא בעינא וכ"ש דנוכל לומר כן גבי למדחי עשה ולמה לי' למסבר טעמא שלא הוזכר לא בבבלי ולא בירושלמי ולא כדברי הגאונים. גם מ"ש אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא הגע עצמך כו' קשה דהא לאו כללא הוא דשיעבוד אשה לבעלה דהוה נמי דברים שבין אדם לחבירו ואי אסרה הנאת תשמישו עליה חל הנדר גם קשה הא יבמה שנדרה הנאה מיבם לאחר שמת בעלה דהדין הוא שמבקשים אותו לחלוץ לה ולפי דברי הרדב"ז לא חל הנדר דהא איהי משועבדת לו וראיתי להגאון מגלוגא בתשו' ח"ש (חלק או"ח סי' י"ח) שהעיר קצת בקושיות אלו על דברי הרדב"ז ומה שתירץ שם הגאון בעל ח"ש נראה שלא הי' ספר הרדב"ז לפניו כי המעיין בדברי הרדב"ז עצמו אין דברי הח"ש עולין יפה

ושמתי עיוני בזה ונ"ל לישב דברי הרדב"ז בטוב טעם דסברתו הוא דלהכי לא חל הנדר בכה"ג וא"צ כלל הפרה משום דעשה דולו תהי' קדחי ללאו ועשה דמוצא שפתיך משום דלאו ועשה דנדר קילא דאיתא בשאלה כמו בנזיר ומצורע והא דבקונם מצה וסוכה לא דחי העשה לאיסור קונם דאיתא בשאלה דהתם שאני דגלי קרא אשר ידור נדר לד' דחל הנדר על דבר מצוה אשר לד' וס"ל דלא אתי קרא לגלות דחל הנדר אף במקום מצוה רק היכא שהמצוה אינה אלא לד' לבדו אבל במקום שיש בהמצוה ג"כ שעבוד חוב לחבירו בזה לא גלי קרא וקם אדינא דעשה דחי לל"ת ועשה דאיתא בשאלה והא דקאמר בגמ' שם דהדירה ברבים וחל הנדר הוא רק לפום מאי דסלקא אדעתא מעיקרא דנדר ברבים ליתא בשאלה ולהכי הוה ס"ל דלא דחי עשה ללאו ועשה דנדר ואין להקשות על סברת הרדב"ז דמ"מ היה לו להעשה דולו תהי' להדחות מפני לאו ועשה דנדר אף דאיתא בשאלה דהא העשה דולו תהי' קילא משום דאי אמרה לא בעינא כו' די"ל דהרדב"ז קאי בשיטת התוס' דעיקר טעמא דקאמר בגמרא דאי אמרה לא בעינא כו' הוא משום ליתא דידה דבאיסורא איתא משא"כ כאן בנדר הנאה ממנה דאין עליה שום איסור והנה אף שמדברי הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם נראה שעיקר הטעם דלא דחי עשה דולו תהי' לאיסור לאו הוא משום דכיון שהיא יכולה לבטל העשה כשאומרת לא בעינא לו לא אלימא כולי האי למדחי איסור לאו וכמו שסיימו שם שזה נראה להם לעיקר. וכן מצאתי בש"מ (בפ"ב דב"מ) שהביא כן בשם הרמב"ן והרשב"א וז"ל שם ואיכא מקצת נוסחי עתיקי ודוקני דכתיב בהו פשיטא מי דחינן איסורא קמי ממונא ונ"ל דה"פ משום דכיון דאפי' בעל אבידה כהן אינו רשאי לעמא עצמו בשביל האבידה האיך יטמא זה בשבילה והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעו לה ליתא לעשה כלל. הלכך לא דחינן מ"ע משום מצוה שבממון כו' ודמי להא דאמרינן בכתובות בסוגיא דשותה בעציצו אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כו' אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל כלומר הואיל ואפשר לה לבטלה אף שאמרה בעינא לו אין שומעין לה ששניהם חייבין בכבודו של מקום ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דנדחי עכ"ל אכן הרמב"ם ע"כ דלא ס"ל האי טעמא דמש"ה לא דחי משום דקילא דאי אמרה לא בעינא כו' דהא בה' גזילה (פי"א ה' י"ח) כתב בטעמא דאבידה בבה"ק שאין הכהן רשאי לטמאות עצמו ולהחזירה משום דטומאת כהן הוה עשה ול"ת והשבת אבידה הוה עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עכ"ד והשמיט להאי טעמא דאמרינן בגמרא מי דחינן איסורא מקמי ממונא ונ"ל דלא גריס כן בגמ' וע"כ משום דלא ס"ל סברא זו דמשום שיכול לבעלה הוה קילא ולא מצי דחי [אך צ"ע מסוגיא דגמרא ברכות (יט:

