מקום שנהגו רנז

להניח ציצית ותפלין בשחרית בט"ב. ומניחים אותם במנחה וכו' ע"כ משמע מדבריו שאם הניחו אותם בשחרית א"צ להניחם במנחה להשלים מאה ברכות דהרי יש שם קריאת התורה שיש ששה ברכות ומ"מ הואיל ויצא מפי מרן הקדוש שגם בת"ץ שמניחים בשחרית מניחים גם במנחה אין לזוז מדבריו אלא שלדעתו ז"ל במנחה של ט"ב יש קפידא ביותר להניחם כיון שנהגו שלא להניחם בשחרית כדי שלא להתבטל יום אחד גמור בלא הנחת תפלין וכן אם נאנס יום אחד ולא הניח בשחרית שיניחם במנחה ועין רואה בא"י ובח"ל דמי שמניחים שני זוגות מניחים במנחה של ר"ת לבד והוא ע"פי מהרח"ו שראה כן לרבינו האר"י שכך היה עושה בכל יום במנחה קודם שהיה לו שמושא רבה וכמ"ש ה' חיד"א בבר"י סל"ד וכ"כ הרב נגיד ומצוה דח"י ומהרד"ף במכתם לדוד ס"ד ובשגם דאין דרכנו להניח לא זה ול"ז בכל יום במנחה. בת"ץ מיהא שאנו מוכרחין להניח מניחים של ר"ת לבד הגם דאין אנו מברכין עליהם וליכא הטעם דכתב מרן להשלים מאה ברכות. וכ"ז במונח שכבר יי"ח בתפלין של רש"י כמו שהיה עושה מהרמ"ג שמניח תפלין בביתו בהצנע וקורא בהם ד' פרשיות ואח"ך מסירם והולך לב"ה הביאו הרב הל"קט ח"ב סקל"ט אות מ"ז ושכן מצא בכתבי האר"י זיע"א הביאו ה' י"א ח"א סי' תקנ"ה. והנה דברי הלקט סתומים אם היה מהרמ"ג מניח שתיהן בשחרית או של רש"י לבד כי הדבר שנוי במחלוקת בין הרמ"ע ומהר"ש שרעבי דלהרמ"ע בבקר אינו מניח אלא של רש"י לבד ובמנחה יניח שתיהן ולמהר"ש שרעבי בבקר יניח שתיהן ובמנחה של ר"ת לבד כמ"ש ה' חיד"א בברכ"י סימן תקנ"ה. ומה שהקשה שכנ"הג סי' תקנ"ה על מהרמ"ט בזה עיין לה' חיד"א שם מה שיישב בזה. ובברכ"י י"ד סי' שפ"ח כתב על האבל דשב וא"ת עדיף. ומ"מ אנן נהגינן דבט"ב בבקר ובימי האבל מניחין שתיהן ובמנחה של ט"ב וכן במנחה של ת"ץ מניחין של ר"ת לבד וכן ראינו לכמה בעלי הוראה. וראיתי בחידושי דינים בס' ארבעה צומות הנד"מ דס"ח ע"ב דכתב משם כנ"הג דהנוהגין להניח שני זוגות תפלין גם בט"ב במנחה יניחו עכ"ד. ואין דבריו מכוונים דכוונת כנ"הג שם במ"ש מדברי מהרמ"ע אינו אלא על הנחתם בבקר ובשיירי שם מבואר דהביא דברי מהרמ"ע הנז' דסבור דאין להניח בבקר אלא של רש"י לבד ובמנחה יניח שתיהן ומני"ר הקשה עליו שם כיון דאנו מניחים של ר"ת מטעם ספק א"כ בבקר יניח שתיהן וא"כ כיון שכבר יצא י"ח בבקר במנחה תסגי בשל ר"ת לבד. ותו שלא ראה למהרד"ף שם שכתב וז"ל ובודאי שמי שיש לו תפלין דר"ת ורוצה עכ"ז להניח גם במנחה של רש"י אין לנו עליו אלא תרעומת שאינו חושש לדברי משיח ה' נאמן ביתו ארי"א דבי עילא"י כי הוא לבדו נז"הר בזיה"רא עילאה וכל הפורש מדבריו כפורש מן החיים וכו' עכ"ל ועיין לס' כס"א סי' תקנ"ה שהביא ע"ד מהרמ"ג הנז' מש"ות הרשב"א כ"י ורבינו האיי ומדברי הרמב"ן כדבריו ואין בידינו לראות הדברים בשורשן

