מלבושי יום טוב חלק א קג

איתא ובמצוה ליתא לא הוה סגי לן דבכ"מ שמצותו של זה תלוי במעשה אחרים ובלעדם לא יוכל לקיים מצותו לית לן נפקותא בין אם המצוה נעשית על ידו ובין אם היא נעשית ע"י אחר כיון דא"א להמצוה להתקיים זולתו דומיא דמחוסר כפורים בער"פ. שמ"ע דהבאת ק"פ דוחה לעשה דהשלמה שגבי כהנים אף כי הם אינם מקיימים בזה מצוה דק"פ אך כיון שהמביא את הק"פ לא סגי לי' בלא דידהו חשבינן למעשייהו כאלו הם מקיימין המצוה ועלייהו קרמייא [ולפי סברא זו אין צריך לדחוקי למ"ש התוס' שבת (ד.) ד"ה וכי עו"ש] וכן גם במצות יבום למאן דס"ל דהמצוה אינו רק על היבם ולא עליה. ומ"מ אמרינן דאתי מ"ע דיבום ודחי איסור לאו ולא חיישינן לאיסור דידה וע"כ דטעמא הוא כדאמרן וא"כ ה"נ במצוה דולו תהי' אילולי טעמא רבא דאי אמרה לא בעינא ליתא למצוה לא הוה משגיחינן במה דאיהי במצוה ליתא אבל כיון דאיהי אמרה לא בעינא כו' שפיר לא מצי דחי דהא איהי אף שהיא נחשבת בקיום המצוה משום דידי'. אבל מ"מ בידה לקיים שניהם ולומר דלא בעינא ואף שאינה אומרת כן אנן סהדי כו' וכנ"ל. והשתא א"ש לישנא דתלמודא ה"מ כגון מילה כו' [ואפשר לפרושי גם דברי התו"י בסגנון זה] ודברי רש"י ז"ל מתפרשין נמי כה"ג ולפ"ז נראה לומר דגם הרמב"ם סובר כן א"כ שפיר י"ל דבמוש"ר שהיא אומרת שאינה אסורה לו לא שייך לומר דאנן סהדי דלא ניחא ומלתא דידי' הא קדחי איסורא דמשוי אנפשי' למ"ע דולו תהיה

וכן הגאון בעל ישועות יעקב רוצה לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל בסברא. זו. אך הוא תברי' לגזיזי' וכתב וז"ל א"א לתרץ כן דברי הרמב"ם דעיקר קושית הש"ס שם הוא אהך דאינה ראויה לבא בקהל היינו חייבי לאוין אבל נמצא בה דבר ערוה היא באמת עשה ול"ת דנטמאה היא עשה וכ"כ התוס' שם ופלפלתי בזה הרבה דהעשה והל"ת אש"ב רק בכהנים ועיין תוס' יבמות (ה) ד"ה ואכתי מ"ש ר"י בעל התוס' עכ"ל וכונת דבריו הוא אע"ג דהכא לגבי פ"פ מצאתי הא דאסורה לגבי כהן הוא רק משום דחיישינן לספק נאנסה תחתיו אבל לספק שמא נבעלה ברצון לא חיישינן משום דלגבי' איכא ס"ס כמו לגבי ישראל וכיון דאינו אלא באונס הוה לי' איסור שאש"ב וא"כ איכא למימר דאתי עשה דש"ב דולו תהי' ודחי לל"ת ועשה דונטמאה מחמת שאשב"כ מ"מ הא כתבו התוס' ביבמות דהיכא דאיהי נמי מוזהרת מקרי שב"כ וא"כ כאן הא איהי נמי מוזהרת והוה לאו ועשה שב"כ ואינן נדחין מפני עשה אחריתא. ואף שכבר כתבתי למעלה דסברת התוס' דיבמות אינה מוסכמת וס"ל דמ"מ מיקרי לאו ועשה שאשב"כ מ"מ כבר בארתי שם דהרמב"ם ע"כ סובר דאף עשה שאש"ב אינה נדחית מפני עשה אחריתא. והא דמצורע דחי לאו ועשה דגילוח הזקן דכהונה הוא משום דגדול השלום אף למ"ד דמצורע מותר בתשה"מ מ"מ מחמת קושיא זו א"א לדחות תירוץ זה על הרמב"ם ונפלאתי על הגאון בעל ישועות יעקב האיך נעלם ממנו דעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א דקושית הגמרא קאי אנמצא בה דבר ערוה ועשה דונטמאה לא חשיבא עשה גמורה כיון דאין בקיומה מצוה ואינה אלא כלאו מוסיף על איסור לאו דהוטמאה וגם דעת הרמב"ם מוכח להדיא ג"כ דסובר כהני ראשונים דכל היכי דאין בהעשה שום קיום מצוה נדחית מפני עשה אחריתא. ולכך ס"ל דעשה דמצרי ואדומי נדחית מפני עשה דיבום כמ"ש בסי' הקודם באריכות

