מהרי"א הלוי חלק א צח

בשוגג אבל לבתר דמשנינן דמש"ה בנכרי מותר דאמרי' ליה וציית אבל כותי לא ציית וכיון דמיירי דאמרינן לי' לכותי שהוא חש"מ ואעפ"כ יעשה מלאכה משום דאמר אנא גמירנא טפי מינך ומאחר שהכותי היא מזיד שפיר איכא איסור דלפני עור אף בדרבנן כמ"ש התוס' בד"ה תפ"ל וז"נ

אמנם באמת גוף הדבר שחידש הגאון בעל נתה"מ שבאיסור דרבנן בשוגג לא עביד איסור כלל וא"צ כפרה דבריו אלו מרפסן איגרי. ומשנה שלימה שנינו בריש מס' שבת פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה וכו' שניהם פטורים. וקאמר בגמ' דף ג' שם דהוי פטור אבל אסור והרי משנתינו מיירי בשוגג כדאמר בגמ' שם פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קא חשיב. וכן יליף התם טעמא דשניהם פטורים מדכתיב בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה וקרא דבעשותה גבי חטאת כתיב ועי' ברש"י שם ד"ה מע"ה. הרי להדיא שגם בשוגג אם עשה עקירה לחוד או הנחה לחוד איסורא דרבנן קא עביד. ועי' בגמ' יבמות דף ע"א קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה ערלות שלא בזמנה מעכבא או מעכבא. והתם מיירי בקטן תוך שמונה ימים ואין לך שוגג גדול מזה. והרי לדעת התוס' ביומא דף ע"ז ע"א ד"ה דתנן איסור סיכה לזר בשמן של תרומה אינו רק מדרבנן וכן דעת רוב הקדמונים וא"כ מאי איכא איסורא לסוך לקטן פחות משמונה ימים אף אם נאמר דמיקרי ערל הא הוי איסור דרבנן בשוגג וליכא איסורא כלל. ועי' במל"מ סוף הל' מאכלות אסורות שהוכיח מסוגיא זו שאסור להאכיל לקטן איסור דרבנן בידים ולדברי בעל נתה"מ אף איסור דרבנן ליכא כיון שהקטן הוא שוגג. ועי' ביו"ד סי' שע"ב ברמ"א ובש"ך שם ס"ק ג' שאם הוא טומאה דרבנן א"צ להקיצו משמע דאם הוא ער צריך להגיד לו כדי להפרישו מהטומאה אף מטומאה דרבנן. ועוד יש בידי הרבה ראיות להוכיח שלא כדבריו

והראיה שהביא בס' נתה"מ מגמ' דערובין דף ס"ז ע"ב דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. ומשום דבאיסור דרבנן ליכא איסורא כלל בלא ידע ומש"ה עבדינן עובדא שאף אם יתברר שטעה ליכא איסורא כלל כיון שעשה בשוגג במחכת"ה נעלם ממנו תשוב' הרדב"ז חלק ד' סי' י"ט שכתב דהא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא מיירי שהרב יודע הדין בברור ואחד מן התלמידים יש לו ספק או קושיא בזה בכה"ג עבדינן והדר מותבינן אבל מי שיאמר שאם נסתפק בדין איסור דרבנן מותר לעשות ואח"כ יברר הדין זה טעות גדול. עכ"ל הרדב"ז. ואם כן אין מהגמ' דערובין שום ראי' לדברי ספר נתה"מ ואדרבה מוכח מדברי רדב"ז הנז' דלא כוותי'. ועי' בהה"מ ובכ"מ סוף פט"ז מהל' מכירה שנדחקו מאוד ליתן טעם לדברי הרמב"ם שאם מכר איסור תורה והלוקח אכלו צריך המוכר להחזיר הדמים ובאיסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים והכי קי"ל בחו"מ סי' רל"ד מוכח ג"כ שלא כנתה"מ. ועי' בסמ"ע שם ס"ק ד'

אמנם בנ"ד שהעלימו את הטאקסע הרבה פעמים אין ספורות למו א"כ בלא"ה שחיטתן אסורה שאף על פי שחשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה היינו דוקא בגנב פעם אחת אבל במוחזק בכך דינו כמומר לדבר אחד וצריך בדיקת סכין לדעת הרמב"ם ואם לא בדקו לו סכין אף בדיעבד שחיטתו אסורה כמ"ש הש"ך סי' ב' ס"ק י"ח והט"ז שם ס"ק ט' ועי' בתב"ש שם אות כ'. עוד אפשר לומר שבנ"ד גם לדעת החולקים על הרמב"ם שחיטתו אסורה. שכבר נודע מ"ש הרא"ש שאם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר דשחיטתו אסורה וכתב הרא"ש הטעם משום דדמי למומר לאותו דבר ועי' בש"ך סי' א' ס"ק ל"ח. וצ"ל הטעם אף דחשוד על החרם אינו חשוד על השחיטה זה דוקא באם עבר על החרם פעם אחרת בזה אמרי' שעכשיו בשעת השחיטה שחט כהוגן משא"כ היכא שהחרם הי' שלא ישחוט א"כ גוף השחיטה נעשה באיסור חרם וכיון שהוא חשוד לשחוט באיסור חרם מיקרי חשוד לאותו דבר. כן צ"ל בכוונת הרא"ש. וא"כ אף אנו נאמר דאף על גב דחשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה זה דוקא אם גנב בפעם אחרת דבזה אמרינן שלא נעשה חשוד לשחוט באיסור משא"כ בנ"ד שגוף השחיטה נעשה באיסור גנבה מאחר ששחט והעלים הטאקסע וכיון שהוא חשוד לשחוט באיסור הוי חשוד לאותו דבר לדעת הרא"ש. ולא תהא תורה שלימה שלנו כתקנת הקהל ואם כשהקהל תקנו שלא ישחוט כ"א על אופן זה ועבר השו"ב על זה שחיטתו אסורה לדעת הרא"ש עא"כו שתורתינו הק' גזרה שלא לשחוט ולהעלים הטאקסע פשיטא שאם עבר ע"ז שחיטתו אסורה

