מלבי"ם באור המילות על תהילים לט

בלשוני, לפי. מבואר אצלנו בכ"מ, שהלשון מורה על הדבור התבוניי והפה ידבר הדבור החיצוני שהוא בפני עצמו ישמר מעיין ומלחקור בזה בדרכי העיון והתבונה שזה מצוין במלת בלשוני, ולפני הרשע ישמור גם דבור החיצון, ויחסום פיו בל ידבר דבר:

דומיה, החשיתי. בשעת הפסקת הדבור נאמר לשון דממה, והשתיקה אח"כ בא בלשון חשה, כמ"ש ישעיה (סי' ס"ב):

בהגיגי, דברתי. ההגיון הוא הממוצע בין הדבור והמחשבה, שעוד קודם יצא דבור מבואר כבר בערה אש, ולכן דבר בפועל:

חדל. כמו חלד:

טפחות. מדודות בטפח, כמו עוללי טפוחים:

בצלם. כמו בצלם אלהים עשה את האדם:

יצבר, אספם. הצבירה הוא הקיבוץ צבורים צבורים, והאסיפה הוא המכניסם לרשותו, כמ"ש בהבדל בין אסף ובין קבץ (ישעיה י"א) ובכ"מ:

קויתי, תוחלתי. המקוה על דבר בלתי ידוע, והמיחל הוא על דבר ידוע שבודאי יבא (כמ"ש ישעיה נ"א ה', מיכה ח' ו', ולקמן ק"ל ובכ"מ):

מתגרת. כמו ואל תתגר בם מלחמה:

בתוכחות, יסרת. עיין הבדלם למעלה (ו' ב'):

ותמס. הפעיל משורש מסה:

שמעה, האזינה. כבר התבאר (ישעיה א' י' ובכ"מ) שכשידבר על שני נושאים מתחלפים, יתפוס על הנושא העקרי לשון שמיעה, ועל הטפל לשון האזנה שקטנה משמיעה, ותפלה. הוא חשוב מן שועה בכ"מ, ורצונו לומר שגם שועתי תאזין:

השע. יוצא, שיפנו היסורים ממני.

ואבליגה. שאתחזק, וכבר בארתי גדרו (ירמיה ט'):