) דכבוד הבריות אינו דוחה לל"ת ולא ילפינן מוהתעלמת דזקן ואינו לפי כבוד משום דאיסורא מממונא לא ילפינן והרמב"ם (בפ"י מה' כלאים) מביאה. אבל באמת נראה דאין להביא ראיה מדחיית כבוד הבריות לל"ת לדחיית עשה לל"ת דהא עשה דפסח משום דחמירא שיש בה כרת קא דחי לעשה אף בקו"ע. אף דקיי"ל דאין עשה דוחה לעשה וכ"ש דדחי ל"ת וכבוד הבריות דוחה לעשה דפסח משום דשוא"ת שאני ומ"מ לל"ת דעלמא לא דחי] וע"כ דהרמב"ם ס"ל כסברת התו"י הנ"ל וכמ"ש למעלה סברתו כיון דהיא יכולה לומר לא בעינא הרי היא יכולה לקיים שניהם וע"כ לא דחי גבי דידה היכא דאיהי באיסורא איתא

גם מה שהוצרך הרדב"ז לומר טעם חדש דהא דלא דחי מצות דולו תהי' איסור עשה משום דהתם קדים האיסור. נראה דהוא פירש בדברי הגמ' כשיטת הראשונים שהבאתי למעלה דפירשו הא דפריך הגמ' ליתי עשה ולדחי ל"ת קאי דוקא אנמצא בה דבר ערוה דהתם חל עליו העשה דולו תהי' לכך פריך דליתי עשה ולדחי לל"ת אבל היכא דלא הי' ראוי' מעיקרא ילפינן מגופא דקרא דבעינן אשה ראוי' לו וזה כוונת הרדב"ז דבזה גלי קרא דהיכא דקודם האיסור לא מצי עשה למדחי' והא דצריך טעמא דקדים תיפוק לי' משום דשוא"ת עדיף נראה דצריך טעמא כגון אם אנס כה"ג בתולה א"כ נעשתה בעולה על ידו אעפ"כ אין צריך לכונסה דבעינן אשה הראוי' לו אע"ג דעשה דשוב"כ מצי למדחי עשה דאינו שוב"כ אפי"ה גלי קרא דמצות עשה דולו תהי' לא דחי שום איסור דקדים והא דלא סגי לו בטעמא דמשום לתא דידה דהיא באיסורא איתא ובמצוה ליתא דאי בעי אמרה לא בעינא משום דס"ל כשיטת הראשונים דבעולה לכ"ג ליכא עליה שום איסור דלא דרשינן יקח יקיח. אי נמי כפי מה שבארתי בתשו' דאשת כהן בשיטת הרר"א שיטה א' דכל איסורי כהונה איהי מוזהרת רק מחמתו שלא תכשילו והיכא דנדחי לגבי האיסור ליכא גבה שום איסור והא דהזכיר הרדב"ז רק איסור עשה משום דאיסור. לאו גבי אונס ליכא לאשכוחי בלא איסור עשה נמי. דגרושה וחלוצה לכ"ה איכא נמי איסור עשה דקדושים יהיו לכמה שיטות הראשונים ואלמנה לכ"ג איכא נמי איסור עשה דבעולה רק במוש"ר איכא לאשכוחי איסור לאו לחודא. מ"מ בתירוצו שמתרץ על איסור עשה אף שאינו שב"כ יתורץ נמי על איסור לאו משום דגלי קרא דהיכא דחל עליו איסור לאו מקודם לא נדחית מפני מצות עשה דולו תהי' כנ"ל לבאר דבריו

וכן מה שקשה לפי דעתו מהא דאשה מצית למיסר נפשה אבעלה ולמיפק נפשה מתחת רשותו אע"ג דהיא משועבדת לו י"ל דשאני התם כיון דליכא מצוה עליה רק משיעבוד לבד קא אתינן עלה ממילא פקע שעבודה וגם מה שהקשינו עליו