מקום שנהגו רסב

הראשונים שלא מיחו בזה ומקרוב הכרזנו על זה בכל חוזק ותוקף לבד מהנשים הקרובים דבזה אי אפשר להתקן דאגב רתחייהו אינם משגיחים לא בהכרזה ולא באיסורא

ועוד יש מנהג אחר דביום השבת של האבל הולכים נשים לקראת נשים לנחומי להו ואדרבא מוסיפין להם צער על צערם ודבו'רה אשה דברים הדברים אלה הדברים בעו לנחומי להו צעורי קא מצערי להו כנודע ואף דניחום אבלים מותר בשבת כמ"ש הטור ומרן א"ח סי' רפ"ז מ"מ צריך לשנות יותר מבימי החול כמ"ש הט"ז שם וה' הטוב יכפר בעד. ועדותי היא בע"הק צפת את"ל מלבד שאין יוצאין כלל לא לפני המטה ולא לאחר המטה עוד בה שבכל מת ומת שמש אחד מקדים לפני המטה ומכריז ואומר בקו"ר מצוה מצוה והאנשים ששומעין קולו באין ללוות המת והנשים הנמצאים בשוק קרובים למקום המטה או בגנות או חוץ לחצירם נכנסים לפני לפנים כבורח מהנחש

י"ב נהגו ברוב ערי ישראל שבאין אצל האבל קרוביו ומיודעיו וסועדין אצלו ומברכין לו ברכת אבלים וכל אחד מביא מביתו מאכלו ובשר ויין משא"כ בפה העירה אע"פי שאין נוהג לאכול בשר כל ז' עכ"ז בורחים ממנו מלאכול עמו כמו שבורחים מהנחש ולמנהגם שאין אוכלין בשר כל ז' יש להקל במקום חולי ועיין להרב משפט צדק ח"ב סמ"ז ובעיקר סעודת הבראה עיין להרדב"ז ח"ה ש"א רנ"ד. והאמת אם ירצה האבל שלא לאכול כל יום ראשון כולו רשאי ובלילה מותר לאכול משלו אבל לפכוחי צעריה מיהא בעינן

י"ג נהגו בכל שבעת ימי אבילות לתת במקום שמת המת שתי כלים של זכוכית אחד מלא מים ואחד דלוק ובשגם ראיתי להרב לחם הפנים סי' שע"ו דהרב מענה לשון קורא תגר ע"ז חזה הוית בס' מאמר אסתר דרושים לאחד מרבני אשכנז הר"ש הלוי מקאלי"ץ דנתן טעם כעיקר כי הנר רמז לנשמה כמ"ש נר ה' נשמת אדם והשמן רמז להשפעה והמים רומזים לחומר שנפסד כמ"ש כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה וכו' הרי דהמשיל הכתוב הפסד החומר אל המים הנגרים ארצה וכלי זכוכית רומז לת"ה לעתיד דכשם שהזכוכית הוא נשבר ויש לו תקנה לחזור לעשותו כלי חדש כך הגוף עתיד הקב"ה להחזירו כמו שהיה ע"כ. וכן נוהגין לאחר ז' אם הוא זכר והוא איש מוליכין נר אחד לב"הכנ וקובעין אותו למעלה במקום שהיה יושב ומדליקין אותו כל י"א חדש ומי שאין ידו משגת מדליק אותו בכל עת תפלה כל י"א חדש ואם נקבה היא המנהג להוליך שמן בכל ע"ש לב"הכנ אבל בע"הק צפת תוב"ב מדליקין נר במקומו בחצירו יחד עשיר ואביון ואח"כ מי שיש לו יכולת מדליקו כל י"א חדשים. ויש סמך לכל זה מהנרות שמוליכין בערב יו"הכ לב"הכנ כמ"ש מור"ם א"ח סי' תר"י כמ"ש לעיל