אבל באמת אחר העיון תירוץ של הגאונים הנ"ל ליתא מעיקרא דהכא לא שייך כלל דין דחיה שידחה המצוה דולו תהי' לאיסורא דמשוי' אנפשיה דאם ניתן אומן לדבריו דלא מצאה בתולה אף אם לא זינתה תחתיו ומותרת לו מ"מ מצוה דולו תהי' ליכא כלל דהא הוציא ש"ר על בתולת ישראל כתיב. וזו לאו בתולה היא לפי דבריו וא"כ לפי טענתו דפ"פ מצאה ואסורה עליו מספק דאולי תחתיו זינתה ומצוה ודאי ליתא לפי טענתו דהא לאו בתולה היתה והאיך מורינן לי' שיחזיקנה לאשה ולעבור על איסור תורה לפי דבריו וגם קשה לי על גוף הדין של הקנס שחייבתו התורה במוש"ר לפי דעת הרמב"ם ז"ל דלא בעינן פרישת השמלה ממש ולא אתכחיש בטענתו שטען עליה שלא מצאה בתולה דאף שהוזמו עדיו שהביא עליה שזינתה תחתיו אבל בטענתו לא אתכחיש כלל. דאולי האמת כדבריו דלא היתה בתולה ואין לה קנס כמש"ל וטענתו הוא טענת ברי ואיך מפקינן מיני' ממונא וכן הקשו הראשונים ז"ל בהא דטען פ"פ שלכן נאמן להפסידה כתובתה משום דהם אמרו והם אמרו כו' תיפוק לי' דהא טענתו טענת ברי הוא ואיך מפקינן מיניה ממונא ותירצו שם דלכן אינו נאמן למ"ד כתובה דאורייתא משום דאדעתא דהכי לא איתנסבה לו שיעשה בה כרצונו ואח"כ יטעון עליה שמצא פ"פ ולהפסידה כתובתה והקשו האחרונים ז"ל א"כ בקנס דליכא האי טעמא איך מחייבינן לו דלמא לא היתה בתולה ותירצו כיון דהוא לא טעין אנן מאי איכפת לן ומשום זה לא מיקרי מתחייב בהודאתו דהי' יכול לפטור עצמו בטענה זו שלא מצאה בתולה דכיון דכל שלא טעין קיימא בחזקת בתולה ואין בזה הודאתו כלל וכ"כ הגאון רעק"א בחידושיו והביא ראיה לזה מתשובת הרשב"א ז"ל ודלא כהגאון בעל הפלאה. וא"כ קשה טובא בקנס דמוש"ר הלא קצווח ואמר דלא מצאה בתולה ותחילת טענתו הוא זה דלא מצאה בתולה וקטעין טענת ברי איך מחייבין ליה בקנס. לא מבעי' אם עומד בדיבורו ודאי דקשה איך מפקינן מיני' ממונא ואפי' אם הודה אח"כ דהעליל מתחילה עליה ואם לא הי' מודה הי' פטור מ"מ הא מתחייב עפ"י הודאתו הוא ואף אם נדחוק בדעת הרמב"ם ז"ל ונימא דס"ל כתירוץ השני של הרמב"ן ז"ל וכן הוא שיטת הרשב"א והרא"ה דכיון דיש לה חזקת הגוף שנולדה בתולה וגם רובא דרוב בתולות המה בתולות שלימות תו אין בטענתו שטען עליה ממש להוציאה מהחזקה ורובא דאית לה אבל מ"מ לפי שיטת הר"ן ז"ל דלא ס"ל סברא זו תקשה לרבנן דראב"י דס"ל דלא בעינן פרישת השמלה ומחייבינן לי' גם כשבעל ומסתמא מיירי דטען עליה טענת בתולים ג"כ א"כ קשה קושייתנו כנזכר. ואין לדחוק ולומר דלרבנן לא מחייבינן לי' אלא דוקא כשלא טען עליה טענת בתולים זה אינו דסברא רחוקה היא לאמר דלר' אליעזר בן יעקב לא מחייבינן לי' אלא דוקא כשבעל וטען גם ע"ב ולרבנן נימא דלא מחייבינן ליה אלא דוקא כשלא טען ט"ב

וע"כ נראה לפע"ד דבר פשוט וברור בזה דלהכי אין בטענתו ממש משום דחזינן דהוא גברא רשיע וזייפא ומהדר אחרי עדי שקר להעיד שזינתה תחתיו ולהמיתה שלא כדין וכיון דהוא מוחזק לרשע בכזאת תו אינו נאמן גם בטענתו זאת שטען עליה שלא היתה בתולה והתורה מכחישתו ומעידה עליה כי היתה בתולה שלימה ואמר הכתוב כי הוציא ש"ר על בתולת ישראל והוה כאלו עדים הכחישוהו גם בטענה זו וכסברא זו כתב רש"י ז"ל בסנהדרין (ח:) ד"ה והזימום דתו ליכא למיחש ללעז דאיגלי מילתא דאהני סהדי סמיך והני סהדי שקרי נינהו ואפי' להפסידה כתובתה לא מהימני דהשתא בתר סהדי שקרי קמהדר ושקורי קמשקר ובעי למיתב ק' סלעים לאב ולו תהי' לאשה ע"כ ונראה דבסברא זו איפלגי ראב"י ורבנן דרבנן ס"ל דלא בעינן פרישת השמלה ממש שיתכחש גם בטענתו זאת שטוען עליה גם טענת בתולים משום דכיון דאיתכחיש בשאר טענותיו איתכחיש גם בטענה זו וראב"י לא ס"ל הכי ובעי דיתכחיש גם בטענה זו ומש"ה ס"ל דבעינן פרישת השמלה ממש שיתכחש גם בטענה הלזו. ובזה יש לתרץ קושית התוס' כתובות (מו.) ד"ה בשלמא שהקשו לראב"י מה תועלת יש בפרישת השמלה דע"כ כשהביא עדים שזינתה מיירי ואף אם ימצא ד"ב לא יתכחשו העדים בשביל כך דשמא הטה הנואף כו' ולפי מה שבארתי ל"ק מידי דלהכי בעינן פרישת השמלה נמי לבד עדי הזמה כדי שיתכחש גם על טענתו דלא מצאה בתולה לחייבו בקנס