ובדבר שהעידו על ר' שלמה שוחט שאחר שבדק הריאה והכשיר הבהמה שאלו אותו שהשור צולע על יריכו ואמר שהוא כשר וא"צ שאלת חכם אבל הקצב לא השגיח על זה ושאל להמו"צ וראה שהי' בוקא דאטמא דשף מדוכתי' והטריף. ומעכת"ה הביא דברי השמ"ח סי' ב' סי"ח שגם אם לא עשה מעשה רק רצה לעשות ולא עלתה בידו דינו כאילו עשה. וכתב מעכ"ת שהשמ"ח לא הביא שום ראיה לדבריו. רק שכן מבואר בתוס' כתובות דף ע"ב ע"א בהא דמקשי תלמודא במאכילתו שאינו מעושר אי דידע ניפרוש והקשו בתוס' דלוקמא כגון דידע ופריש אבל היא היתה רוצה להכשילו שהיתה סבורה שהוא אינו יודע. ומוכח מזה שאף שלא עלתה בידה הוי כאילו עשתה עכ"ד. וכל דבריו אינם מובנים. מ"ש שלא מצא ראי' לדברי השמ"ח הלא הוא דין מפורש בש"ע סי' י"ח סעיף י"ט בראובן שביקש משמעון לבדוק לו סכין ובדקו שני בדיקות מהי"ב בדיקות וראובן היה הולך לשחוט ולקחו לוי ומצאו פגום וראובן מתנצל שעדיין הי' רוצה לבודקו כהוגן מעשיו מוכיחין עליו שהי' די לו באותה בדיקה ולפיכך מעבירין אותו ע"ש. הרי מבואר שאף שלא שחט עדיין רק הולך לשחוט גם כן מעבירין אותו. והראי' שהביא מעכת"ה מתוס' כתובות. הרי לפי מסקנת התוס' שם מבואר להיפך שעל מה שרצתה להאכילו יכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונע אותך וא"כ גם בשו"ב איפשר לומר שמה שרצה להאכיל יכול לומר משחק הייתי. אבל באמת אין מדברי התוס' ראי' לכאן דשם בעוברת על דת אין הטעם דשמא תכשיל אותו לעתיד בפעם אחרת דא"כ מאי פריך תלמודא אי דידע ניפריש הא אכתי איכא למיחש שמא תכשיל אותו פעם אחרת ולא ידע. רק שם הטעם דהיכא שהכשילה אותו קנסוה רבנן להפסיד כתובתה ולזה שפיר כתבו התוס' שאם עדיין לא הכשילתו רק רצתה להכשילו לא קנסוה. משא"כ בשו"ב שהטעם דהיכא שמזלזל באיסורין איפשר שיכשיל להבא בפעם אחר שפיר יש לומר שגם אם ביקש להכשיל מעבירין אותו משום דמזלזל ומבעט הוא באיסורין ושמא יכשיל לעתיד לבא פעם אחרת

עוד ראיתי בהגב"ע שהעידו על ר' יעקב שו"ב ששחט כשהיה שכור ולא הי' יכול לילך ברגליו. גם העידו עליו ששחט ולא בדק הסכין לא בתחילה ולא בסוף. גם העבירו סירכא שהיתה מושרשת היטב ולא נתנו רוק על מקום שורש הסירכא לראות אם הוא מבצבץ. ועל אחד לבד מן מעשים האלו ראוי להעביר השוחטים. ומ"ש מעכ"ת שעל כל מעשה ליכא רק עד אחד הרי מבואר בחו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ח בהג"ה דשני עדים שכל אחד העיד על מעשה מיוחדת מצטרפין לפוסלו. מכל הלין טעמי נראה לפענ"ד לפסול השו"ב ר' שלמה ור' יעקב

אמנם מאחר שפסק מעכת"ה שיקבלו אנשי העיר עוד שו"ב אחד ירא ד' כשר ומומחה וכולם ישגיחו ויעמדו זה ע"ז בבדיקת הסכין ובדיקת הריאה והשו"ב הנ"ל לא ישחטו אף עוף הקל בלא בדיקת הסכין מן השו"ב