י"ד נוהגים שהאבל מתפללין אצלו שמ"ע כל ז' הימים כמ"ש מור"ם סימן שע"ו ואפילו יום שני וחמישי דהוא יום קס"ת רק בשבת בלבד דהולך לב"הכנ כמ"ש מור"ם סי' שצ"ג ואפילו באתריה דמרן צפת את"ל כן עושין ולא כמ"ש שם מרן ובכל ערב בין מנחה למעריב מביאין חכם לדרוש במלי דדרשא מעין המאורע ואיזה תוכחות מוסר להשיב רבים מעון וכן עושין לכל אחד בין איש בין אשה יחד עשיר ואביון. ומה טוב ומה נעים אם היו עושין כמו המקומות שראיתי בארץ ובח"ל דמביאין עשרה ת"ח שלומדים בכנופייה בבית האבל זוהר ומשניות כל אותם ז' ימי אבלות ונותן להם פרס ומי שאין לו יכולת לזה מביא עשרה בטלנים דמתרצים בדבר מועט וקורין כסדר הנז' לעילוי נשמת המת ובבבל רבתי ראיתי שעושין כן הגבירים כל השנה כולה וכמעט שאין הולכין האנשים הנז' לבתיהם אלא מליל שבת לליל שבת ואפילו ליל שבת עצמה שולחין לכל אחד מהם כמה מיני תבשילין וקורין לו שלחן וכ"ז חוץ מהצוואות דמצוה המת להקדש ובכל יום יאי"ר ציי"ט של כל שנה ושנה עושין לו לימוד כל אותה הלילה ואפילו בע"הק את"ל שהם ידי רשים עושין לימוד זה בכל שנה שתי שעות מהלילה וקורין משניות סי' אמ"ת אבות מדות תמיד והאדרה זוטא וכן בבקר אחר שחרית הולכין עמו על קבר המת ללמוד כסדר הלילה ונותן להם דבר מה לא כן בפה העירה כשעבר השנה אדם לא זכר את המת כלל אלא אותו היום אומר קדיש בב"הכנ ומתפלל בצבור ותו לא מידי

ט"ו נהגו ביום ז' למת לשלוח לעשרה בטלנים ולעניים ככרות עם איזה תבשיל וכן בפקידת החדש וכן בפקידת ששה חדשים ובפקידת השנה ועושין בליל הפקידות הנז' לימוד כל אותה הלילה ועושה להם סעודת הלילה ונותן לת"ח כפי יכולתו. אבל בע"הק צפת את"ל לא נהגו בזה אלא ביום עש"ק שקודם הז' ושקודם החדש ושקודם השנה לשלוח לעניים ולכל הת"ח ככרות שקורין ביט"ס ומזהירין להם לברך עליהם ברכת המוציא באותה הלילה. ובעיר בבל ראיתי כשיבכר פרי אחד דהוא נמכר ביוקר לוקחים ממנו האבלים ושולחין ממנו לכל הת"ח שיברכו עליו ברכת שהחיינו ולאחר אכילתן עושין השכבה למת וזה נוהג אצלם כל השנה כולה ומנהג א"י תורה היא אך בפקידת ששה חדשים לא ראיתי בשום מקום

ט"ז נוהגים כשיוצא האבל מאבלותו וכן במוצאי ט' באב דרוחצין בצונן ומחליפין בגדיהם המכובסים קודם ז' ימי אבלות ואם אין להם רוחצין להם אחרים במים לבד ומקפידין ע"ז הרבה וכל מה שנשתמשו בו בז' ימי אבלות רוחצין אותו במים וכן במוצאי ט"ב אלא דבמוצאי ט"ב רוחצין גופותם בחמין אלא דהנשים גם באבל רוחצין ראשם בחמין דלא סגי בלאו הכי דחפיפת הראש כיון דסורקין במסרק אח"כ אי אפשר בלא מים חמין ומה שהחמירו ברחיצה כל שלשים כמ"ש מור"ם בסי' שפ"א היינו כל הגוף דוקא ואפשר דהכי דוקא קבול עלייהו ולכן נהגו הנשים כשחל יום ז' בשבת אע"פי דהאנשים אחר פסוקי נחמה ופסוק לא יבא עוד שמשך וכו' עולין מאבלותם נשים מתעכבים מלצאת מאבלותם עד יום ראשון כיון שאין יכולין לחוף ראשם בשבת מחמת שצריכין לסרוק במסרק עוד במים חמין אסור בשבת לרחוץ כמ"ש מרן בסימן שכ"ו אפילו אבר אבר ואפילו במים שהוחמו מע"ש אבל מנהג שטות הוא להתעכב ע"ז כי אין זה תלוי בזה ירחץ או לא ירחץ. ונ"ל העיקר הוא דטעם רחיצה הזאת ולבישת בגדים נקיים וכבוס בגדים וכיוצא הכל הוא לקבוע בלבם תחיית המתים וכמ"ש הרב חיד"א בבר"י על רבות בנות דמכבדין הבית יום ט"ב אחר חצות כדי לקבוע בלבם אמונת הגאולה כי אז נולד המשיח ובשאר מקומות לא ראיתי מנהג זה של יום תשעה באב כי