ד' נהגו משנכנס אב אע"פי שאין אוכלין בשר כמו שכן נוהגים בכל המקומות אפ"ה אוכלין בשר מלוח יבש ולדעת מרן הקדוש לאו שפיר עבדי שכתב בב"י סי' תקנ"א לדעת המרדכי ופסקו שם בש"ע במי שנוהגים שלא לאכול בשר מר"ח או מי"ז בתמוז מותרין בתבשיל שנתבשל בו בשר ואסורין בבשר עוף ובשר מלוח ויין תוסס ע"כ וכיון שכתבו בשם יש מי שאומר היא סברא מוסכמת כמ"ש הרב יד מלאכי דקצ"ג ע"א מכמה רבוותא והטעם שכתבו בשם יש מי שאומר משום שלא מצא סברא זו בשאר הפוסקים כ"א יחיד יעו"ש וכתב עוד מרן בב"י שם למעלה מזה משם הכלבו והנמנעין לאכול בשר מותרין בתבשיל שנתבשל בו בשר ובנדרים קי"ל הנודר מן הבשר מותר בתבשיל הרי שלא התיר אלא בתבשיל בלבד ואין לחלק בין בשר מלוח לבשר יבש דכל שיצא מכלל שלמים אקרי בשר ותו דהטור בסי' תמ"ז כתב דנוהגין לאכול בפסח בשר יבש וגבינה דנעשו קודם פסח וכו' וכתב הב"י ע"ז דכ"כ המרדכי בפרק כ"ש והג"מיי בפ"א משם הסמ"ק והרואה יראה שם בדבריהם דדייקי בלישנייהו לכתוב בשר מלוח ואם בשר מלוח אינו נקרא בשר יבש מאי אומר מרן הב"י ע"ז וכ"כ המרדכי והגמ"יי אלא ודאי דשם אחד להם והן אמת דיש לדחות דע"כ לא כתב המרדכי דבשר מלוח אסור ולדידן ה"ה בשר יבש וכן הכלבו דמשמע מינה הכי מטעם דכתב הכלבו דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם דאכתי קרו ליה בשר או בשר מלוח או בשר יבש משא"כ בתבשיל של בשר דאין עצמו בשר ודומיא דבשר עוף דאסור דאע"ג דהוא עוף קורין לו בשר וה"נ בשר יבש ובשר מלוח שם בשר עליו משא"כ באתרא הדין דאין שם בשר עליו כלל אלא קדי"ד או כלי"ע לבני מערב הפנימי וכה"ג כתב מהריק"ש בהגהותיו סרי"ז סי"ז עמ"ש מרן שם הנודר מן השמן אם במקום שמסתפקין בשמן זית לבד מותר בשמן שומשמין וכו' וכתב ע"ז וז"ל ה"מ במקום דקורין שמן שומשמין אבל במקום שקורין לו סיר"ג לבד אינו אסור אלא ממה דשומעין השומעין ומבינים בדבריו ע"כ ה"נ דכוותה ועוד כתב מרן שם בי"ד ואם התנה הכל לפי תנאו ע"כ ואולי דמעיקרא הכי קבלו עליהם והוי כמו התנו ומ"מ מיום עומדי על ענין זה אני מחמיר על עצמי ואיני מוחה באחרים דאולי גם מרן מסכים לזה מטעם הנ"ל דאין קורין לו בשר: הן בלשוני מלה. קו'ל מידי דאכילה

א' נהגו בפולין ועדשים ואפונים של אותה שנה שרוב אנשי העיר הבינונים זה מאכלם ברוב ימות החורף וצריכים ליזהר שלא יבשלו אותם אלא ע"י בדיקה אם לא כשעבר עליהם השנה דאז צריך ליתנם צוננים והמנוקבין והמתולעין יעלו למעלה ואח"ך יתנום במים רותחין דאז אם יש שם תולעים ימותו כמ"ש בש"ע ספ"ד אלא שהפר"ח היקל אחר ששה חדשים ועיין במח"בר שם שכתב משם מז"ה דבתוך השנה נמי יש תקנה לטחון אותם וימותו התולעים ואין בזה משום מבטל איסור לכתחילה

ב' תנורים שבפה העירה כולם הם של גוים ופיהם מן הצד והסיקן מלמטה ובשביל דאופין בה פת של בעלי בתים צריכים הטלת קיסם ונהגו דהטלת קיסם זה ממוצאי פסח למוצאי פסח מחמת שבימי הפסח הם מתבטלין דכל ישראל עושין מצות בבתיהם ובשבתות השנה דהיו מתבטלין בשביל דהחום נשאר עד יום ראשון ויש להם סמך לזה ממ"ש מור"ם סקי"ב והיום אפילו בשבת וימי הפסח אינן מתבטלין שאופין בהם פת ש"ג והפת לחיל המלך אך האזהרה היא כשיפלו התנורים וצריכים לתקנם